חמישיית החמישיות - סיאטל

בקלות כלכלית זריזה ומרגיזה למדי, חלף נעלם לו עידן בן 41 שנים, כשקבוצת סיאטל סופרסוניקס נחטפה, עזבה, והפכה תוך כמה חודשים לאוקלהומה סיטי ת'נאדר. הקבוצה החדשה, מצידה, העדיפה להשאיר את השם 'סוניקס' – ואיתו המורשת כולה – מאחוריה, ולהתחיל מחדש. וכעת, כל שנותר לנו הוא להתרפק על זכרונות העבר, וברוך השם – יש כאלה, אז בואו נתחיל.

קדנציה בקבוצה: 1991 – 2003

רזומה: פעמיים בחמישיית העונה, 5 פעמים בחמישיית העונה השנייה, פעמיים בחמישיית העונה השלישית, 9 פעמים בחמישיית ההגנה, 9 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1997 (21.8 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 7.1 אסיסטים, 2.4 חטיפות)

טראש טוקר חסר תקנה. אהב לדבר, ולרוב גם כיסה. שחקן פוסט נפלא בעל מגוון תנועות מרשים עם הגב לסל ויכולת לנצל כל אינץ' מגובהו על שומרים נמוכים ממנו. וכן, אנחנו מדברים פה על פוינט גארד - לא על סנטר. הפוסט אפ היה נשקו הקטלני ביותר של ה"כפפה", אך גם בחדירות ובקליעה מזדמנת מבחוץ לא טמן הרכז המופלא את ידו בצלחת. בהגנה היה המפתח לשמירות הלחץ שהביאו לסוניקס של שנות התשעים הצלחה תחת ג'ורג' קארל. בכלל, מדובר פה באחד השומרים הטובים אי פעם. מנוי של קבע בחמישיית ההגנה.

מועמדים נוספים:
גאס וויליאמס, ה'וויזארד', היה הדבר הכי קרוב לכוכב בקבוצות הסוניקס המאוזנות של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים. בתחילת הקריירה אמנם היה יותר סקורר, אך בהמשך התפתח לרכז קונבנציונאלי, תוך שהוא מנצל את זריזותו המדהימה לחדירות ולחטיפות. לני ווילקנס, מצידו, הגיע בגיל 31 כאחד הרכזים הטובים בליגה, אבל הקבוצה היתה אז חדשה, ובזמן שהותו – כשחקן, וכשחקן-מאמן – לא נחל הצלחה רבה, ועל אף שהיה אולסטאר קבוע לא הצליח להוביל את הסוניקס לפלייאוף. התיקון ההיסטורי הגיע רק בקדנציה השנייה שלו במועדון, הפעם כמאמן במשרה מלאה. אבל סבלנות. לזה נגיע בהמשך.

קדנציה בקבוצה: 1977 – 1980

רזומה: אליפות (1979), אמ.וי.פי של סדרת הגמר, חמישיית העונה השנייה (1980), פעמיים בחמישיית ההגנה, 2 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1980 (19 נקודות, 5.1 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 1.8 חטיפות)

ווינר ענק עוד לפני השנים בבוסטון, במהלכן אמר עליו לארי בירד שהיה השחקן הטוב ביותר ששיחק עימו. כבר מזמן היה צריך להיות בהיכל התהילה. בכלל, כשזה מגיע להכרה היסטורית, דניס ג'ונסון הוא כנראה אחד השחקנים המקופחים ביותר אי פעם - אפילו על ידי כותב שורות אלה, ששכח להעניק לו אזכור של כבוד במסגרת הכתבה על פיניקס. כדי להעריך את די.ג'יי לא די בדפי הסטטיסטיקה - צריך להסתכל יותר מקרוב; הג'ינג'י השחור שיחק עם אש בקרביו, והיה אחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם. וזה לא כאילו בצד ההתקפי היה חסר לו משהו: ג'ונסון חדר, קלע, מסר, הוביל כדור, וגרף ריבאונדים בשני צידי הפרקט. חוכמת המשחק שלו אמנם הפכה אותו לסוג של אגדה בחייו, ועדיין, חבל שלא זכה להכרה האמיתית, זו שבאמת היה ראוי לה.

