למי קראת משני?

הפלייאוף ממש בפתח, ובאופן טבעי כל העיניים נשואות אל לברון ג'יימס וקובי בריאנט, שנראים בשלים למפגש בגמר, ואל שאר הכוכבים הגדולים שינסו לעצור אותם בדרך. ככל שהעונה מתקדמת המבט מתפקס על הסופרסטארים, ההול אוף פיימרים העתידיים. הם אלה שאמורים להכריע מי תהיה אלופה, מי תגיע עד הבאר. מי תשתה, מי תישאר צמאה. זה התסריט המוכר.

אלא שכל שנה מתברר מחדש שלא פחות מהסופרסטארים, אלה שחקני המשנה שמכריעים חלק גדול מהסדרות והאליפויות. אם רוברט הורי לא היה בלייקרס ב-2002, יכול להיות שהיינו שופטים אחרת לגמרי את הקריירה של כריס וובר. אם הוא לא היה בסן אנטוניו ב-2005, אולי ההיסטוריה היתה מסתכלת אחרת על טים דאנקן וראשיד וואלאס. ואיך הספרס היו נראים בלי ברוס בואן? האם הם עדיין היו לוקחים את כל אותן אליפויות? עד כמה ג'יימס פוזי היה חשוב לשתי האליפויות אותן לקח (מיאמי, בוסטון)? אפשר ללכת עוד יותר רחוק, ועם זאת להישאר קרוב: האם הגמר של העונה שעברה היה נראה אחרת אם לאון פו לא היה תופס יום ענק במשחק מספר 2?

בפלייאוף המבולגן שעומד להתחיל, לשחקנים המשניים עשויה להיות חשיבות אפילו גדולה יותר מהרגיל. אין דבר קשה יותר מלנחש מי יהיו הג'וקרים של הפלייאוף הקרוב, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות למפות את המועמדים המובילים והסוגים השונים של שחקני המשנה החשובים, שאולי יגיעו משום מקום כדי לשנות סדרי עולם. שחקנים מוכרים כמו פוזי ושיין באטייה לא נכנסו, כי הרי המטרה היא לא להאדיר את שמם, כי אם לגלות את יורשיהם.

במקור, אריזה אמור היה להיות הסטופר ההגנתי של הבריאנטים, סטייל בואן, באטייה, טיישון פרינס ואפילו דניס רודמן. אבל השנה לא נראה באופק סטופר חדש, כך שזו תהיה המשבצת של השחקנים שעושים הרבה יותר מהמספרים שלהם, ולנישה הזאת, בניגוד לקודמת, אריזה בהחלט ובהחלט מתאים. הסמול פורוורד מביא ללייקרס הרבה יותר מה-8.9 נקודות ו-4.3 ריבאונדים שהוא מספק - הוא שחקן האנרגיה והמומנטום של פיל ג'קסון. השילוב שלו עם קובי יוצר את צמד שחקני הכנף החוטפים הטוב בליגה ומאפשר לייצר לחץ על חצי מגרש שמסוגל לפרק לא מעט קבוצות. הלייקרס של הזן מאסטר הם המומחים מספר 1 בליגה בלהכריע משחקים דרך חטיפות ומהלכי מומנטום הגנתיים, ואריזה, כמו שכבר ניחשתם, הוא המוציא לפועל הטוב ביותר בתחום הזה.

אם לקובי יש אחד, תהיו בטוחים שגם לברון מחזיק בשחקן של מהלכי הגנה ומומנטום שגדול על המספרים שלו, ושמו בישראל אנדרסון וארז'או. הסנטר הברזילאי אחראי על 8.7 נקודות ו-7.1 ריבאונדים למשחק, אבל גם על כל כך הרבה יותר - לפעמים נדמה שהוא שומר את היכולות שלו רק לרגעים החשובים באמת במשחק, הדקות בהן קליבלנד מייצרת בריחה או חוזרת מפיגור. הוא מסוג השחקנים שפעמיים במשחק עושה משהו שמטריף את הקהל, ולקבוצה עם מאזן ביתי של 1:38, ובדרך ליתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף, החיבור עם הקהל הוא פקטור חשוב מאין כמוהו.

