פעם היתה כאן קבוצה

"עשה טובה כנס לצבע. כנס לצבע כבר יא אפס! רבאק, כמה אפשר עם הג'אמפים האלה, כ-נ-ס ל-צ-ב-ע אומרים לך!" טראח. רעש של טלוויזיה מתנפצת על המדרכה. יללה עצבנית של חתול. "סליחה מר בוים, זו לא הטלוויזיה שלי שכמעט הרגה את החתול שלך עכשיו. מה פתאום, אני לא צופה במשחק של הפיסטונס. זה לא אני, אני אומר לך. תחזור לישון, יהיה בסדר. מחר נמצא את המניאק שעשה את זה. לילה טוב".

תיאור גרפי זה, המתאר את סבלו של אוהד דטרויט ממוצע בעת הצפייה בראשיד וואלאס במהלך הסדרה נגד בוסטון שנה שעברה, היא דרך טובה להתחיל את הדיון בקבוצה מעיר המכוניות. מאוסף מיוחד של שחקנים קשוחים ואינטליגנטים המרכיב את הקבוצה הכי קבוצתית בליגה, הקבוצה בה' הידיעה, בה השלם עולה בהרבה על סך חלקיו, הפכה דטרויט במאי 2008 לאוסף של אצבעות מאשימות אחרי מפח נפש נוסף. האצבעות הופנו לכל הכיוונים בבת אחת, ולכולן היתה כתובת. שום דבר בסדרה ההיא נגד הסלטיקס לא הזכיר את הקבוצה המצוינת שפירקה את הלייקרס הגדולים 4 שנים לפני כן ולא היתה רחוקה מלשחזר את ההישג שנה לאחר מכן בקרב ענקים מול סן-אנטוניו בגמר.

למעט ריצ'ארד המילטון היציב, שחקני החמישיה של הפיסטונס לא היו במיטבם (פרינס), סחבו פציעה (בילאפס) או הופיעו רק לחלק מהסידרה (מקדייס, שהיה מצוין עד להיעלמות מוחלטת בשני המשחקים האחרונים). אך חווית הצפייה בוואלאס היתה הקשה מכולן. מי שאמור היה להיות העוגן בקו הקידמי של הקבוצה ולאפשר להתקפה את אופציית הפוסט, שכח את דרכו לצבע ובילה את רוב הסדרה ביידוי הכדורים מאחורי הקשת. היה בכך משהו סימלי, שכן מצמד הוואלסים - הקו הקידמי המפחיד בליגה וסימן ההיכר הבולט של דטרויט הגדולה - נשארה גופה של פורוורד גדל מימדים עם נשמה של ג'ייסון קפונו וגעגועים עזים למרים משקולות המתגורר כרגע באזור אוהיו. הפיכתו של שיד לגארד נוסף בהתקפה של הפיסטונס סימלה יותר מכל את אבדן הדרך ואת חוסר יכולתה של דטרויט, בהרכבה הקלאסי, להתמודד מול קבוצות העילית של הליגה.

הדעיכה של המועדון לא היתה פתאומית. היא התפרסה על פני כשלוש שנים, עם עזיבתו של לארי בראון ומנטרת "שחקו בדרך הנכונה" שלו בקיץ 2005, אך בגמר המזרח של פלייאוף 2008 היא הגיעה לשיאה. עבור אוהדים רבים היתה זו נקודת שבר שחייבה שינוי מהותי. לא עוד פינישים בקצוות והבאתו של פליפ מורי במקום טוני דלק, אלא טרייד גדול, משמעותי, שישנה את פני הקבוצה ויזרים דם חדש לחמישיה העייפה והמזדקנת. אלא שחרף ההצהרות המעודדות של נשיא הקבוצה, ג'ו דומארס, על שינוים פרסונליים והיעדר פרות קדושות, השינוי המשמעותי היחיד שאירע בקיץ היה דווקא בעמדת המאמן. דומארס, שהתגלה במפתיע כשונא מושבע של האות "פ", העיף את השחקן פליפ מורי ואת המאמן הכושל פליפ (פלופ) סונדרס והציב את מייקל קרי הלא מנוסה בעמדת המאמן הראשי. בצעד נוסף של גילוי הסטיות הפרטיות, שיתף הנשיא את קהל אוהדי הקבוצה בפטיש שיש לו לכדורסל האירופאי עם הבאתם של וויל ביינום (מכבי ת"א), אלכס אקר (אולימפיאקוס) והרוקי וולטר שארפ (כנראה לאחר סירובה של מכבי לשחרר גם את דרק). ולא, הגעתו של קוואמי בראון, אולי הבחירה הראשונה הגרועה בהיסטוריה, לא המתיקה את הגלולה. להיפך: היא הובילה לגשם כבד יותר של מכשירים אלקטרונים על מדרכות העיר, ולהתקפי פאניקה תכופים יותר בקרב חתולי הרחוב בדטרויט.

אך כשנדמה היה שהמועדון נכנס לסטגנציה, בדרך לעוד עונה נטולת משחקים בחודש יוני, הפיל דומארס את הפצצה. צ'ונסי בילאפס – הלב והמנוע של הפרנצ'ייז - נשלח לדנבר, בתמורה לאלן אייברסון המוכשר והלחוץ טבעת. זה קרה שבוע בתוך העונה, כשהקבוצה משיגה שלושה נצחונות בשלושת משחקיה הראשונים. לוותר? על צ'ונסי?! האם דומארס השתגע סופית? האם ראוי לאשפז אותו במחלקה סגורה יחד עם 14 סכיזופרנים אלימים ואייזאה תומאס אחד?

