זו כבר לא הפתעה

כצפוי, הכל צפוי בפלייאוף הזה. גם במזרח וגם במערב קבוצה אחת נראית גדולה בכמה מספרים על כל השאר ומשייטת לגמר האזורי בעוד האחרות נלחמות בשיניים על הזכות לפגוש אותה שם. במזרח זה פשוט: לברון ג'יימס וחבריו מנצחים כל מה שזז. במערב, זו היתה אמורה להיות לוס אנג'לס לייקרס אלא שבפועל, מדובר בקבוצה מהרי הרוקיז.

משום מה, דנבר נאגטס - להלן הפתעת הפלייאוף והמרעננת הרשמית של 2009 - נכנסה באופן חלק לז'רגון משיכת הכתפיים. מכל עבר אני קורא ושומע: "ברור, דנבר אחלה קבוצה" ו-"קליבלנד תפגוש בגמר את הלייקרס או דנבר" כאילו מדובר באקסיומה שהייתה ידועה מראש כבר חודשים. אותם אנשים שביטלו לחלוטין את הנאגטס בפברואר, מתייחסים אליהם כנתון כעת. רגע לפני גמר המערב הצפוי מול יוסטון (או הלייקרס. בכל זאת - במשחק 7 הכל יכול לקרות), הנה כמה נקודות על הסיפור הכי מעניין והכי פחות מדובר בפלייאוף 2009

ג'ורג' קארל. כן, כן, ג'ורג' קארל. נו, לא צריך ללכת לבדוק, זה עדיין הוא, בשיא הרצינות (לעומת הסוגריים בפסקה הקודמת, מגיבים 1-74, בסדר?). הכי קל בעולם לרדת עליו, להתעלם מקיומו. לייחס את ההצלחה הרבתית לשחקנים, ולא אליו. בשנים האחרונות הביקורת כלפי קארל הפכה לסוג של עובדה מוגמרת: הוא מאמן גרוע וזהו. אז איך זה מתיישב עם העובדה שמאז תחילת הניינטיז אף קבוצה שהוא מאמן לא ירדה מ-50 אחוזי הצלחה? או עם הגעה לגמר הליגה עם סיאטל והפסד בכבוד לקבוצת 72 הנצחונות של שיקאגו? או שלוש פעמים אחרות בהם בילה בגמר אזורי?

הקריירה של קארל, ובעיקר השנתיים האחרונות בה, מעלות סימני שאלה רציניים על חשיבות האיש שעל הקווים. הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון גם בסיאטל, גם במילווקי וגם בדנבר, ובשלושת המקומות הציג קמפיינים מרשימים לצד כישלונות מפוארים. בשנה שעברה דנבר הייתה אחת מבדיחות הפלייאוף הגדולות בכל הזמנים, זו שהגיעה מפורקת ואפשרה ללייקרס לקלוע כמעט 115 נקודות למשחק באחד הסוויפים הקלים בהיסטוריה. קארל לא השתלט על השחקנים שלו והבלגאן חגג. השנה דנבר הגיעה מפוקסת ולוהטת לפוסט סיזן ולשם שינוי נמצאת בצד המביס - לא המובס. אז מה החלק שלו בכישלון ההוא? מה החלק שלו בהצלחה הזאת? עד כמה זה היה שונה אם מישהו אחר היה עומד על הקווים? את כל זה נוכל לדעת רק בסיום גמר המערב - אולי בסיום גמר הליגה כולה.

ואם בסימני שאלה עסקינן, להלן אחד נוסף: עד כמה ההצלחה של דנבר משנה את מעמדו של צ'ונסי בילאפס בראי ההיסטוריה? ובכן, מאוד. מאוד משנה. לעומת קארל, במקרה של בילאפס אין ספק לגבי מידת ההשפעה שלו על מה שקרה לנאגטס העונה. הוא עבר מקבוצה שהגיעה לפחות לגמר האיזורי שש שנים ברציפות לקבוצה שחטפה סוויפ מביך בשנה שעברה ולא עברה סיבוב בדור הנוכחי, והפך את היוצרות - פתאום דנבר היא זו שמגיעה לגמר איזורי, בעוד דטרויט חוטפת סוויפ מביך. זה אומר לא מעט גם על אלן אייברסון, אבל בעיקר על המשמעות של צ'ונסי כאחד המנהיגים הגדולים בליגה.

