חמישיית החמישיות - פילדלפיה

אחרי שפתחנו את פרוייקט החמישיות הגדולות עם דטרויט בשבוע שעבר, הגיע הזמן לטפל בפילדלפיה - עיר בעלת היסטוריית כדורסל מפוארת, כזו שהולכת הרחק אל הימים הראשונים של המאה העשרים, אז החברים בפילי העמידו קבוצה מכובדת עד מאוד.

במקור היו אלה הווירוורס ששיחקו בפילדלפיה, אבל כאן נעסוק בקבוצה אחרת, זו שירשה את הווירוורס לאחר שאלה גלו מערבה. על חורבות הסירקיוז נשיונלס, אלופי ה-NBA ב-1955, הוקמה קבוצה לתפארת עיר אחוות האחים. בפילדלפיה זכו הסיקסרס בשתיים מהאליפויות הזכורות והמדוברות ביותר בהיסטוריה של ה-NBA, אלא שבין לבין היו שם לא מעט תסכולים, הרבה רוח קרב וכמה מהשחקנים הטובים ביותר שידעה הליגה.

קדנציה בקבוצה: 1979 – 1989

רזומה: אליפות אחת (1983), 4 פעמים בחמישיית ההגנה, פעם אחת בחמישיית ההגנה השנייה, 4 הופעות אולסטאר.

מודל אופטימלי: 1986 (15.4 נקודות, 9.2 אסיסטים, 2.5 חטיפות)

לצ'יקס לא היו ממוצעים מזהירים או סגנון משחק מנקר עיניים, אבל תחפשו כמה שתרצו, ולא ממש תמצאו הרבה רכזים מהימנים יותר, משני צידי המגרש, שכן מדובר כאן באחד הגארדים השומרים הטובים אי פעם, שאף החזיק בשיא החטיפות של כל הזמנים (עד אשר הגיע ג'ון סטוקטון, וחטף אותו ממנו בעצמו). גם בהתקפה לא היה לצ'יקס במה להתבייש. לא, הוא לא היה סקורר רצחני, אבל הוא כן ידע לנהל משחק כפי שמשחק צריך להיות מנוהל. להגיד על שחקן שהוא אחראי וסולידי נשמע קצת כמו מחמאה הפוכה אבל צ'יקס עשה את מה שעשה ברמה הגבוהה ביותר, והיה יעיל יותר ומצליח יותר מכוכבים נוצצים בהרבה.

מועמדים נוספים:
ובכן, עמדת הרכז בסיקסרס לאורך השנים מתגלה כרזה משהו. נזכיר את לארי קוסטלו שריכז את הקבוצה עוד מימיה בסירקיוז בסוף שנות החמישים ודרך המעבר לפילדלפיה בשנות השישים. קוסטלו היה מאחרוני השחקנים מהדור הישן, אלה שטרם אימצו את הג'אמפ שוט והמשיכו להשליך את הכדור בשתי ידיים כאשר רגליהן נטועות היטב בקרקע. זה לא הפריע לו להיות 6 פעמים אולסטאר.

קדנציה בקבוצה: 1959 – 1973 (כל הקריירה)

רזומה: אליפות אחת (1967), 7 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 10 הופעות אולסטאר.

מודל אופטימלי: 1968 (24.1 נקודות, 5.4 ריבאונדים, 4.5 אסיסטים)

האל מי? לפני אייברסון?! דאם רייט. הגארד הנשכח חסה בצילם של אוסקר רוברטסון וג'רי ווסט, אך יחד עם סם ג'ונס מהסלטיקס הוא שייך לשורה השנייה והמכובדת של הגארדים העילאיים של שנות השישים. כאחד השחקנים המהירים בליגה הוא היה קטלני כחודר וכמסיים מתפרצות אבל נודע בעיקר בזכות הג'אמפ שוט האדיר מחצי מרחק. ג'אמפ שוט כל כך אדיר, שהוא אפילו השתמש בו כדי לזרוק עונשין. גריר הוביל את הסיקסרס בנקודות בפלייאוף של 67', בו שמה פילדלפיה קץ לשרשרת האליפויות של בוסטון, עם 27.7 נקודות למשחק (ואם זה לא מספיק, היו לו גם 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים פר ערב). לבחור עונה אחת מייצגת של גריר יהיה מעשה שרירותי לא פחות מאצל כל שחקן אחר: הקונסיסטנטיות עליה שמר במשך למעלה מעשור הייתה לו מקור לגאווה. האל גריר לא היה רק אחד הגארדים הטובים אי פעם, כי אם גם אחד היציבים שבהם. אם כך, אין פלא גדול שנבחר להיכל התהילה ול-50 הגדולים של הליגה.

