נחבאו אל הכלים

שאקיל הוא בערך השם האחרון שעולה במוחו של אוהד NBA ממוצע כשהוא נתקל ברשימה של שחקנים עליהם לא מדברים מספיק. השילוב של אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה עם אחד הפיות הגדולים בהיסטוריה הפך את שאקיל לאחד מיקירי התקשורת של הליגה, וגם כאשר אור הזרקורים מוסט ממנו לטובת משהו חשוב כמעט באותה מידה כמו, נניח, משחק פלייאוף מכריע, דואג שאקיל להחזיר אליו את תשומת הלב על ידי העלבת חבר קבוצה לשעבר, ראיון הזוי, או שורה של טענות כנגד מאמן יריב.

אולם אפילו הגדולים שבאוהדיו לא שיערו לעצמם שדווקא השנה יחזור הדיזל להיות רלוונטי, ועוד מהסיבות הנכונות. בגיל 36, אחרי שתי עונות רעות שבהן נראה כמי שמחליק על המדרון התלול בדרך למחוץ שוב את דיקמבה מוטומבו, חזר לפתע שאק לשחק כמו אחד הסנטרים הטובים בליגה. מרול פלייר שמשחק 20 דקות למשחק הנה הוא שוב האופציה הראשונה במשחק ההתקפה של קבוצת צמרת, הפעם לצידם של סטיב נאש ואמארה סטודמאייר, שניים מהשחקנים הטובים של הליגה בשנים האחרונות. בהתחלה השניים עוד עיקמו פרצוף, אולם ככל שהעונה מתקדמת זה הופך ברור ששאק דומיננטי טוב לכולם.

כשלא מביאים אליו את הדאבל טים זה נגמר בדרך כלל בשתי נקודות קלות, וכשכן מביאים אותו אז קלעי החוץ ואמארה נמצאים שם כדי לקטוף את הפירות. רק כדי לסבר את האוזן – בדצמבר העמיד שאקיל ממוצעים של 21 נקודות ו-10 כדורים חוזרים ב-60 אחוזים שדה, מספרים שלא נראו ממנו אפילו בעונת האליפות של מיאמי ב-2006, ולא פחות מדהים - לאחר פלייאוף בו הושפל מקו העונשין כפי שלא הושפל מעודו, קלע בחודש האחרון של 2008 מהקו בלא פחות מ-66 אחוזים, האחוז הגבוה ביותר בכל הקריירה שלו! כפי שצפו בצוות הרפואי של השמשות, ובניגוד לכל הגיון, הם הצליחו להשיב לסנטר העל את הנעורים.

אבל הכי חשוב בכל הסיפור הזה הוא העובדה שבזכותו של שאקיל חזרה פיניקס, כנגד כל התחזיות, להיות רלוונטית. הקבוצה שרבים ניבאו לה שנתיים של דעיכה תחת עול החוזים של נאש ושאקיל המזדקנים נמצאת נכון לעכשיו בצמרת המערב. וגם אם הכדורסל שלה פחות אטרקטיבי, הרי שמדובר באחד הסיפורים המדהימים של העונה. שרק ימשיך ככה.

נכון, הם בנויים רע, ונכון, הם מנוהלים אפילו יותר רע, ונכון, רק השם שלהם מוחק את החיוך מפניו של אוהד NBA ממוצע, אבל עם שחקנים טובים, מנוסים ומוכחים כמו בארון דייויס, מכרוס קמבי, כריס קיימן וזק רנדולף, וצעירים מבטיחים כמו אל תורנטון ואריק גורדון, מוצאת את עצמה האחות המכוערת מלוס אנג'לס משתרכת במורד הטבלה לצד קבוצות טנקינג מובהקות כמו ממפיס ומיניסוטה. וזה, רבותיי, שווה 200 מילה. לפחות.

בעוד שאר נמושות המערב, להוציא את גולדן סטייט הקטסטרופלית, הן קבוצות שמנסות להיבנות מחדש בראיה עתידית, הקליפרס הם קבוצה שאספה כוכבים מכל הבא ליד בעבור הרבה מאוד כסף, וערמה אותן יחד בנסיון מטופש להדביק טלאי על טלאי ולקוות שהקסם של 2006 עדיין באוויר. הוא לא. זה התחיל בהחתמה המטופשת של מר מוטיבציה דייויס, שעבר לקבוצה כדי לגור בהוליווד ולהשתלב בתעשיית הקולנוע – ללא ספק הדבר שכל אוהד רוצה לשמוע מהכוכב החדש של הקבוצה, שלא לדבר על כך שהתפיסה שלו לכדורסל ושל מאמנו מייק דאנליבי לא יכולות להיות רחוקות יותר אחת מן השנייה. הפיאסקו המשיך בעזיבה של אלטון ברנד, והגיע לשיאו בטרייד המשונה של מרקוס קמבי, שחקן מצויין בן 34 שכל קונטנדרית היתה שמחה לקבל. הקליפרס, למקרה שהם לא הביטו על הטבלה לאחרונה, לא עונים להגדרה הזו.

