עוזרים פרלמנטריים

אתם לא מכירים את רובם בשם, לא קוראים עליהם כתבות פרופיל עם ניתוח מפורט של ה"אני המאמין" שלהם ושאלות טריוויה אודות הגבינה האהובה עליהם, אך השפעתם בפועל לעתים לא נופלת מזו של המאמנים הראשיים. הם נשארים שעות ארוכות במשרדי המועדון, הרבה אחרי עזיבתו של המאמן הראשי, עוברים שוב על הנתונים הסטטיסטים, רואים עוד קלטת של היריבה הבאה. כן, אלה הם עוזרי המאמנים - הפועלים השחורים באמת של הליגה הטובה בעולם.

רבים מהם מחזיקים בקריירות ארוכות שנים וידע מקצועי עצום, אך אור הזרקורים לעולם לא יהיה מנת חלקם. למה? ככה. כי רק אלה שבפרונט קוצרים את פירות העבודה הקשה. מכירים את טום טיבודו? סחטיין על ההתמצאות, אך יש עוד 145 עוזרי מאמנים בליגה שעומדים ומחכים לרגע בו המאמן הראשי יזכיר את שמם בנאום ניצחון כלשהו. ובגלל שרוב המילים כבר נכתבו כשזה מגיע לפיל ג'קסון, מייק בראון וריק אדלמן, להלן שלושה מאמנים עם סיפורים לא פחות מעניינים, והשפעה אקוטית על הפלייאוף הנוכחי.

את הסיפור של קרייג הודג'ס כדאי להתחיל מהסוף. מנקודת הזמן בה הוא נמצא עכשיו - כעוזר מאמן מוערך בלוס-אנג'לס לייקרס והאיש שאחראי על הפיכתו של טרבור אריזה מעוד סמול פורוורד אתלתי עם חוסר ביטחון בזריקה, לנשק החם של האגמים מאחורי הקשת. אריזה שרף את יוטה בשני המשחקים הראשונים בסדרה עם 6 מ-7 מהשלוש ו-13 מ-16 מדהימים מהשדה. לא רע בשביל שחקן שבעבר הלא רחוק היה, כהגדרתו, "קופא ואז חודר בכל בכח אל הסל, במקום לקחת זריקה חופשית". "הוא הכריח אותי לעשות משהו שלא הרגשתי בנוח איתו, שתמיד חיפשתי דרך להימנע ממנו", המשיך אריזה בהתייחסו לעבודה המשותפת עם הודג'ס. בליגה של גארדים סופר אתלטיים, המעדיפים כמעט תמיד חיתוך לסל על פני זריקה פנויה, המהפך שעבר אריזה השנה הוא לא פחות ממרשים.

להודג'ס, שבשלוש השנים האחרונות עובד עם שחקני החוץ של הלייקרס, יש חלק לא קטן גם בשיפור הקליעה של ג'ורדן פארמר, ושילובו המוצלח של סאשה וויאצ'יץ' במערך ההתקפי של הקבוצה. אם כי החלק המעניין באמת בסיפור שלו שייך לעברו כשחקן ולאופן בו נאלץ לסיים את הקריירה. הודג'ס היה אחד הקלעים הטהורים הטובים בליגה ובורג חשוב במכונת האליפויות של שיקגו בולס בתחילת שנות ה-90. הוא ישב על משבצת קלעי השלשות – הסייד קיק ההכרחי של ג'ורדן בהתקפת המשולש – משבצת אותה ירשו מאוחר יותר ג'ון פקסון וסטיב קר.

שמו כקלעי ממדרגה ראשונה הלך לפניו: הודג'ס הוביל פעמיים את הליגה באחוזים מהשלוש והיה השחקן היחיד, מלבד לארי בירד, שלקח שלוש תחרויות שלשות של האולסטאר בזו אחר זו. ואז, ברגע אחד, הכל קרס. בביקור החגיגי עם הקבוצה בבית הלבן, לאחר הזכייה באליפות השנייה בשנת 92', לבש הגארד הסורר דאשיקי (בגד אפריקאי מסורתי) והעביר לנשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, מכתב ובו טרוניה על מצבם העגום של המיעוטים והקהילה השחורה, בפרט בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כמו כן, על-פי דיווחים ממקורות שונים, הביע הודג'ס במכתב ההוא ביקורת על מלחמת המפרץ ומדיניות החוץ של ארה"ב. זמן קצר לאחר מכן נחתך משיקגו ולא הצליח למצוא מקום בסגל של אף אחת מ-29 קבוצות הליגה.