היה ברור שבילאפס ישפר את דנבר, אבל אף אחד לא שיער כי השיפור יהיה כה משמעותי. אם בתחילת העונה ההסתכלות על הקבוצה הגדולה של הפיסטונס הייתה של חמישייה מאוזנת עם תרומה כמעט שוויונית, קשה שלא לשנות את התפיסה עכשיו. בילאפס מצטייר כעת כחוליה החשובה ביותר באותה קבוצה וכסופרסטאר לכל דבר. קמפיין ההול-אוף פיים שלו שיתחיל יום אחד יושפע מאוד מהשינוי שהוא הביא לדנבר, מהפלייאוף הנפלא שלו (נפנף את כריס פול וג'ייסון קיד - שניים מהרכזים הטובים שידע ויידע המשחק) וכמובן גם מהמשך הפלייאוף ומהשנים הבאות כמנהיג הבלתי מעורער של קבוצה גדולה.

הלאה, לכוכב השני. האם זו נקודת המפנה המיוחלת בקריירה של כרמלו אנתוני? עושה רושם שכן. המרוויח הגדול ביותר מההגעה של בילאפס הוא מלו, שמרגיש הרבה יותר נוח כשיש עליו פחות מעמסה קבוצתית והוא יכול לעשות את הדברים שהוא טוב בהם. המספרים שלו השנה אמנם הרבה פחות מרשימים משנים קודמות, אבל זו השנה בה הוא למד להיות חלק מקבוצה מצליחה, ולשם שינוי הפעם הוא לא פוגע בשטף המשחק, נותן לאחרים הרבה יותר מקום ולוקח על עצמו יותר בדקות מסוימות ונכונות.

בפלייאוף, השינוי בולט עוד יותר. עד השנה נודע כרמלו בתור מר קלאץ' של העונה הרגילה. לפי כל החישובים הסטטיסטיים הוא היה השחקן שהכי טוב לתת לו כדור אחרון במשחק צמוד ב-82 הראשונים של העונה, אבל בפוסט סיזן הוא נעלם ובחמש שנים היה חתום על חמש תבוסות סיבוב ראשון ופחות מ-40 אחוזים מהשדה. השנה אנתוני הופיע לפלייאוף, ובגדול - הסדרה מול דאלאס היא הסדרה הגדולה הראשונה שלו. עם 30 נקודות למשחק ב-49 אחוזים מהשדה, תרומה בכל קטגוריה (כולל 2.2 חטיפות) ושלשת נצחון גדולה, מלו נראה סוף סוף כמו הסופרסטאר שהוא מסוגל להיות. גם בפלייאוף.

לא חסרים סיפורים מרתקים על שחקני המשנה של הנאגטס. הקאמבאק של ננה, הקאמבאק של קיי-מארט, הקאמבאק של כריס אנדרסן (אוקיי, זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים). אם אכן תפגוש דנבר את הלייקרס בגמר המערב, יכול להיווצר סיפור שיגנוב את ההצגה לכל אותם קאמבקים. מזמן לא היה שחקן אלמוני כל כך במצב בו הוא יכול להשפיע באופן משמעותי, כמעט קריטי, על גמר אזורי. אני מדבר על דאנטיי ג'ונס - הצמוד החדש של הגופיה של קובי בריאנט (אם וכאשר היא תיפרד משיין באטייה).

ג'ונס פותח בחמישייה של קארל על תקן הסטופר ההגנתי. במהלך העונה הוא הרשים, אבל הוא עדיין זקוק למבחן אמיתי. בדרך כלל רואה הגארד כ-20 דקות משחק בגלל הדומיננטיות של ג'יי אר סמית' שעולה מהספסל, אך אם יתברר שהוא מצליח להאט את קובי הוא בוודאי יראה יותר מגרש – גם על חשבון ההתקפה הקטלנית של סמית'. קשה להאמין שהוא ישחזר את העבודה של באטייה, שיש לו קילומטראז', יכולת ויתרון גובה על קובי, אבל אם ג'ונס ימנע מבריאנט לנצח את הסדרה לבד בלי להזדקק לדאבל-טים, הוא יכול להפוך לאחד השחקנים החשובים של דנבר בסדרה העתידית. כך או כך, אם מישהו חשב שבשלב כזה של העונה נדסקס את הסיכויים של דנבר להדיח את הלייקרס בגמר המערב - שיקום. אתה יכול לשבת, אדוני. תודה.