מועמדים נוספים:
ריי אלן שוב סובל כאן על שחילק את שיא הקריירה שלו בין שתי קבוצות (סיאטל ומילווקי). לא הרבה הצלחה ראו הסוניקס בימי הגארד הקלאסי הזה, אבל מבט בשורות חבריו לקבוצה באותן שנים מנקה אותו כליל מאשמה, במיוחד לאור קמפיין מדהים ב-2005. הג'מאפ שוט הטהור והיפהפה עשוי להשכיח איזה שחקן אול אראונד מצויין היה הוא, ועודנו. ועם בקלעים עסקינן, נזרוק אזכור של של כבוד לדייל אליס, אחד הכוכבים הראשונים שהפכו את קליעת השלוש לנשק מהותי בארסנל, וסקורר של 25 נקודות לערב בשלהי שנות השמונים העליזות.

קדנציה בקבוצה: 1986 – 1990

רזומה: אולסטאר (1988)

מודל אופטימלי: 1987 (23 נקודות, 8.6 ריבאונדים)

אחד האנשים הקשוחים והמפחידים ב-NBA, וממפיצי אופנת הראשים המגולחים של סוף שנות השמונים, אותה אופנה ששחורים מקריחים רבים - כולל מייקל ג'ורדן - אימצו בשמחה. אם זה לא מספיק, מקדניאל היה מחסל בהגנה ובעל קליעה קטלנית בסיבוב, כמעט מכל טווח. את הכוח והאתלטיות המרשימים שלו הביא ה-X-man לידי ביטוי בהטבעות מרעידות לבב, לרוב מלוות בנעיצת מבטים מזרי אימה בקורבנותיו.

מועמדים נוספים:
דטלף שרמפף, שחקן האול אראונד הגרמני הנפלא של קבוצות הסוניקס באמצע שנות התשעים. מראשוני הכוכבים האירופיים ב-NBA, שרמפף למעשה עבר דרך הצינורות המקובלים בדרכו להפוך לכוכב אמריקאי – כולל מעבר בתיכון ובקולג' אמריקאי. היה שחקן מגוון ביותר, בעל יד קטלנית, יכולת מסירה מרשימה ושליטה יוצאת דופן בכדור לשחקן במימדיו. לכאורה, סוג של רכז מוארך, אבל ידע לעשות שימוש יעיל בגובהו ופיתח משחק פוסט מצויין. גם על רשארד לואיס נאמר שהוא סוג של גארד בגוף של פורוורד, אבל לואיס היה שחקן הרבה יותר מוגבל משרמפף. אף על פי כן, התפתח לשחקן התקפה טוב מאוד. מהצלפים הטובים בעשור האחרון, במיוחד לגובהו.

קדנציה בקבוצה: 1990 – 1997

רזומה: 3 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 5 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1996 (19.6 נקודות, 11.4 ריבאונדים)

פריק אתלטי בגובה 2.08 מטר, שפחות או יותר היווה את האבטיפוס המחודש של העמדה. אם נרצה לבנות את המודל האולטימטיבי לפאוור פורוורד נשתמש בגופו של שון קמפ (את הראש כבר נשאיל ממקור אחד). קמפ הביא עימו שילוב חסר תקדים של כוח וניידות. פיתח קליעה טובה מחצי מרחק והפך בלתי שמיר בעליל. מעולם לא התפתח להיות מנהיג או שחקן בוגר דיו כדי להוביל את הסוניקס לאליפות, אבל מיצה מספיק מהפוטנציאל האדיר שלו כדי להיכנס לפרויקט שלנו. גם זה משהו.

מועמדים נוספים:
ספנסר הייווד היה השון קמפ של שנות השבעים, ולא רק בכך שלא השלים קולג'; אחרי עונה של 30 נקודות ו-19 ריבאונדים למשחק ב-ABA עבר לקבוצה החדשה מסיאטל, שם תרגם את דורסנותו מתחת לסלים לשתי בחירות לחמישיית העונה ושתי בחירות לחמישיית העונה השנייה, אך לא להצלחה קבוצתית. טום צ'יימברס, הפורוורד האתלטי בעל יד הזהב שכבר הוזכר כאן בפרויקט, פרח בסיאטל אחרי שהקליפרס ויתרו עליו (אלא מה?) לאחד הפורוורדים ההתקפיים הגדולים של שנות השמונים. הצטיין בפריצות רבות השראה לסל ובקליעה קטלנית מחצי מרחק.

