לכל צרעה שלא תבוא

מאזן בעונה שעברה: 56 נצחונות ו-26 הפסדים. מקום שני במערב.
סיימו את העונה: עם הפסד מרגיז 4:3 לספרס בסיבוב השני.

כל עונה ישנה קבוצה או שתיים שפורצות אפילו מעבר לתחזיות האופטימיות ביותר שמישהו יכול היה לדמיין. בדרך כלל אלו קבוצות גרועות שפתאום הופכות לדי טובות. ניו אורלינס ביצעה בשנה שעברה קפיצה קשה בהרבה - מקבוצה לא רעה, שאמורה הייתה להיאבק על המקום האחרון בפלייאוף המערבי, היא הפכה לקבוצה מצוינת שנאבקה על ראשות הקונפרנס התחרותי אי פעם, ורק ברגע האחרון הפסידה את המקום הראשון ללייקרס. אחרי שנתיים באוקלהומה, החזרה לניו אורלינס לוותה בחששות, אבל איכות הקבוצה החזירה את הקהל לעניינים, ובעצם הצילה את הכדורסל בעיר מוכת הגורל.

איך זה קרה? ב-12 מילים: כריס פול היה כל כך כל כך כל כך כל כך טוב. הוא הוביל את הליגה באסיסטים ובחטיפות, וכל משחק ההתקפה של המאמן ביירון סקוט נבנה סביבו. בדרך כלל מדובר היה בפיק אנד רול עם טייסון צ'נדלר, שאחריו בחר פול בין קליעה, חדירה, האלי הופ לצ'נדלר, הוצאה לדייויד ווסט לזריקה מחצי מרחק או הוצאה לאחד מקלעי השלוש, בעיקר פז'ה סטויאקוביץ'. התרגיל הבסיסי הזה היה יעיל כל כך כי פול קיבל תמיד את ההחלטה הטובה ביותר. במשחק עומד לא הייתה קבוצת התקפה טובה יותר בליגה.

אבל פול לא היה לבד. השחקנים סביבו לא רק התאימו לסגנון שלו, הם גם היו לא רעים בזכות עצמם. ווסט נתן עונת שיא והגיע לאולסטאר, פז'ה חזר להיות קלע השלשות הקטלני בעולם, ג'נרו פארגו שינה משחקים מהספסל וצ'נדלר הנהיג משחק הגנה יעיל. הסנטר הנהדר לא קיבל מספיק קרדיט על התרומה ההגנתית שלו, בעיקר על התזמון המושלם של העזרה שלו, שתרם לכך שהצרעות לא נזקקו לבצע עבירות, מה שהרחיק את היריבות מקו העונשין.

לאחר חלוקת הפרסים (סקוט נבחר למאמן העונה, פול סיים שני במירוץ ה-MVP), הגיע הפוסט סיזן. במשחק הפלייאוף הראשון בחייו, קלע פול 35 נקודות וחילק 10 אסיסטים. בשני הוא סיפק 32 ו-17 אסיסטים. הסיבוב הראשון הסתיים ב-1:4 קליל על דאלאס המנוסה של דירק נוביצקי וג'ייסון קיד. בסיבוב השני פגשו ההורנטס את האלופה מסן אנטוניו והובילו לאורך כל הסדרה. רק במשחק השביעי פער הנסיון בא לראשונה לידי ביטוי, כאשר הספרס השיגו את נצחון החוץ היחיד בסדרה במשחק בו את רוב הזריקות של הצרעות במאני טיים לקח פרגו. אבל גם ההפסד לא פגם באופטימיות ובתחושה שנבנית בניו אורלינס קונטנדרית לשנים ארוכות.

באו: ג'יימס פוזי (שחקן חופשי, מבוסטון), דווין בראון (שחקן חופשי, מקליבלנד), שון מרקס (שחקן חופשי, מפיניקס).

עזבו: ג'נרו פרגו (שחקן חופשי, לדינמו מוסקבה), בונזי וולס (בקרוב בבני השרון?).

