חמישיית החמישיות - אטלנטה

דיברנו, התחממנו, והפעם בפרוייקט החמישיות הגדולות חמישיית אולד סקול אמיתית של קבוצת אולד סקול אמיתית – אטלנטה / סט. לואיס הוקס. ב-1958 זכה המועדון באליפות היחידה בתולדותיו, זו שהייתה גם האליפות האחרונה של ה"דור הישן" והלבן. הליגה השתנתה במהירות בשנים הללו, והשינויים הרדיקליים במשחק היו על רקע שינויים חברתיים ורדיקליים לא פחות.

על ה-NBA השתלטה אז שושלת הסלטיקס ועל ההוקס הלבנים הלכו והשתלטו שחקנים שחורים מצוינים לא פחות. הקבוצה השחורה והנפלאה שנבנתה בשנות השישים על חורבות האלופה הלבנה כיכבה מול יציעים הולכים ומתרוקנים בסט. לואיס ונאלצה לעבור לאטלנטה. כמה מגיבורי הקבוצה הראשונה מיוצגים כאן, כמו גם כמה מנפלאי השניה. אצלנו אין אפליה.

קדנציה בקבוצה: 1961 – 1968

רזומה: 5 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1968 (20 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים)

כאמור, סט. לואיס של תחילת שנות השישים לא הייתה מקום מסביר פנים לשחורים בכלל, ובפרט לא לכאלה שנועדו לשחק כרכזים עבור הקבוצה המקומית הגאה. אבל לווילקינס הייתה סבלנות, וחן, וקלאסה, ובעיקר תכונה אחת די אלמנטרית: הוא ידע לשחק. למעשה, הוא ידע לשחק, ושיחק עם סט. לואיס עד המעבר המדובר לאטלנטה, תוך שהוא מבסס עצמו כהתגלמות הפליימייקר הקלאסי. בהצבעות לתואר ה-MVP ב-68' עמיתיו השחקנים, שהיו אז בעלי הקולות, דירגו אותו שני רק לווילט צ'מברליין, לפני שחקנים כגון אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט ואוסקר רוברטסון בשיאם. צריך להוסיף?

מועמדים נוספים:
מוקי בליילוק, ששיחק עבור ווילקנס המאמן, זכור לטובה משנות התשעים, בעיקר כרכז הגנתי מעולה אבל גם כאחד שלחלוטין לא היה פראייר בקליעה ובניהול המשחק. עם זאת, לא מדובר כאן בשחקן באותו קליבר של מאמנו. סלייטר "דוגי" מרטין היה רכז פיפטיז קלאסי: קטן, לבן וערמומי, כזה שהביא את הניסיון שלו משושלת המינאפוליס לייקרס לקבוצת האליפות של ההוקס ב-58'. ועם זאת, אנחנו הולכים עם לני.

קדנציה בקבוצה: 1967 – 1977

רזומה: חמישיית העונה השנייה (1970), 6 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1973 (27.1 נקודות, 6.2 ריבאונדים)

"סוויט לו" (או "סופר לו", או כל וריאציה שתרצו עם השם לו), היה קלעי נהדר שנאלץ לחסות בצילו של פיט מארביץ' המהולל. האדסון היה שם לפני מאראביץ' ונשאר אחריו, וכששיחקו יחד היה בפירוש השחקן הטוב מבין השניים. אלא מה? האדסון, בחטאיו, העדיף לשים את הכדור בסל ביעילות על פני זריקות קרקסיות ומסירות בין הרגליים שלרוב הגיעו ליציע. אבל מספיק עם פיסטול פיט והתמרמרויות. הנה הוא מגיע.

מועמדים נוספים:
הגענו. אז בעיני כותב שורות אלה, פיסטול פיט מארביץ', קלעי באחוזים גרועים ומאבד כדורים סיטונאי שמעולם לא זכה להצלחה קבוצתית, הוא השחקן המוערך יתר על המידה ביותר אי פעם. טוב, לא יפה לרדת ככה על בחור חביב ותמהוני - ועוד אחד שנמצא בעולם שכולו טוב - אבל מישהו צריך לשחק את הנבל, לא? מארביץ' היה אחת ההבטחות הגדולות בהיסטוריה כשהגיע לאטלנטה. מספרים הוא הביא, אבל תוצאות לא, ולאחר 4 שנים מאכזבות הוא גם הועזב. נזרוק כמה מילים טובות גם לסטיב סמית ואדי ג'ונסון, שנתנו כמה שנים טובות, אבל לא באיכות או בכמות של "סוויט לו".

קדנציה בקבוצה: 1983 – 1994

רזומה: חמישיית העונה (1986), 4 פעמים בחמישיית העונה השנייה, פעמיים בחמישיית העונה השלישית, 9 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1988 (30.7 נקודות, 6.4 ריבאונדים)
האמת? באופן מעט מוזר, 'ניק נעשה קצת אנדרייטד במרוצת השנים. איתרע מזלו לשחק בעידן בו המזרח עדיין היה חזק במיוחד. הרבה יותר ממכונת הטבעות: מדובר כאן באחד מהסקוררים הגדולים בתולדות המשחק, ובוודאי באחד האתלטים הטהורים האדירים שידעה אמריקה - בכל ספורט שהוא.