קדנציה בקבוצה: 1978 – 1986

רזומה: אליפות (1979), חמישיית ההגנה השנייה (1982), 7 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1982 (19.6 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים)

מהצלפים הגדולים בהיסטוריה של העמדה; הסנטר היחיד שהוביל את הליגה באחוזי קליעה מהעונשין. ריבאונדר מצויין. לא חוסם גדול אבל שומר טוב באחד על אחד שצלח בכבוד עידן של סנטרים אימתניים, על אף מבנה גופו הצנום. התפרסם במהלך שבו היה מקבל את הכדור עם הגב לסל ובחצי צעד אחורה על רגל ציר היה מסתובב ומביא עצמו עם הפנים לסל, בעמדה לקלוע את זריקת הטומהוק הקטלנית שלו מקרוב או מרחוק - אחת הזריקות היעילות והבלתי חסימות במשחק. ואם חשבתם על דאבל-טים כתכנון לעצור אותו, כדאי שתחשבו שוב: סיקמה היה מוסר מעולה. ואם מקדניאל מקבל נקודת זכות על הפצת אופנת הקרחות, חייבים להוריד לסיקמה נקודות על שסייע לפופולאריות של הפרם, או הוונילה-פרו בגרסתו הקיצונית, ממפגעי האופנה הקשים של עשור מזעזע גם ככה.

מועמדים נוספים:
מעט מאוד סנטרים סבירים עברו במועדון במשך השנים. צריך ללכת עד לימי האקספנשן, אז סנטר צעיר וצנוע מידות בשם בוב רול נתן לקבוצה החדשה מספר שנים של 24 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק לפני שקרע את גיד האכילס, ומעוולם לא חזר להיות אותו שחקן.

האיש השקט שהתחיל כמאמן-שחקן הוביל את הסוניקס לשני גמרים ולאליפות היחידה בתולדותיהם. הביא לפריצה של דניס ג'ונסון, אבל הספיק גם להסתכסך איתו, מה שגרם להעברתו של האחרון בטרייד לפיניקס. ווילקנס המשיך לקריירה ארוכה ומכובדת אבל את עבודתו הטובה ביותר עשה בסוף שנות השבעים בסיאטל. נציין גם את ג'ורג' קארל, שהנחיל בסוניקס הגנת לחץ ורוטציה רחבה, ובאופן מסורתי היה מצליח בעונה הרגילה ונכשל בפלייאוף. בכל ששת עונותיו המלאות השיג לפחות 55 ניצחונות - כולל שלוש עונות עם מעל 60 ניצחונות - אבל עם שתי יציאות מפתיעות בסיבוב הראשון ושני גמרים אזוריים בלבד (אחד מהם אמנם הסתיים בהעפלה לגמר), הותיר אחריו רגשות מעורבים.

שאלה מעניינת שמובילה לשאלה מעניינת לא פחות: האם הקבוצה הזאת בכלל קיימת? קבוצות רבות עברו ערים בעבר, שינו כינויים ובעלויות, אבל קשה לזכור מעבר יותר מכוער וטראומטי מזה שנכפה על סיאטל. הקבוצה למעשה ויתרה במופגן על המסורת שלה, שנשארה מיותמת עד שתוקם קבוצה חדשה בסיאטל ותגייס לעצמה את מסורת הסוניקס – אם וכאשר זה יקרה. אם בכל זאת אתם מעדיפים להסתכל על הת'אנדר המבטיחים כממשיכיהם הטבעיים של הסוניקס, אז מועמד טבעי וברור עולה: קווין דוראנט. כשמערבבים גוף של טרייסי מקגריידי עם יצר תחרותיות מקבלים שלוש אותיות – MVP. ובזמן שדוראנט יהפוך לאחד השחקנים הטובים בעולם, אנחנו נישאר עם הזיכרונות.