הוא היה אז בן 32 בלבד – וטרן מוכח, שהכיר את המשולש המפורסם של פיל ג'קסון לא פחות טוב מהמאמן עצמו (הודג'ס שיחק 4 שנים בקולג' אצל טקס ווינטר, ממציא השיטה) והיה יכול להיות נכס עבור מספר קונטנדריות בכירות. לאחר שנאלץ לפרוש, לא הצליח הודג'ס למצוא עבודה בשום קבוצה ובשום תפקיד ב-NBA, וטען לחרם עליו מסיבות פוליטיות. 4 שנים מאוחר יותר הוא אף תבע את הליגה בטענה שהוכנס ל"רשימה שחורה" על מעורבותו הפוליטית. תביעה שבה הפסיד כמובן. בין אם יש אמת בדבריו, שהוכחשו על ידי הגורמים הרשמיים של הליגה, ובין אם מדובר בשיקולים מקצועיים בלבד לפסילתו כשחקן, הסיפור של הודג'ס היה ונותר אחד העצובים שידעה הליגה בתקופת סטרן. המעגל נסגר ב-2005, כשפיל ג'קסון, מאמנה הנוכחי של הלייקרס, צירף את שחקנו לשעבר לצוות האימון של הפרנצ'ייז. התפקיד של הודג'ס עכשיו הוא לעזור לשחקני החוץ של הקבוצה לקלוע טוב יותר, אך תהיו בטוחים שהודג'ס, שמעולם לא בחר בדרך הקלה, יודע דבר או שניים על ניצחון. אם יש צדק בעולם, גביע האליפות העתידי של הלייקרס יהיה רשום גם על שמו.

קשה עד בלתי אפשרי להכין כתבה על עוזרי מאמנים, מבלי להתייחס לטרנד הלוהט של עונת 2008/9 - מינוי מאמנים/סקאוטים/אנשי שיווק צעירים וחסרי ניסיון לעמדת המאמן הראשי. דומה שאף ג'נרל מנג'ר המכבד את עצמו לא היה מוכן לקבל "כן" לשאלה "האם יש לו ניסיון אימון כלשהו?" עת בחינת המועמדים לתפקיד. במקרה של דל-נגרו והבולס זה נגמר בקבוצה הראשונה בהיסטוריה שאין לה אף תרגיל לרפואה וברעיון לתלות מסרק ענקי על תקרת האולם כסמל חדש של המועדון (פרויקט רב-השנים של דל-נגרו שנדחה בסופו של דבר). אך ישנן גם דוגמאות מוצלחות יותר. במקרה של אריק ספולסטרה ומיאמי היט, אפשר לדבר על הצלחה בלתי מבוטלת.

לא מעט קרדיט בהצלחה הזו מגיע לעוזר המאמן הוותיק והמוערך, בוב מקאדו. מקאדו - הול אוף פיימר, MVP של הליגה ופעמיים אלוף NBA עם לוס-אנג'לס לייקרס בתחילת שנות ה-80 - הוא חלק מהתופעה המוכרת של אגדות העבר, שבמקום להעביר את זמנם בבריכה עם כוס לימונדה ולהתחיל כל משפט שני בצמד המלים "היו זמנים...", מנסים לפלס את דרכם לעמדת המאמן הראשי ב-NBA. פטריק יואינג (אורלנדו), אלכס אינגליש (טורונטו) ואדריאן דנטלי (דנבר), יחד עם עוד 10 אולסטארים לשעבר, מהווים פחות מ-10% מסך עוזרי המאמנים בליגה, אך לניסיון ולהבנת המשחק שלהם אין תחליף. ב-13 שנותיו כעוזר מאמן במיאמי עבד מקאדו בעיקר עם גבוהי הקבוצה, בנה תרגילים להתקפה עומדת ושימש כפסיכולוג לעת צרה (כמו בעונת האליפות של 2006, בה נאלץ להתמודד עם האגואים המנופחים של גארי פייטון ואנטואן ווקר – שני כוכבים מזדקנים שהתקשו להשלים עם תפקידם השולי ברוטציה).