היו הקיץ לא מעט החתמות גדולות יותר, אבל לא בטוח שיש החתמה משמעותית יותר לשאלת האליפות מזו של ג'יימס פוזי בניו אורלינס. דווקא לאחר הפלייאוף הנפלא שלו, בעיקר בכל האמור ביכולות ההגנתיות והקלאצ'יות בגמר מול הלייקרס, החליטו הסלטיקס לא להילחם על הפורוורד הוותיק, וההורנטס קפצו על המציאה. הוא יקבל 25 מליון דולר בארבע השנים הקרובות, ולמרות שיש מי שמבקר את החוזה (משום שהוא חוגג העונה 31 אביבים), מדובר בהחתמה נהדרת.

פוזי נמצא בשלב בקריירה שמקביל לזה בו היה רוברט הורי בשנים הראשונות בספרס. הוא נותן דברים מאוד ספציפיים שאין סיבה שלא יוכל לתת גם עוד ארבע שנים, ועם הזמן הוא צפוי לקבל פחות דקות בעונה הרגילה ויותר בפלייאוף. בינתיים הוא יתרום גם במהלך השנה כי הוא הסטופר הטוב ביותר בקבוצה, ובעצם עונה על הצורך ההגנתי החשוב ביותר שהיה חסר לפני שנה. מי שראה את הצרעות מפרפרים בלחץ של משחק 7 מול הספרס יבין שהנוכחות של איש בעל שתי טבעות, שדפק אינספור סלים גדולים בקריירה, תעשה לקבוצה נפלאות, ותשכיח את נוכחותם של נחנקים סדרתיים כגון פז'ה.

המהלך המשמעותי השני שהתרחש בקיץ היה ההחלטה של פרגו לעבור לאמא רוסיה ולאבא דייויד בלאט. למרות שהוכיח שהוא יכול להיות שחקן שישי נהדר בקבוצות גדולות, הכסף הרוסי שכנע אותו לוותר על ה-NBA לעת עתה. את החור שהוא משאיר ינסה למלא מייק ג'יימס, שהגיע במהלך העונה שעברה מיוסטון ולא נתן כלום. עד כה הוא מרשים גם ביכולת הקליעה וגם בניהול המשחק בתקופת ההכנה, אבל קשה להסיק מכך משהו על התרומה העתידית בעונה הרגילה, שלא לדבר על הפלייאוף.

אם ג'יימס לא יצליח, דווין בראון יחכה להזדמנות בתפקיד הפוינט גארד המחליף. לפני שנתיים הייתה לבראון עונה נהדרת עם ההורנטס, בה לקח חלק גדול מניהול המשחק בתקופה שפול היה פצוע. אחרי הרפתקה לא מוצלחת בקליבלנד הוא חוזר למערכת בה הצליח, ויכול לתת דקות יעילות בכל שלוש עמדות שחקני החוץ. הרכש השלישי, שון מרקס, הוא עוד אחד מנפגעי הרוטציה של ד'אנטוני והגיע כדי לתת אופציה של סנטר שמסוגל לקלוע מבחוץ, מה שיכול לרווח את המשחק לפיק אנד רול של פול ו-ווסט.

בקיצור, לאחר עונה בה חמישה שחקנים עשו את רוב העבודה, הפעם סקוט מצפה ליותר מהספסל שלו. ג'יימס, בראון, פוזי, ג'וליאן רייט והילטון ארמסטרונג אמורים לספק יחידה שנייה איכותית שכוללת שומרים טובים בכנפיים (תחום שסקוט מדגיש מאוד בהכנה), מספר מובילי כדור וקלעים. פוזי ורייט ייתנו לו אופציה של הרכב נמוך שיכול להיות פתרון מוצלח לדקות המנוחה של ווסט. הספסל עשוי להיות חשוב יותר השנה כי פול מגיע אחרי קיץ אולימפי ופז'ה, ווסט וצ'נדלר יתקשו לשרוד שנתיים בלי פציעות.

הנקודה הפחות נעימה בקיץ הייתה ההחלטה לוותר על בחירת הדראפט ולמכור אותה לפורטלנד. זה נבע בעיקר משיקולי תקרת שכר. אבל אחרי עונה כל כך טובה, אחרי שפול קיבל חוזה מקסימום והבטיח את הישארותו לשנים הקרובות ואחרי שההצעה לפוזי הוכיחה שאין לבעלים בעיה לבזבז במקומות הנכונים, אוהדי ההורנטס הם מהאחרונים שיכולים להתמרמר. כרגע הקבוצה באירופה לשני משחקי הכנה מול השאריות של וושינגטון.