עד כדי כך גרוע היה מצבה של הקבוצה עד שההחתמה של (נ)זק רנדולף אשכרה שיפרה את הקבוצה שטיפסה ממאזן מעורר רחמים של 12:2 לפני הטרייד, לסתם מאזן עגום של 10:6 בעקבותיו. שיפור משמעותי לכל הדעות.

עם סגל נטול הווה ונטול עתיד חוזרים הקליפרס להיראות כמו הקבוצה התקועה בליגה, שעה שהחוזים המטורפים של בארון את רנדולף מתוכננים להשאר שם עוד הרבה אחרי קיץ 2010 האגדי. מצד שני הכוכב הכי גדול שהיה מסכים לחתום שם הוא כנראה ג'מאל טינסלי, אז מה זה משנה.

האפשרות לקאמבק של ננה נשמעה בשנה שעברה קלושה בערך כמו קאמבק של אלפאוויל. אבל הפלא ופלא, שניהם התרחשו בשנת 2008, ובעוד על השני אנחנו מצטערים צער בל יתואר, הרי שסיפור חזרתו של חד האשך מברזיל אל הפרקט הוא ללא ספק הסיפור המרגש של השנה.

אחרי העזיבה של קמבי נדמה היה שנצטרך להמציא מילה חזקה יותר מ"מזעזעת" או "מחפירה" בשביל לתאר את ההגנה של הנאגטס, אבל בפועל ההגנה, הפלא ופלא, נראית לא רע בכלל, והרבה מאוד מהקרדיט על כך מגיע ליקירנו ננה. ביחד עם קניון מרטין מרכיב ננה את אחד הקווים הקדמיים המעניינים (והדלילים) של הליגה, כשהשניים מצליחים לחפות על המחסור בגודל באמצעות ידיים זריזות והרבה אתלטיות.

נכון לעכשיו ננה הוא אחד משני היחידים בליגה שנותן ממוצעים של 1.5 חטיפות וחסימות למשחק (השני - דווין וויד), ואם במקרה קיבלתם זיקפה מהמספרים האלה, אז כנראה שאתם משחקים פנטסי. בהתקפה, חשוב לא פחות, מספק ננה לדנבר את אופציית הנקודות בפוסט שהיתה כל כך חסרה לה בעונות האחרונות, ודופק שיאי קריירה של 14 נקודות ב-61 אחוזים (מקום ראשון בליגה) ו-8 כדורים חוזרים למשחק. אם תהיתם איך זה שדנבר נראית כל כך טוב העונה ללא קמבי, אז עם כל הכבוד לצ'ונסי בילאפס, ויש כבוד, הסיבה האמיתית היא המוג'ו של ננה - האיש והאשך.

לפני שנתיים, בעונת גמר המערב של יוטה, נחשב קרלוס בוזר לשחקן הבכיר מבין שני הכוכבים של הג'אז. בשנה שעברה נדמה היה שדווקא דרון ווויליאמס הוא הסופרסטאר האמיתי בצמד, בעקבות פלייאוף גדול, בזמן שהבוז נראה מבוהל מהצל של עצמו. אולם השנה, לפחות על פי מאזן המשחקים עד כה, נראה שהמטוטלת בקרב הווירטואלי הזה נעה שוב לכיוונו של קרלוס.

יוטה פתחה את העונה ללא דרון הפצוע, וניצחה 8 מ-12 המשחקים הראשונים של העונה. בשלב הזה החליטו השניים להחליף תפקידים – קרלוס החל לסבול שוב ממתיחת שריר ממארת, ואילו דרון שב מהנקע חשוך המרפא שלו ותפס את גופיית ההרכב. מאז אותו רגע ועד כה עומד מאזנה של יוטה על 11:10, ולפחות נכון לרגע זה נראים הג'אז כמו הגלגל התשיעי במירוץ לשמיניה הסופית של המערב.

מה שהופך את הנתון הזה למעניין בהרבה היא העובדה שעל פניו השחקן שאין לו תחליף הולם על הספסל הוא דווקא דרון ולא בוזר - עמדת הפאואר פורוורד נתפסה על ידי הפתעת העונה פול מילסאפ, שמעמיד ממוצעים מדהימים של 18 נקודות (ב-56 אחוזים) ו-11 כדורים חוזרים מאז פציעתו של בוזר, ולעומת זאת הרכזים המחליפים של יוטה הם ברווין נייט ורוני פרייס האנמיים, שנראים כאילו נלקחו ממעמקי הרוטציה של גלבוע/עפולה.