לאלה מאוהדי הקבוצה שעצם איזכורו של הטרייד גורם לבעיות במערכת העיכול, יש לי דבר אחד להגיד: בואו נירגע קצת. עכשיו, בדיעבד, כשאנחנו רואים את צ'ונסי לוקח את הנאגטס למקום השני במערב, ומעורר תיאבון לראות את הקבוצה בפוסט סיזן, בעוד ש-AI מתנדנד בין פציעה לפרישה ומכניס אנרגיות רעות לחדר ההלבשה, קל לשכוח באיזה אושר התקבל הטרייד בזמן אמת. אוהדי קבוצה רבים, והח"ם ביניהם, דיברו אז על גו-טו-גאיי אמיתי שמסוגל ליצור לעצמו כשההתקפה נתקעת, ועל מוטיבציית השיא איתה יגיע AI לקבוצה, במה שצפויה להיות ההזדמנות האחרונה עבורו לזכות בטבעת כשחקן מוביל. התקוות הללו התנפצו לנו בפנים משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא מלאכת האימון של קרי. השניה - תחזיקו חזק: חוסר יכולתו של אייברסון להתאים את עצמו לקבוצה.

נתחיל במאמן, כי הנזק שהוא גרם גדול יותר. קואוץ' קרי, בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, התגלה כמהמר כפייתי בכל הקשור לקביעת הרוטציה מחד וכחסר פילוסופיית משחק כלשהי מאידך. ההרכבים ההזוים שהעלה בחודשיים הראשונים מאז הטרייד הזיזו כמעט את כל שחקני החמישיה מעמדתם הטבעית. התעקשותו לפתוח עם סטאקי ואייברסון ביחד העבירו את ריפ לעמדה מספר 3 ואת טיישון, לראשונה בקריירה (אם נתעלם מהאולימפיאדה, בה היה לא יותר מבורג קטן) לעמדת הפאוור-פורוורד.

יחד עם ראשיד, סרבן הכניסה לצבע מטעמים אידאלוגיים, יצר הנסיך את אחד הקווים הקידמים הכי פחות פיזיים בליגה. בנוגע לשחקני הספסל, יישם קרי בהצלחה לא מבוטלת את שיטת האן-דן-דינו, כאשר לאף אחד מהמחליפים לא היה מושג כמה דקות יקבל ובאיזו עמדה ישחק בכל יום נתון. פעם היה זה קוואמי שמצא את עצמו פותח על חשבונו של מקדייס ובמשחק הבא בקושי רואה פרקט; פעם היו אלה ארון אפללו ואמיר ג'ונסון, העתיד של הפרנצ'ייז, עולים אל הפרקט לדקות ספורות לאחר ערב משותף של 70 דקות; חמישיות כגון סטאקי-אייברסון-אפללו-וולטר הרמן ואמיר ג'ונסון בילו זמן רב (מדי) על הפרקט ולמחרת נזרקו לפח לטובת ביינום-סטאקי-אייברסון-קוואמי והבן של האפסנאי (הוא עבר באזור בזמן שקרי דיקלם את מילת הקסם).

כמובן שגם AI עצמו לא חף מאשמה. אייברסון לא הצליח לדחוף את הקבוצה ביעילות בה עשה זאת צ'ונסי ובהמשך היווה חור תמידי בהגנה בעמדה מספר 2. החילופים בינו לבין ריפ בעמדת השוטינג גארד, לאחר ששילובם בחמישיה ביחד נכשל לחלוטין, יצרו סיטואציה בעייתית מלווה בהיעדר עקביות בשיטת המשחק. דטרויט נקרעה בין התקפה המבוססת על הריצה האינסופית של ריפ ותרגילי החסימה המדורגת עבורו, לבין משחק שונה לחלוטין עם אייברסון, שיוצר לעצמו את הזריקות, מחזיק הרבה יותר בכדור ומכיר בעיקר את החדירה עם הוצאת כדור החוצה (במקרים בהם לא היווה את התחנה הסופית). "התשובה" כמובן לא אשם בגילו המתקדם וברגליו האיטיות יותר, ואילו גם בסיטואציה הבעייתית שנוצרה בעמדות הגארדים קשה להאשימו. הטענה של אוהדי הקבוצה כלפיו היא שלא גילה מספיק בגרות. אייברסון יצא עם תסכולו לתקשורת והעכיר עוד יותר את האווירה בחדר ההלבשה, שגם ככה לא הייתה משהו אחרי הטרייד על צ'ונסי. אז נכון, מייקל קרי הוא אתגר מנטאלי לא פשוט לעיכול, אך סירובו של AI לבלוע את הגלולה ולבנות את עצמו לתפקיד השחקן השישי, עלתה לאוהדי דטרויט בגסיסתו של עוד חלום.

ובגלל שחלום אחד הלך, אולי הגיע הזמן לבנות אחד חדש, והרי אין כמו הפסקה האחרונה כדי לזרוע קצת אופטימיות בלבם של אוהדי הבוכנות. החוזים הנגמרים של אייברסון וראשיד הולכים לפנות הרבה מקום מתחת לתקרת השכר. וכריס בוש, על-פי שמועות עקשניות, מת לברוח מקנדה. אז כן, בפלייאוף 2009 דטרויט לא תהיה פאקטור ותעוף כנראה הרבה לפני גמר המזרח (השלב הקבוע, בו העיתונות המקומית דורשת הסברים ודומארס מנקה את הכביש מעוד גופה של חיית מחמד וטלוויזיה ענקית מעליה), אך עם השלד הקיים מינוס ראשיד ופלוס סופרסטאר שיתפתה להגיע, יש לפיסטונס בסיס טוב לחזור שוב לצמרת. אייברסון לא היה "התשובה" שחיפשו בדטרויט, אבל אולי דרכו הם סוף סוף הבינו את השאלה.