חמישיית החמישיות - מילווקי

קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה התרגשנו מהקבוצה הצנועה מוויסקונסין. המועדון שנוסד ב-1968 זכה להצלחה מהירה עד מאוד, כאשר גרף אליפות עוד בעונתו השלישית בליגה. אז נכון, האליפות הראשונה של מילווקי באקס לפני 40 שנה היתה גם האחרונה שלה, אך גם ללא טבעת נוספת המשיכה להיות מילווקי תחרותית ומרתקת לאורך רוב שנות השבעים והשמונים. בשני העשורים האחרונים המגמה השתנתה: תהילת העבר היא זיכרון רחוק, ההווה נראה עגום והעתיד גם. אבל אנחנו אנשים חיוביים, אז בואו נחזור לשנים היפות.

קדנציה בקבוצה: 1971 – 1974

רזומה: אליפות (1971), חמישיית העונה השנייה (1971), 2 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1971 (19.4 נקודות, 5.7 ריבאונדים, 8.2 אסיסטים)

לאחר שהסתכסך עם בוב קוזי, מאמנו בסינסינטי, העביר 'ביג O' את ההצגה למילווקי. המספרים קצת הצטמקו אבל היעילות נשארה בדיוק כפי שהיתה. כבר לא מכונת הטריפל דאבלים שהיה בצעירותו, אבל עדיין רכז אחראי ובוגר וכן בלתי עציר בעליל. גם כשהוא כבר בן 32, הוביל רוברטסון את הבאקס לאליפות היחידה שלהם ושלו.

מועמדים נוספים:
סם קאסל בנה קריירה בהפיכת גורלות של קבוצות חלשות. הוא עשה זאת בניו ג'רזי, במינסוטה ואפילו בקליפרס. גם מילווקי נהנתה ממנו ב-2001, אז הוביל אותה לגמר המזרח.

קדנציה בקבוצה: 1980 – 1989

רזומה: פעמיים שחקן ההגנה של השנה, חמישיית העונה (1983), 4 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 4 פעמים בחמישיית ההגנה, פעם אחת בחמישיית ההגנה השנייה, 5 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1985 (21.7 נקודות, 5.4 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים)

השחקן עתיר הקלאסה היה מגדולי שחקני ההגנה של דורו, אך בו בזמן גם אחד שידע ליצור בהתקפה לעצמו ולאחרים. הסמל של הבאקס הנהדרים של שנות השמונים שנאבקו באומץ בסלטיקס ובסיקסרס הגדולות של אותן שנים ולעיתים אף יכלו להן, כולל סוויפ על הסלטיקס ב-83'. מאוד מוזר שבהיכל התהילה עדיין לא מצאו זמן לכבד את שחקן האול-אראונד המשובח הזה.

מועמדים נוספים:
ריי אלן הגיע למילווקי בערב הדראפט תמורת הזכויות לסטפן מארבורי; לא חושב שהבאקס מצטערים על כך. ריי-ריי לא היה רק אחד הקלעים הטהורים ביותר אי פעם, אלא פשוט וקל: אחד הגארדים הטובים ביותר בהיסטוריה של המשחק; שחקן התקפה הרסני יותר ממונקריף, אבל פחות מגוון ממנו וגם שיחק פחות זמן בקבוצה, לכן גם הגיע בה לפחות הישגים.

קדנציה בקבוצה: 1978 – 1984

רזומה: חמישיית העונה (1979), פעמיים בחמישיית העונה השנייה, 4 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1981 (20.3 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים)

המוציא לפועל העיקרי של קבוצות הבאקס המעולות של תחילת שנות השמונים. התגאה בכך שהיה סקורר יעיל וחסכוני בעל אחוזים מעולים ומשחק חכם. לאור מכת פציעות לרכזי הקבוצה, מאמן הקבוצה, דון נלסון, ביקש ממנו לנהל את המשחק. ג'ונסון התבדח ואמר שבמקום פוינט גארד הוא יהיה פוינט פורוורד. משחקו החכם, כמו גם יכולת המסירה העילאית, אפשרה לבאקס להצליח גם ללא רכז קלאסי.

מועמדים נוספים:
נלסון כל כך התלהב מתפקודו של ג'ונסון כמנהל משחק, שגם לאחר עזיבתו הושאר תפקיד הפוינט פורוורד כחלק אינטרגלי במערך הבאקס. פול פרסי היה זה ששכלל אותו; לא סקורר כמו ג'ונסון, אבל מנהל משחק טבעי יותר ואחד השומרים הטובים בליגה בשעתו. נציין לטובה גם את בובי דנדרידג' הצנום, שחקן נפלא שסייע לבאקס לזכות באליפות עם 18 נקודות למשחק והגנה מעולה. בכלל, הרבה שחקני הגנה טובים היו בבאקס. גלן "ביג דוג, גנבתי את הכינוי לאנטואן קאר" רובינסון לא היה אחד מהם, אבל עם 20 נקודות למשחק ושתי הופעות באולסטאר, נזכיר אותו גם.

