נבחרת ארצות הברית תפתח הלילה (בין שישי לשבת) את משחקי ההכנה שלה לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה מול השכנה מקנדה. יהיה זה הראשון מבין חמישה משחקים שמחכים לנבחרת של המאמן מייק ששבסקי, לפני שתחל את דרכה בטורניר האולימפי בבייג'ינג, בעשירי באוגוסט מול המארחת סין.
המעידות הכואבות בשלושת הקמפיינים האחרונים של האמריקאים (מקום שישי באליפות העולם ב-2002, מקום שלישי באתונה 2004 ומקום שלישי באליפות העולם ב-2006), הפכו את מדליית הזהב בבייג'ינג ללא פחות מהכרחית עבורם, והפעם, כך הם מקפידים לשדר, הם לא מתכוונים למעוד שוב. הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם.
אז נכון שהקו הקדמי דליל ופגיע, שדווין וויד מגיע אחרי שנתיים של פציעות, שכרמלו אנתוני הלך השנה מדחי אל דחי, וששאלת שילובו של קובי בריאנט עם שאר הסופרסטארים על הפרקט ומחוצה לו נותרה פתוחה, אבל ההערכה הגורפת, כמו תמיד, היא שיהיה חם ומגניב, ושהזהב יהיה שלהם. כל שעל נבחרת הפסים והכוכבים לעשות הוא להושיט את ידה ולקחת אותו. ובדיוק בגלל זה הדאגה העיקרית של ששבסקי היא דווקא בתחום הפסיכולוגי.
צניעות סטייל אמריקה
על אף העשור השחור של האמריקאים בזירה הבינלאומית, הם מעולם לא הפסיקו להביט בהתנשאות על שאר העולם. ערב חצי הגמר המפורסם מול יוון באליפות העולם ביפן לפני שנתיים, אמר כרמלו ש"לשחקנים היוונים יש שמות מאוד ארוכים, נצטרך לשנן אותם הלילה". אף אחד לא חשב שם שכדאי להכיר את היריבה מהמדינה הנידחת קצת יותר לעומק, כי לילה אחד יספיק לסופרסטארים, לא?
בחימום שלפני המשחק ערכו האמריקאים תחרות הטבעות מאולתרת כדי להלהיב את הקהל, בשעה שהיוונים נעמדו בטור מסודר על קו העונשין וזרקו עוד כמה כדורים לחימום. הניצחון היווני (95:101) שוק על ירך היכה את עולם הכדורסל בהלם, אך מסתבר לא עשה מספיק כדי לזעזע את האמריקאים השאננים.
בטיסה חזרה מיפן הבטיחו הכוכבים המובסים כי יחזירו את הכבוד האבוד בבייג'ינג, ויהי מה, אבל מעקב אחרי ההתבטאויות שלהם לקראת האולימפיאדה הקרובה מגלה שדבר לא באמת השתנה.
דוגמה אחת הגיעה מפיו מפיק המרגליות של ג'ייסון קיד, שהפתיע את העיתונאים שהגיעו למחנה האימונים של הנבחרת השבוע עם האבחנה המעמיקה כי "פריג'יוני, הרכז של ארגנטינה, הוא זריז ומסוכן", אך מיד לאחר מכן ציין בלי למצמץ שהמטרה שלהם בטורניר תהיה "לקחת את הזהב, ולעשות את זה בצניעות, מבלי להשפיל אף אחד".
מי שהביט בעיניו של קיד באותו רגע, יכול היה להישבע שהרכז הוותיק באמת מדמיין סיטואציה בה הוא מורה לחבריו להוריד הילוך ולא להריץ את ההפרש מול ארגנטינה או ספרד אל מעל ל-30, כדי לשמור על כבודם של מאנו ג'ינובילי או פאו גאסול החביבים. כאילו לא מדובר באלופה האולימפית ובאלופת העולם, בהתאמה, אלא בחבורת ילדים שמצפה לקבל שיעור בכדורסל ותסתפק בפוטו אופ עם האלילים, משמע אנחנו באולימפיאדת ברצלונה של 1992.