השנה ניצב מקאדו בפני אתגר מנטלי לא פשוט - עבודה תחת קולגה צעיר שהועדף על-פניו לעמדת המאמן הראשי. הוא עמד בו בהצלחה, תוך שהוא מצליח לזכות באמונו של ספולסטרה ולקבל סמכויות נרחבות בניהול הצד ההתקפי של הקבוצה. לא מעט זמן הקדיש האולסטאר לשעבר לעבודה אישית עם ווייד. "ניסיתי לגרום לו להבין איך להיות דומיננטי בלי לפגוע בשחקנים האחרים בקבוצה. במיוחד הצעירים", אמר לא מזמן לעיתון המקומי. אם לשפוט לפי עונת השיא של הפלאש והצלחתם המפתיעה של מריו צ'אלמרס ודקוואן קוק, יש משהו שהאריה הזקן עושה נכון.

קשה לחשוב על עוזר מאמן שהשפיע השנה יותר מג'ון קיוסטר. קיוסטר, שבתחילת העונה מונה ל"מאמן ההתקפה" של הקליבלנד קאבלירס, הצליח להכניס רוח חדשה בהתקפה החד-מימדית והשבלונית של הפרשים. הקאבס השתפרו בכל הפרמטרים ההתקפים משנה שעברה והפכו לאחת מקבוצות ההתקפה היעילות בליגה. הם עברו, לראשונה מזה 15 שנה, את מחסום ה-100 נקודות למשחק – הישג לא רע לקבוצת ההגנה הטובה בליגה, שאינה משחקת בקצב מהיר ומצליחה להגביל את יריבותיה ל-91.4 נק' בלבד. בפרמטר העיקרי המודד את יעילות ההתקפה – אחוזים מהשדה – ממוקמים הפרשים במקום השישי העונה (שיפור אדיר לעומת המקום השלישי מהסוף בו היו בשנה שעברה) ובאחוזים מהשלוש עלו הקאבס מ-35.8 ל-39.3 מצוינים השנה (מקום שני בליגה). כמובן שלא מעט מהקרדיט על השיפור הדרסטי הזה מגיע למו וויליאמס – הרכז הנהדר שהגיע בקיץ ממילווקי, אך למהפך ההתקפי יש גורם נוסף, והרבה פחות מוכר.

קיוסטר, שהגיע לקליבלנד בקיץ שעבר, הביא עמו ניסיון של 17 שנה כעוזר מאמן מוערך בליגה. ההתמחות שלו לאורך השנים הייתה העבודה על החלק ההתקפי בקבוצות הגנתיות מובהקות. הוא היה העוזר של לארי בראון במסע הקסם של פילדלפיה לגמר ב-2001 ומאוחר יותר תרם את חלקו לאליפות של דטרויט ב-2004. הצלחתו בבירת אוהיו לא הייתה מיידית, כיוון שרק בשנתו השנייה במועדון (העונה) הסכים מייק בראון להאציל מסמכויותיו על העוזר המוכשר ולא להיכנס לאולם כשעובדים על האופנס. את ספרון ההתקפה של בראון, שהכיל בעיקר מלים המתחרזות עם השם "נברון" ותידרוך מפורט של ביצוע הריקוד הקבוצתי בהצגת השחקנים, החליפו, מה שבעגה המקצועית קרויים – "תרגילים".

קיוסטר גרם ללברון להחזיק פחות בכדור ועשה שימוש אופטימלי בוויליאמס כמוביל כדור עיקרי. הוא הוציא את אילגאוסקס רחוק יותר מהסל ובלא מעט דקות ויתר כליל על גבוה שני קלאסי ושיחק עם לברון כפאוור פורוורד. הצעדים האלה נועדו (והצליחו) לפתור את הבעיה העיקרית של הקאבס בשנים האחרונות – הצטופפות מולם בצבע, שהקשתה על החדירות של ג'יימס והובילה להנעת כדור רוחבית וג'אמפים ממצבים קשים. עד כמה זה עבד, אתם שואלים? ובכן, תעיפו מבט נוסף במספרים או פשוט תשאלו את מייק בראון, שהבין מזמן מה יש לו ביד. מאמן העונה נותן לעוזרו להדריך בלא מעט מפסקי הזמן ומרעיף עליו שבחים בכל הזדמנות אפשרית. ייתכן מאוד כי בעוד חודש וחצי, כשלברון ג'יימס יחגוג אליפות ראשונה בדרכו להפוך לשחקן הגדול אי פעם, גם ג'ון קיוסטר יחייך. המצלמות לא יתמקדו בו, העיתונים לא יכתבו עליו, אבל לו זה לא ישנה. צדיקים, מלאכתם נעשית בידי מלכים.