קדנציה בקבוצה: 1985 – 1989, 1996

רזומה: חמישיית העונה השנייה (1985), חמישיית העונה השלישית (1989), 2 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1985 (23.6 נקודות, 9.1 ריבאונדים)

כומר, זמר נשמה וגם פאוור פורוורד דורסני. לאחר שהבאקס חילצו את הפורוורד הצעיר מתחתיות השאול בקליפרס (ושלחו תמורתו את מרכוס ג'ונסון), גמל להם קאמינגס כשסייע לקבוצה להישאר בצמרת המזרח הקשוח של שנות השמונים תוך שהוא מבסס את מעמדו כאחד הפורוורדים הטובים בליגה.

מועמדים נוספים:
וין בייקר בצעירותו היה שחקן טוב מאוד, ובזכות המיומנות שלו מתחת לסל נעשה לאולסטאר קבוע. תהילתו הייתה מוגבלת וקצרת ימים. ארבע עונות לתוך הקריירה שלו הועבר לסיאטל, שם דעך.

קדנציה בקבוצה: 1970 – 1975

רזומה: אליפות (1971), MVP של סדרת הגמר, 4 פעמים בחמישיית העונה, שלוש פעמים MVP של הליגה, פעמיים בחמישיית ההגנה, פעמיים בחמישיית ההגנה השנייה, 6 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1972 (34.8 נקודות, 57.4% מהשדה, 16.6 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים)

אבן הפינה של המועדון שמלכתחילה נוסד במטרה להשיגו; התוכנית הצליחה כאשר הבאקס, לאחר עונתם הראשונה בליגה, זכו בהטלת מטבע מול הסאנס. קארים - או בשמו הנוצרי, לו אלסינדור - יצא מ-UCLA כגדול שחקני הקולג' בכל הזמנים, וכמובן שלא אכזב גם במקצוענים; בין לילה הרים את הבאקס הצעירים ממרתף הליגה והפך אותם לקבוצת עילית. בעונתו השנייה כבר הוביל את החבורה החביבה מוויסקונסין לאליפות. היה השחקן הטוב בעולם בתקופתו במילווקי, ומהרגע שהגיע ועד הרגע בו עזב - הבאקס התמודדו באופן קבוע על האליפות. לכו תגידו את זה על עוד שחקן.

מועמדים נוספים:
אף אחד לא מגיע לקרסוליו של קארים, אבל שני סנטרים משובחים בכל זאת ראויים לציון. שניהם סיימו את הקריירה במילווקי, קצת מעבר לשיאם לאחר קריירה משובחת בקבוצות אחרות. הראשון הוא בוב לניר, הזכור לטוב מהחמישייה של דטרויט, שהיה חלק חשוב בקבוצות המעולות של תחילת שנות השמונים. ג'ק סיקמה, לעומתו, הגיע דווקא בסוף שנות השמונים מסיאטל, אך מילא תפקיד דומה. את שניהם היו שמחים לקבל במילווקי בגרסה קצת צעירה יותר, אבל בכל זאת נהנו מתרומתם במשך מספר שנים.

אימן את הבאקס במשך 11 עונות, בדרך כלל למאזנים מצוינים ולקרבות אפיים בפלייאוף מול אריות המזרח של שנות השמונים - אחד הקונפרנסים הקשים בהיסטוריה. גבר גם על הסיקסרס וגם על הסלטיקס, אבל מעולם לא על שתיהן באותה עונה. הנחיל בהצלחה חידושים בשני צידי המגרש והתבלט בסביבה השמרנית יחסית שאפיינה בזמנו את רוב מאמנים. זכה פעמיים בתואר "מאמן השנה" בפרק זמן של שלוש שנים. נזרוק מילה טובה גם ללארי קוסטלו, שאימן את הבאקס בשמונה עונותיהם הראשונות (כולל עונת האליפות כמובן) פוטר בתחילת עונת 76-7' והוחלף ע"י דון נלסון, כך שב-19 עונותיהם הראשונות היו לבאקס רק שני מאמנים, אולי סמל ליציבות ולשגשוג שבדרך כלל היו מנת חלקם בשני העשורים הראשונים לקיומם, וכעת כבר כמעט ולא קיים.

למרבה הצער, הבאקס, כמו קבוצות רבות בליגה, אימצו לעצמם את "מודל הגריזליס"; לא משקיעים בהווה, לא משקיעים בעתיד, מוכרים את נכסיהם לכל המרבה במחיר. מייקל רד הוא הדבר הכי קרוב לשחקן טוב שמילווקי ידעה בשנים האחרונות, אך גם בחלומותיו הוורודים ביותר הוא לא יירש את סידני מונקריף. שחקנים בולטים אחרים? צר לנו, אבל בפרספקטיבה היסטורית, אין אף אחד ששווה אזכור.