בחירתה של סופי? פיס אוף קייק

ואלה שמות (בסדר אקראי): אריק גורדון, ג'ייסון תומפסון, רודי פרננדז, או ג'יי מאיו, מארק גאסול, קווין לאב, ראסל ווסטברוק, די ג'יי אוגוסטין, דרק רוז, קורטני לי, ברוק לופז, לוק רשארד מ'בה א-מוטה, מייקל ביזלי, מריו צ'אלמרס. כל אחד מהרשימה הזאת היה שחקן חשוב עד חשוב מאוד לקבוצה שלו השנה. 12 מה-14 קלעו בדאבל פיגרס, נתון כמעט בלתי נתפס למחזור רוקיז, בטח כזה שלא נחשב לגדול מראש, ורובם תרמו גם בקטגוריות אחרות (צ'אלמרס מדורג רביעי בליגה בחטיפות, לופז עשירי בגגות, רוז 17 באסיסטים). אליהם ניתן להוסיף לא מעט שמות מהמחזור הזה שכבר הוכיחו ששווה להתחיל לשנן, כמו ג'ורג' היל, מוריס ספייטס, אנתוני רנדולף, ברנדון ראש ורוי היברט.

למי שעוד לא הבין, זו הייתה השנה המוצלחת ביותר של רוקיז בזמן האחרון. גם מבחינת העומק המדהים, וגם מבחינת הכוכבים שהמחזור הזה כבר מתחיל לייצר. הדבר היחיד שבאמת חסר כרגע הוא שחקן שייתן עונת רוקי גדולה באמת, בלתי נשכחת. רוז תפס מנהיגות בשיקגו מהרגע הראשון, אבל אחרי חודש גדול ירד מעט ונתקע. גם מאיו התפוצץ עם חודש ראשון ענק בממפיס, אך לא הצליח לשמור על אותה רמה. ווסטברוק קיבל מקום בחמישייה של אוקלהומה סיטי לאחר חילופי המאמנים והלך והשתפר, כולל חודש של 20 נקודות, 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים, אך צרף אליהם אחוזים איומים מהשדה והמון איבודים. אריק גורדון ניצל את הפציעות בקליפרס כדי לתת חצי שני ענק, אבל עשה זאת בקבוצה הגרועה בליגה. גם לברוק לופז היה חצי שני נהדר בניו ג'רזי, אבל הוא הרבה יותר סולידי ויעיל ממלהיב ומגניב.

אז אלה חמשת המובילים, ומתוכם צריך לבחור אחד. כדי להכריע, פניתי להישג הקבוצתי: רוז לקח את המושכות והפך לאחד השחקנים החשובים בקבוצת פלייאוף, לכן התואר צריך להיות שלו. הפוינט גארד הנהדר סבל ממאמן נוראי וקבוצה נטולת שכל בהתקפה, ובכל זאת הצליח לסיים עונה מרשימה מבחינת מספרים. הוא הגיע לליגה על תקן הפוינט גארד הגדול הבא ולא נתן שום סיבה להניח שהוא לא בדרך הנכונה בדיוק לשם. הזמר כאן; עכשיו סדרו לו להקה.

2. או ג'יי מאיו
3. ברוק לופז
4. ראסל ווסטברוק
5. אריק גורדון

היתה לי התלבטות ענקית כאן, אך בסופה החלטתי ללכת עם הזרם ולבחור בדוויט הווארד על חשבון מי שהיה המועמד הוודאי שלי לאורך כל העונה - קווין גארנט. בדומה ל-MVP של שנה שעברה, ההבדל בין השניים מזערי עד לא קיים, ובתיאוריה הייתי שמח להעניק את התואר לשניהם. אבל על תיאוריות לא בונים מדינה, לכן הטייטל הולך למדף של סופרמן.