חמישייה: כריס פול, מוריס פיטרסון, פז'ה סטויאקוביץ', דיוויד ווסט, טייסון צ'נדלר.

ספסל: מייק ג'יימס, דווין בראון, ג'יימס פוזי, רסול באטלר, ג'וליאן רייט, מלווין איליי, הילטון ארמסטרונג, שון מארקס.

מאמן: ביירון סקוט (עונה חמישית במועדון).

מועמד לפריצה:

כאמור, הספסל צפוי לקבל תפקיד משמעותי יותר העונה, אבל עדיין מדובר בקבוצה שהצעירים יתקשו לקבל בה דקות, בעיקר עם ההצטרפות של פוזי. אם צ'נדלר ייפצע, הסנטר המחליף ארמסטרונג יקבל צ'אנס להראות את הפוטנציאל שלו. בכל מקרה אחר, הכשרון היחיד שיוכל לבוא לידי ביטוי לראשונה השנה הוא זה של ג'וליאן רייט. הפורוורד המגוון שיפר את המשחק שלו בחודשיים האחרונים של העונה שעברה, ואפילו תרם בפלייאוף, והשנה מקווה סקוט שהוא ירוויח לעצמו 15-20 דקות למרות הצפיפות בעמדה שלו. יש לו כשרון בשני צידי המגרש וידיים ארוכות, אם הוא ישפר את הקליעה מבחוץ הוא יוכל להפוך לשחקן חשוב בקבוצה גדולה.

מועמד לדעיכה:

גם בשנה שעברה נוכחותו של מוריס פיטרסון בחמישייה הייתה די מיותרת. פעם בשבוע הוא תפס יד וקלע כמה שלשות, בשאר הזמן הוא לא תרם. השנה, עם תוספת הנסיון של פוזי והגיוון של דווין בראון, הוא יכול למצוא את עצמו לא רק מחוץ לחמישייה, אלא גם מחוץ לרוטציה נאבק עם רסול באטלר על דקות.

אקס פקטור:

בשנה שעברה הכל הלך חלק, קשה להאמין שזה יקרה שוב. קבוצה גדולה נמדדת ביכולת להתמודד עם משברים, והשנה קיים סיכוי סביר שהצרעות ייבחנו בתחום הזה. היריבות יגיעו מוכנות יותר, העונה הארוכה של פול תיתן את אותותיה, שחקן מפתח או יותר ייפצעו. משהו מכל אלה בטח יקרה. יש לניו אורלינס כלים להתמודד עם משבר - פוזי מביא איתו טונות של נסיון, הספסל נראה משופר והמצב החברתי אידיאלי. פול הוא מנהיג חיובי ביותר, אין בסגל אף שחקן בעייתי וסקוט מסתדר עם שחקני המפתח ובמיוחד עם פול. ההורנטס אמורים לדלג מעל משברים, אבל עד שזה לא יקרה לא נדע בוודאות.

תסריט אופטימי:

שחזור העונה שעברה עם יותר עזרה מהספסל מביא את הצרעות ל-62 נצחונות ולמקום ראשון בליגה. פול נבחר ל-MVP. בפלייאוף פוזי נותן את התוספת שתופסת וההורנטס משייטים לאליפות ראשונה ולא אחרונה.

תסריט פסימי:

שתיים-שלוש פציעות, אחת מהן של פול, מורידות את הצרעות לחבורה שנאבקת על מקום בפלייאוף, ובמערב הצפוף זה יכול להיגמר אפילו בלי מקום בין השמונה.

תחזית:

קשה להאמין שלא יהיו מהמורות בדרך, אבל השיפור הצפוי בספסל ובהגנה אמור לעזור לניו אורלינס להישאר בצמרת הגבוהה של המערב בכל מקרה. בפלייאוף, לעומת זאת, ההורנטס בהחלט יכולים להגיע רחוק יותר מבשנה שעברה, בזכות פוזי והנסיון שנצבר. אליפות היא ממש לא מילה גסה, ניו אורלינס היא אחת מ-3-4 המועמדות הראשיות לגעת בטבעת.