מועמדים נוספים:
ה"תשובה", בעיקר. אייברסון בהחלט היה בעמדה לתפוס את מקומו של גריר בחמישיה. את הכישרון היה לו – על כך אין עוררין. אלא שבסופו של דבר, ההישגים האישיים אינם מספיקים. AI כנראה הקדים במעט את זמנו. שינויי החוקים שסללו את הדרך לדומיננטיות שחקני החוץ שאנו עדים לה בשנים האחרונות אמנם איפשרו לאייברסון להאריך את הקריירה שלו, אבל רק כששיאו היה כבר מאחוריו. כל שנותר זה לדמיין מה היה מעולל אייברסון מודל 2001 בליגה של 2009. נזרוק איזו מילה גם לאנדרו טוני, ה'בוסטון סטרנגלר' ואיש הקלאץ' של הסיקסרס, שהבריק לתקופה קצרה יחסית במחצית הראשונה של שנות השמונים.

קדנציה בקבוצה: 1977 – 1987

רזומה (רק בפילי): אליפות אחת (83), תואר MVP, חמש פעמים בחמישיית העונה, פעמיים בחמישיית העונה השנייה, 11 הופעות אולסטאר (נבחר לאולסטאר בכל עונה בקריירה, גם ב-ABA).

מודל אופטימלי: 1980 (26.9 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 1.8 חסימות)

ד"ר ג'יי היה הג'ורדן של ה-ABA עוד לפני שהמקור הגיע ל-NBA. היה לאגדה מהלכת (או יותר נכון, מעופפת) עוד לפני שדרך על פרקט הספקטרום של פילי. הנטס, על סף פשיטת רגל, נאלצו למכור אותו לפילדלפיה והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ולא סתם היסטוריה. על המגרש ידו של מר ארווינג הייתה בכל ויד כל בו, ואיזו יד ענקית היא הייתה. הדוקטור היה מחזיק בכדור כמו כדורעף, לוקח אותו במעופו לאן שרוצה. הוא הוביל את הסיקסרס לשלושה גמרים, אבל בסופו של דבר נזקק למשה (מאלון) שיעזור לו להוביל את המועדון אל הארץ המובטחת.

מועמדים נוספים:
הדוקטור שולט בעמדה זו ביד רמה, אך ראוי שנזכיר את בילי קאנינגהאם, ה'קנגרו קיד', אליו עוד נחזור בהמשך. קאנינגהאם היווה את החוליה המקשרת בין שתי האליפויות של המועדון. הוא עלה מהספסל באליפות של 67' ואימן באליפות של 83'. בין לבין הצליח קאנינגהאם לבנות לעצמו קריירה שהכניסה אותו ל-50 הגדולים של ה-NBA וכמובן להיכל התהילה. בשיאו היה טוב ל-25 נק' ו-12 ריב' למשחק.

קדנציה בקבוצה: 1985 – 1992

רזומה (בפילי): 4 פעמים בחמישיית העונה, 3 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 6 הופעות אולסטאר, 248,502 פיצות.

מודל אופטימלי: 1988 (28.3 נקודות, 11.9 ריבאונדים)

כוח דורסני חסר מעצורים. לסחוט מברקלי הדוהר למתפרצת עבירת תוקף הייתה משימה פשוטה מבחינה טכנית אך כמעט בלתי אפשרית מבחינה מנטלית (ולשלב ההוא של לאסוף את עצמך מהרצפה היית צריך עזרת דחפור). בעונתו השלישית כבר הוביל ברקלי את הליגה בריבאונדים. היה סגן ה-MVP ב-90' (אחרי מג'יק), ופעמיים נוספות הגיע למקום רביעי. בסופו של דבר הצליח לזכות בתואר השחקן היעיל בליגה (בפיניקס), אך האליפות הכל כך נחשקת חמקה ממנו.