ההישג הגדול של הווארד, הוא שבנו סביבו קבוצה בה הוא אמור לחפות על החסרונות ההגנתיים של הפורוורדים שלידו, כדי שהקבוצה תוכל לנצל את המיס-מאץ' בהתקפה. עכשיו, לא רק שהוא חיפה על רשארד לואיס והידו טורקוגלו – שני שומרים בינוניים למדי – הוא גם דאג להפוך את אורלנדו לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. כמה טובה? ובכן, היא נמצאת בעשירייה הראשונה בכל קטגוריה הגנתית משמעותית ובשלישייה הראשונה ברוב החשובות ביותר: אחוזים מהשדה של היריבות, כמות שלשות ואחוזי שלשות של היריבות, אסיסטים של היריבות ושליטה בריבאונד ההגנה. במדד היעילות של ג'ון הולינג'ר, איש המספרים של ESPN.COM, אורלנדו נמצאת בשלישייה הראשונה ביעילות הגנתית, יחד עם בוסטון וקליבלנד והרחק מכל השאר (כן, כולל גם סן אנטוניו ויוסטון). בלי הווארד זה לא היה קורה.

יריבות פשוט לא מצליחות לקחת ריבאונד התקפה מול המג'יק, למרות שאף אחד מהפורוורדים של הקבוצה לא מספק חמישה ריבאונדים בהגנה למשחק; יריבות לא מצליחות להשיג נקודות קלות מול המג'יק, למרות שאף אחד חוץ מהווארד לא יודע לחסום ושאר הקבוצה ביחד מספקת 2.4 גגות למשחק. סטן ואן גנדי משאיר את סופרמן לבד בצבע, ולבד הוא מייצר הגנת פנים אימתנית בכל הקשור לריבאונד, גגות, עזרה, נוכחות ושינוי זריקות. כמובן שהוא מוביל בקלות את הליגה בריבאונדים וגגות (14 ו-3), בעיקר כי מרקוס קמבי עבר ל-"קבוצה" ש-"משחקת" הרבה יותר לאט מדנבר. והיו, כאמור, אחרים שבלטו, אבל אף אחד מהם הוא לא בנאדם במסווה של גיבור על או, אולי, גיבור על במסווה של בנאדם.

חמישיית ההגנה: קובי בראיינט, רון ארטסט, לברון ג'יימס, קווין גארנט, דוויט הווארד

על גארנט כבר נאמר הכל. השינוי הבלתי נתפס שהוא הביא בשנה שעברה להגנה של בוסטון המשיך בדיוק מאותה נקודה גם העונה, עם אותה אינטנסיביות, קבוצתיות הגנתית וקבלת החלטות נהדרת. בהתקפה הוא אמנם לקח הפסקה, אבל ההגנה המשיכה להפוך אותו לאחד מהשחקנים האלה שתמיד נשאר משהו ללמוד מהם, וכל יום הם נראים אפילו טובים יותר מהיום הקודם. והעובדה שהוא עושה זאת שנה שניה ברציפות היא מושא התפעלות בפני עצמה.

השנה, בניגוד לשנים אחרות, לא תשמעו טרוניות על קיפוח השומרים האישיים. העונה לא קיבלנו סטופרים גדולים שכיכבו באופן מיוחד ועקבי, לפחות לא ברמה שמתקרבת להווארד וגארנט. מבין שחקני החוץ, מי שהכי ראוי לציון הוא לא אחר מלברון ג'יימס, דווקא בגלל יכולת העזרה שלו. עם כל הכבוד לשאריות של ביג בן (מישהו שם לב שהוא פצוע מאז שג'ו סמית' הגיע?) ולאנרגיות של ורז'או, השחקן הכי חשוב לאחת משלוש ההגנות הטובות בליגה הוא המלך. הוא מתפקד כמעט כמו שחקן פנים נוסף בכל הקשור לסגירת הצבע וריבאונד הגנה, מתזמן עזרה מהצד הרחוק באופן מושלם ועושה גם את העבודה האישית. במערכת ההגנתית הנהדרת של מייק בראון ללברון יש תפקיד קריטי, והשנה הוא מבצע אותו ביעילות מדהימה.

הסטופר הטוב בליגה השנה היה, ככל הנראה, רון ארטסט. לקח לו זמן להתאקלם ביוסטון, אבל מאז האולסטאר והפציעה של טרייסי מגריידי, הוא ושיין באטייה השתלטו על עמדות שחקני הכנף ועושים טרור לכל קבוצה. הסיבה שהם לא מקבלים יותר קרדיט, לשם שינוי, היא שלכל אחד מהם היו כחודשיים של פציעות, התנדנדות בין הרכב לספסל וחוסר יכולת להיכנס לקצב שלהם. רק בחודשיים האחרונים ההגנה של הרוקטס נראית כמו שהיא היתה אמורה להיראות כל השנה: בדמותם של ארטסט ובאטייה.