אלא שבפועל התברר כי דווקא קרלוס הוא זה שאין לו תחליף הולם ביוטה, שנראית חסרת כיוון מאז שנפצע. נוכחותו של בוזר ברחבה חיונית על מנת לרווח את משחק ההתקפה של יוטה ולתת קצת אוויר לקלעי החוץ המוגבלים ממילא שלה. מילסאפ, לעומתו, הוא שחקן שחי בעיקר על נקודות זבל כמו ריבאונדים בהתקפה, משחק מעבר, ותנועה ללא כדור אה לה ליאור אליהו, ואלו לא היכולות שירווחו את ההגנה.

אז נכון, ייתכן שעם הזמן יפתח מילסאפ את משחק הפוסט שלו במידה שתספיק כדי להפוך לקרל מאלון החדש של הקבוצה, אולם זה לא יקרה העונה וגם לא בעונה הבאה, ובינתיים השיטה ההתקפית המפורסמת של ג'רי סלואן פשוט לא עובדת בלי נוכחותו של הפורוורד עב הבשר שלה. העזיבה הצפויה של קרלוס בקיץ הקרוב הולכת להיות כואבת בהרבה מכפי שזה נראה היה לפני חודשיים.

מה מהבאים הגיוני פחות? העובדה שדווין האריס הפך בעונתו החמישית מסתם עוד רכז ממוצע לקלעי השישי בטיבו בליגה? אולי העובדה שווינס קרטר המושמץ מפגין לראשונה בחייו כישורי מנהיגות ואיכפתיות? או אולי העובדה שניו ג'רזי, שהשחקן השלישי בטיבו אצלה הוא יי ז'יינליין, נמצאת בחודש ינואר בתמונת הפלייאוף של המזרח ומקדימה את פילדלפיה וטורונטו?

קשה יהיה להגזים במידת ההתפעלות מהיכולת שמספק לנו העונה הקו האחורי של הנטס. קרטר הגיע לעונה הזו עם עננה של שמועות לגבי טריידים ששלחו אותו לכל מקום אפשרי בגלקסיה. אמרו שהוא השחקן הכי פחות מתאים עבור קבוצה צעירה בבנייה, שהחוזה שלו מיותר וסותם את תקרת השכר, שהוא הולך ומאבד את מעט המוטיבציה שעוד היתה לו לשחק כדורסל. אלא שלפתע פתאום, אחרי עשר עונות של פוטנציאל לא ממומש, החליט וינס לפתע פתאום שמתחשק לו להיות מנהיג. השמועות מספרות על שחקן אחר לגמרי שנשאר אחרי האימונים על מנת לעבוד עם הצעירים, מעודד את כולם בחדר ההלבשה, ולא פוחד לצעוק כשצריך. ולכל מי שלא מבין על מה המהומה רק נזכיר שמדובר באיש שלימד את האיטלקים שביתה איטלקית מהי. תענוג.

אולם הסיפור האמיתי הוא כמובן זה של האריס. במידה ולא תהיינה נפילות בלתי צפויות הרי שאפשר לשלוח את תואר השחקן המשתפר של העונה כבר עכשיו לרכז שהגיע באמצע העונה שעברה מדאלאס בתמורה לג'ייסון קיד. האריס מודל 2009 הוא ללא ספק החודר הטוב ביותר בליגה, ויכולתו לעבור כל שחקן בצעד ראשון הופכת אותו לאחד ממפרקי ההגנות היעילים ביותר שיש ושולחת אותו לקו העונשין מספר דמיוני של 10 פעמים למשחק, יותר מקובי, לברון או וויד, ושני רק לדוויט הווארד.

לא רק זאת, המאמן לורנס פרנק החליט לבנות לקבוצה ספר תרגילים חדש לחלוטין, שמתבסס רובו כולו על החדירות של האריס, שהוא נכון להיום אחד משלושת הרכזים הטובים בליגה, ומפחיד לחשוב מה הוא יהיה מסוגל לעשות לו היה משחק בקבוצה עם סיוע התקפי יעיל כמו עמיתיו מניו אורלינס ומיוטה. די יהיה להסתכל על השחקנים המשתפרים מהעונות הקודמות, כמו הידו טורקוגולו ומונטה אליס, כדי להבין עד כמה בלתי נתפסת הקפיצה של דווין, השחקן המשתפר של העשור.