מועמדים נוספים:
בעיקר קליף הייגן, שהגיע לקבוצה כרוקי יחד עם הסנטר הוותיק אד מקולי תמורת הזכויות לביל ראסל. הייגן עשה הכל כדי להיות יותר מתשובה לשאלת טריוויה: הוא היה בורג חשוב באליפות של ההוקס וחבר בהיכל התהילה. עם לא הרבה מעל 1.90 מ', הייגן עשה את הנזק בעיקר מתחת לסל. רד אאורבך אמר עליו לימים שהיה האדריאן דנטלי של זמנו, מחמאה מיוחדת ונאה.

קדנציה בקבוצה: 1955 – 1965 (כל הקריירה)

רזומה: אליפות (1958), 10 פעמים בחמישיית העונה, פעם אחת בחמישיית העונה השנייה, 11 פעמים אולסטאר (כל עונה), פעמיים MVP

מודל אופטימלי: 1961 (27.9 נקודות, 20.3 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים)

גדול השחקנים בתולדות המועדון. הוביל את ההוקס לאליפות ב-1958 כשהוא קולע 50 נקודות על הסלטיקס במשחק השישי והחותם. סיים עם ממוצעי קריירה של למעלה מ-26 נקודות ו-16 ריבאונדים למשחק. בכיר שחקני הדור הישן ששרד היטב את המודרניזציה המהירה של המשחק בימיו.

מועמדים נוספים:
דן ראונדפילד, מהקבוצות החמודות של סוף שנות השבעים-תחילת השמונים עם ג'ון דרו ו"פאסט" אדי ג'ונסון. אולסטאר וחבר של קבע בחמישיות ההגנה. מילה טובה מגיעה גם לקווין וויליס, יד ימינו של דומיניק ווילקינס במשך עשור, ולביל ברידג'ס, שומר וריבאונדר קשוח ביותר בשנות השישים שהשקיף על ה-2 מטר מלמטה.

קדנציה בקבוצה: 1963 – 1969

רזומה: פעמיים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1968 (21.1 נקודות, 11.7 ריבאונדים)

הביג Z המקורי, עוד לפני שהמציאו את זידרונאס אילגאוסקאס. סנטר סיקסטיז טיפוסי במולד של וויליס ריד, ווס אנסלד ובוב לניר: נמוך ומאסיבי. שילב פיזיות מתחת הסל עם מיומנות גבוהה וגמישות מפתיעה. הוביל את ההוקס ל-5 גמרים אזוריים לפני שעבר להיות ראש לשועלים ב-ABA, שם הוביל את היוטה סטארס לאליפות.

מועמדים נוספים:
להוקס מסורת של סנטרים מזדקנים שמגיעים אליה רגע או יותר מעבר לשיא. בשנות החמישים היה זה אד מקולי מהסלטיקס (שהגיע יחדיו עם קליף הייגן תמורת הזכויות לביל ראסל), בשנות השישים קיבל את הג'וב וולט בלאמי ובשנות השמונים מוזס מאלון. אבל שנה לאחר האליפות קיבלו ההוקס סנטר בשיאו – קלייד לאבלט, קאובוי אמיתי שהסתובב עם צמד אקדחים. בארבע עונות בסט. לואיס השיג קרוב ל-20 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק, וסייע להם להעפיל לשני גמרים. באמצע שנות התשעים החתימה אטלנטה את דיקמבה מוטומבו, אחד מגדולי שחקני ההגנה בכל הזמנים, שאם היה מבלה את כל הקריירה שלו באטלנטה אולי היה מאיים על מקום בחמישיית כל הזמנים שלה. אבל מה לעשות, הוא לא.

לא, לא מדובר כאן בפרס תנחומים על שקיפחנו אותו בפילדלפיה. למרות שאימן רק עונה וחצי בהוקס, האנום חתום על האליפות היחידה בתולדות המועדון ועל ההפסד הצמוד ביותר אי פעם בסדרת גמר (הפסד בשתי נקודות בהארכה השנייה של המשחק השביעי לאחר החטאה מתחת לסל). מילה של כבוד הולכת למייק פראטלו, ה"צאר" הננסי והאנרגטי, שאימן את הקבוצה בשנות השמונים. לני ווילקנס, בעל הטמפרמנט ההפוך, אימן בשנות התשעים קבוצה מאוזנת שהשיגה מאזנים יפים ולא עשתה רעש בפלייאוף. נזכיר אותו שוב.

אל תשללו את זה. אני מזהה חולשה יחסית בשתי עמדות – שוטינג גארד וסנטר. בשתי העמדות הללו יש להוקס הנוכחיים שחקנים מבטיחים. אחד מהם, ג'ו ג'ונסון, נמצא למעשה בעיצומו של מימוש ההבטחה. ג'ו-ג'ו צריך עוד כמה שנים כמו זו האחרונה - אישית וקבוצתית - כדי להשתוות להאדסון, אבל זה בהחלט אפשרי. בעמדת הסנטר המצב קצת יותר בעייתי: לאל הורפורד, למרות עונת סופמור קצת מאכזבת, יש פוטנציאל להפוך לאולסטאר בעמדה שלו. אבל לא בטוח שהוא יהיה כזה, ויתרה מזאת, לא בטוח שהוא יהיה סנטר, היות וזו אינה העמדה הטבעית שלו. עד אז, נישאר עם החמישיה הנוכחית. ספק אם אנשים רבים ימצאו בכך טעם נפגם.