לא בטוח שבוסטון היתה עוברת את קליבלנד בשנה שעברה בלי פי ג'יי בראון. סן אנטוניו ופיניקס מאוד נהנו לסירוגין משירותיו של קורט תומאס בפלייאוף. הנוסחה הפכה לקבועה, והשנה כמעט כל קבוצה ניסתה להביא במהלך העונה את הווטרן היעיל, בדרך כלל שחקן פנים סולידי שלעת זקנה ונסיון מפסיק לעשות טעויות. בפלייאוף ההגנות מתחזקות ומתכווצות, ושחקן פנים שקולע מחצי מרחק, עושה תנועה נכונה, גונב ריבאונדים בהתקפה ולא מקבל החלטות רעות בשני צידי המגרש לפעמים עושה הבדל קטן, אבל לפעמים זה גם כל מה שצריך.

מבין כל אותם ניסיונות, עושה רושם שקליבלנד היא זו שפגעה בול, כשהחזירה את סמית' קשישא (מגרד 34, אבל עמוק בפנים הוא בן 50). פעם הוא עוד היה בחירה ראשונה בדראפט, אבל מאז עברו שנים ארוכות של בינוניות סולידית. מאז שהוא חזר לממלכת לברון סמית' נראה מפוקס, אחראי ומוכן לספק 15-20 דקות יעילות כל ערב. מסוג השחקנים שקונטנדרית שמחה לדעת שיש לה על הספסל.

סוג נוסף של וותיקים מביא עימו שחקנים שהיו כוכבים בקבוצות קטנות, שמקבלים על עצמם תפקיד משני בקבוצה גדולה. בדרך כלל מדובר בשחקנים שכבר התייאשנו מהאפשרות שנראה אותם תורמים לקבוצה רצינית, אבל המצב החדש מוציא מהם משהו אחר. ניק ואן אקסל, ג'רי סטקהאוס ואנטואן ווקר במיאמי היוו דוגמאות בולטות. השנה נשים עין על האחד והיחיד, סטפון מארבורי, שינסה לבצע את המטמורפוזה של המאה ולהפוך לגורם יעיל במאמצי הריפיט של בוסטון. עד עכשיו זה לא ממש עובד. עוד מתקאמבק, הגם שלא מאוד מבוגר אך בהחלט בעייתי ומופרע, הוא כריס אנדרסון של דנבר, שלא ממש היה רלוונטי מאז 2005 והשנה, בתוספת ל-2.4 גגות ב-20 דקות משחק, יש לו תפקיד חשוב בהצלחה של אחת מהפתעות העונה.

מבין שחקני המשנה, שחקן הקלאץ' הוא החשוב מכולם. היכולת לקלוע שלשה קריטית היא אמנות שמייצרת קריירות ומפילה אחרות. רוברט הורי הוא, כמובן, הדוגמא הבולטת. פרט אליו ניתן לציין שחקנים כמו ג'ון פקסון, סם קאסל ולאחרונה ג'יימס פוזי, שעדיין לא נראה כמו אחד שמסוגל להחטיא שלשה בדקות אחרונות של משחק צמוד. האבטיפוס ברור: קלע שלשות עם טוויסט אחד קטן, שהכל עובד אצלו טוב יותר במאני טיים. במקום להילחץ הוא נרגע. במקום לצאת הביתה הוא נשאר למטווח איפוס.

השנה, המועמד המוביל לתואר הוא מיודענו, רוג'ר מייסון. מספר סלי נצחון שהוא קלע במהלך השנה, בצירוף העובדה שהוא משחק בספרס - קבוצה שכל מייקל פינלי הופך לשחקן קלאץ' ברגע שהוא מגיע אליה - תורמת לתחושה שברגעי האמת עדיף ליריבות לא לעזוב את רוג'ר. הפציעה של מאנו ג'ינובילי הופכת את סן אנטוניו למעט זניחה בדיבורי האליפות, אבל אולי כמה סלים גדולים של האקס ירושלמי ישנו את התמונה. לקורא כרמלו אנתוני, חשוב להזכיר כי סלי קלאץ' בעונה הרגילה לא מבטיחים כלום לגבי הפלייאוף. לכן, זהו גם מבחן גדול למייסון עצמו להוכיח שגם כשכל העיניים עליו – לא רק אלה של אוהדי סן אנטוניו – הוא יכול להוציא את הסכין מהכיס ולתקוע אותו בעורף של היריבה.