גם בהכרזות של לברון ג'יימס כי הוא וחבריו מרגישים "כאילו גנבו לנו את האופניים מהמרפסת הקדמית, ואנחנו מגיעים כדי להחזיר אותן", ניכר הזלזול באותן נבחרות שגזלו להם את אותן אופניים מטאפוריות. כמו קאובוי טיפוסי, מוביל קינג ג'יימס את הנבחרת להסתערות קדימה מבלי להביט לצדדים כדי להשיב את האבידה.
בהחלט ייתכן שהשמות היווניים ה"כל כך מסובכים" כבר מוכרים לשחקניו של ששבסקי, ואולי הם אפילו הספיקו לשנן איזה דו"ח סקאוטינג כזה או אחר עליהם (רמז: תיאו פפאלוקאס אוהב ללכת שמאלה), אבל היחס שמקרינים האמריקאים נותר זהה - באנו לקחת את הזהב שרשום על שמנו בטאבו, ואם אפשר על הדרך ללמד את הזרים החצופים האלה לקח, מה טוב.
התקשורת האמריקאית, שכמה מבכירי פרשניה ייחסו את ההפסד ליוון ל"יום קליעות משוגע שתפסו החבר'ה עם השמות הארוכים", משדרת אף היא זחיחות מוגזמת לקראת האולימפיאדה. כשבריאנט הוכתר ל-MVP של העונה הרגילה ציינו באולפן של ESPN כי במידה והלייקרס יזכו באליפות, יהפוך קובי לראשון מאז ג'ורדן שזוכה באותה עונה בתואר המשולש MVP, אלוף NBA ואלוף אולימפי - מבלי להעלות לרגע את האפשרות הקלושה שארצות הברית תחזור מבייג'ינג ללא הזהב באמתחתה. ההערכות הבוטחות הללו משותפות לכל עולם הכדורסל האמריקאי, שמשוכנע בהצלחתו של הפרויקט ארוך הטווח של ג'רי קולאנג'לו.
חלומות בהקיץ
לפיכך, המשימה הגדולה של ששבסקי תהיה לגרום לכך שהביטחון העצמי הגדול שמביעים שחקניו לא יהיה מופרז. הנבחרות הבכירות בעולם כבר מזמן לא משקשקות למשמע השם "דרים טים" (שם שהוצא לגמלאות מתחילת המילניום), ויש להן קבלות מרשימות לכך.
קואץ' K יודע שהמשחק הקבוצתי הלקוי עלה לו במקום בגמר לפני שנתיים, והוא עומל קשה על יצירת חיבור אמיתי בין כוכביו. "קשר בין שחקנים צריך להירקם לאורך תקופה", הדגיש מספר פעמים בשבועות האחרונים. "אתה לא יכול לשלוח את השחקנים שלך להיכנס לאתר bonding.com באינטרנט, ולצפות שיתחברו. זה לוקח זמן, ורק עכשיו אנחנו מרגישים שאפשר לקרוא לנו 'קבוצה'. זה כך היה הדבר בעבר".
השאלה היא האם דרישותיו של ששבסקי לאחדות וקבוצתיות לא ייפלו על אוזניים ערלות. בניגוד למעמד ממנו הוא נהנה כמאמן דיוק הגורו הבלתי מעורער של כדורסל המכללות, ממנו כל שחקן רק מצפה לינוק כמה שיותר ידע כאן יש לו עסק עם כוכבי על מפונקים ובעלי גלונים של בטחון עצמי, שמרגישים שהם יודעים איך לנצח בעצמם.
ששבסקי מנסה להנמיך את רף הציפיות בתקשורת ("יש רק דרים טים אחת, וזו טעות לקרוא כך לכל הנבחרות שבאו אחריה. זה לא כמו רוקי, רוקי 2 ורוקי 3, תפסיקו עם זה"), ומיד אחר כך שומע את כרמלו אנתוני מבטיח לציבור האמריקאי זכייה בזהב "במאת האחוזים". זה לא משהו שיכול לקרות לו בבית של דיוק בדורהאם.