מועמדים נוספים:
דולף שייס היה כוכב הקבוצה בשנות החמישים וכוכב הכדורסל היהודי הגדול ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20. במחצית הראשונה של המאה יהודים היו דומיננטיים ונפוצים בכדורסל כמעט כמו השחורים כיום, ושייס היה אחרון המוהיקנים. הוביל את הסירקיוז נשיולנס לאליפות ב-1955. היה מלך הריבאונדים הראשון של הליגה ואחד מגדולי השחקנים בדורו.

קדנציה בקבוצה: 1965 – 1968

רזומה (רק בסיקסרס): אליפות (1967), 3 פעמים בחמישיית העונה, 3 הופעות אולסטאר, 3 פעמים MVP.

מודל אופטימלי: 1967: (24.1 נקודות, 68% מהשדה, 24.2 ריבאונדים, 7.8 אסיסטים)

את שיאי הנקודות האגדיים עשה ווילט בשורות הווריוורס. אלא שאלה דווקא מאסו בו והעבירו אותו לסיקסרס במהלך עונת 64-65. תחת הדרכתו של המאמן אלכס האנום עבר ווילט מטאמורפוזה ובמשך שלוש שנים שיחק את הכדורסל הטוב בחייו. על מלכות הסלים הוא ויתר אבל ב-'68 הוא זכה במלכות האסיסטים (כן, האסיסטים).

צ'מברליין אף זכה להערכת עמיתיו השחקנים שהיו אחראים בזמנו להצביע ל-MVP. כאשר שיחק בווריוורס וקלע 50 למשחק ה-MVP הלך לביל ראסל, אבל בתקופתו בסיקסרס זכה ווילט בשלושה מתוך ארבעת תארי ה-MVP שלו. חשוב מכך, הוא גם זכה לבסוף באליפות הנכספת, תוך שהוא מנהיג את הקבוצה שנחשבה בזמנו לטובה בהיסטוריה, ומנתק את רצף שמונה האליפויות של הסלטיקס.

מועמדים נוספים:
אי אפשר שלא להזכיר את מוזס מאלון, גדול הסנטרים של תחילת שנות השמונים (וזה שהיה גדול אפילו על קארים) שסחף את פילי לאליפות המוחצת של 83'. קבוצות אחרות בפרוייקט היו מתות לקבל את מוזס לחמישייה שלהן, אבל בפילי הוא כינור שני לווילט.

בסופו של דבר, קאנינגהאם גובר כאן על אלכס האנום - בעיקר כי האנום לא נשאר בקבוצה מספיק זמן. לאחר שקיבל את הסיקרס בעונת 79', אימן אותם קאנינגהאם במשך שמונה שנים, במהלכן זכה באליפות ב-83' (אחרי 0:4 מוחץ על הלייקרס בגמר), והגיע פעמיים נוספות לגמר הליגה. חבר בהיכל התהילה. פילדלפיה החליטה להעלות את הגופיה שלו לגג האולם, אלא שב-1991 החליט להוציא את המספר שלו – 32 - מפרישה ולאפשר לצ'ארלס בארקלי לשחק איתו.

שום סיכוי. אם יש חולשה יחסית בחמישייה הזו היא בעמדת הרכז. מוריס צ'יקס נפלא אבל באותה נשימה הוא גם היחיד בחמישייה שלא נבחר ל-50 הגדולים של ה-NBA ולהיכל התהילה. ועדיין, גם צ'יקס גדול בכמה מספרים על מה שהסיקסרס צפויים להציג בזמן הקרוב בעמדת הרכז. שמועות מספרות שלואיס וויליאמס, בחור נמוך שהוא לא באמת רכז וגם לא לגמרי טוב, הולך לפתוח במדי הסיקסרס כרכז בשנה הבאה. אם אני מוריס צ'יקס, אני מוצא סיבה אחרת שתגרום לי לאבד שינה.