מועמדים נוספים: ראסול באטלר של ניו אורלינס, שלא מזמן קלע שלשת באזר מטורפת, כזו שלא הראשונה שלו העונה; דייקוואן קוק, הצלף של מיאמי, שעתיד לזכות בכמה מבטים פנויים עם הקוודראפל-טימים שדווין וויד הולך לקבל; ודני גיבסון, שכבר עשה דברים מעניינים בפוסט סיזן בקליבלנד, וההגעה של מו וויליאמס מושכת ממנו קצת אש העונה.

בעונת הרוקי שלו, למאנו ג'ינובילי היה חלק חשוב באליפות של הספרס, במיוחד בריצת הפלייאוף, בה ניצל את העובדה שהאמריקאים לא באמת מכירים אותו. בדרך כלל לרוקיז יש צ'אנס ממשי יותר להפתיע, בעיקר אם הם לא בלטו בעונה הרגילה (טיישון פרינס הוא דוגמא נוספת וטובה לרוקי שפרץ בפלייאוף). לשחקנים שבאים מאירופה צ'אנס גדול יותר, כי מצד אחד הם מגיעים עם נסיון, ומהשני, עבור האמריקאים הם עדיין פחות או יותר אלמונים.

למזלו של רודי פרננדז, מי שעקב אחריו הכי טוב בקיץ האולימפי הנהדר שלו היה מאמן פורטלנד, נייט מקמילן, שהיה בצוות האימון האמריקאי. מקמילן אמור לדעת שרודי מסוגל לחסל יריבה בשתי דקות עם שלשות, חטיפות, חדירות ומסירות. הוא שחקן של רגעים גדולים והוא לא מפחד מהמאני טיים כשם שהוא לא מפחד משום דבר אחר. אם הוא יקבל את הצ'אנס (גם מבחינת שיטת המשחק של פורטלנד), שאר המאמנים ילמדו על בשרם מה העילוי הספרדי מסוגל לעשות.

רוקי מפחיד נוסף נמצא גם הוא בפורטלנד, ועונה לשם גרג אודן. עם כל הבעיות שלו, מה בדיוק הוא מסוגל לעשות ביום נתון אף אחד לא ממש יודע. עוד רוקיז שיכולים להשפיע יותר מהצפוי כבר בפלייאוף הקרוב הם מייקל ביזלי המרתק של מיאמי, קורטני לי האתלטי והמוכשר בטירוף של אורלנדו וג'ורג' היל המעניין של סן אנטוניו.

ג'רום ג'יימס הגיע משום מקום כדי לתת פלייאוף גדול שסידר לנינים שלו את החיים. בראיין סקלאבריני לא היה צריך יותר ממשחק אחד ענק בטיימינג המושלם ולאון פו יכול להגיד ברצינות שיש לו חלק חשוב באליפות של בוסטון. אז מי יהיה האלמוני השנתי? ובכן, שימו עין על ווייפר של יוסטון. למרות שעשה דברים יפים במהלך העונה, הוא הצליח להישאר מתחת לרדאר של חובבי NBA ממוצעים, ואולי גם של מאמני NBA ממוצעים. ווייפר הוא שוטינג גארד אתלטי עם פרצי קליעה מפתיעים מכל הטווחים, שחקן מובהק של אנרגיות, כזה שיחד עם ארון ברוקס יכול לתת לרוקטס מימד של מהירות והפתעה בו לקו עד החודשים האחרונים.

מי עוד? מרסין גורטאט יכול לתת הצגה ביום בו דוויט הווארד יסתבך בעבירות באורלנדו, וג'וליאן רייט של ניו אורלינס יכול לספק התפוצצויות כשרון חד פעמיות. ואם כבר הקדשנו לרוג'ר מייסון קטע שלם, אין סיבה שלא נקנה לוויל ביינום את מחצית הפסקה המסיימת. מחוץ לחובבי הכדורסל הישראלי וכמה שוטרים, לאף אחד אין מושג מי זה הגמד ההוא שעושה לאחרונה מה שבדטרויט ציפו לראות מאחד, אלן אייברסון. ביינום יכול להפוך לאחת מהפתעות הפלייאוף. קצת חבל שככל הנראה נזכה לראות את זה קורה במשך סיבוב אחד בלבד.