המאמן המודאג ממשיך להשתמש בכל ארסנל הקלישאות האפשרי על מנת להבהיר את המסר עליו הוא חוזר מאז יום מינויו. "במשך זמן רב מדי התעקשנו שכדורסל הוא המשחק שלנו, אבל בסופו של דבר אנחנו משחקים את הכדורסל הבינלאומי, שזה המשחק של העולם", אמר לאחרונה. "אנחנו עדיין חושבים שאנחנו הכי טובים במשחק הזה, אבל אם לא נגלה כבוד לנבחרות שאר העולם על כך שזה המשחק שלהן, לא ננצח".
המורשת מוטלת על הכף
בשורה התחתונה, המערכה בבייג'ינג עשויה להתברר כגורלית עבור המוניטין של ששבסקי. כשהסכים לקבל על עצמו את משרת המאמן הלאומי התחושה בעולם הכדורסל היתה שהנבחרת האמריקאית צריכה להיות גאה שמאמן אגדי כמוהו הסכים לקחת את הג'וב כפוי הטובה הזה. גם האכזבה ביפן לא ממש דגדגה את מעמדו בציבור, אבל כישלון נוסף בהחלט יפנה אליו חיצי ביקורת אליהם איננו רגיל.
במקרה כזה, הוא יוצב לצידם של ג'ורג' קארל ולארי בראון (שני בוגרי צפון קרוליינה, היריבה המרה של דיוק) כמי שהובילו את הנבחרת הלאומית לאבדון. כולם ייזכרו פתאום שהשדים הכחולים היקרים שלו ביקרו פעם אחת בלבד בפיינל פור בשמונה השנים האחרונות, ואולי גם יכירו לפתע במגבלות שלו כמנהל משחק.
שיין באטייה, שהביא לששבסקי את תואר אליפות המכללות האחרון שלו ב-2001 והיה שותף לקמפיין המאכזב האחרון של הנבחרת, אמר החודש ל"ניו יורק טיימס", ללא היסוס, כי: "קואץ' K יודע שהמורשת שלו נמצאת על כף המאזניים בסין".
כל העולם ראה אותו קופא על הקווים ביפן, כשהיוונים פירקו את הנבחרת שלו לגורמים פעם אחר פעם עם אותו תרגיל קבוע וצפוי. כל העולם כבר הבין שפיק אנד רול גבוה שייצור חילוף בהגנה האמריקאית ישאיר את איזור הצבע שלה פנוי לחלוטין (כפי שביצעו באדיקות פפאלוקאס ושחורציאניטיס), כולם הפנימו את העובדה שהגנה איזורית יעילה תצמצם את יתרון האתלטיות של האמריקאים, ושהדבקת עבירות למצבת הגבוהים האמריקאים הדלילה תשאיר אותם בנחיתות מתחת לסלים.
ששבסקי ועוזריו ג'ים בייהיים (מאמן מכללת סירקיוז, שנכשל בחמש השנים האחרונות באופן עקבי עם סגלים מפוצצים בכישרון), נייט מקמילן (שמחזיק ברזומה של שבע שנות אימון בסך הכל), ומייק ד'אנטוני (שבחר הקיץ, מרצונו החופשי, ובמודעות מלאה, לאמן את הניקס), יהיו חייבים למצוא את הפתרונות, להגיע מצוידים בכל פנקסי הסקאוטינג הדרושים כדי לא להיות מופתעים פעם נוספת. והכי חשוב עבור צוות האימון יהיה לא להיגרר שוב לסגנון המשחק של היריבות. כל תסריט אחר יוכיח שהם מזלזלים בטורניר לא פחות מהשחקנים שלהם.
כשנשאל אתמול לגבי ההחלטה לא לשתף את לברון, שסובב את קרסולו באימון, במשחק מול קנדה, אמר ששבסקי שהוא מעדיף שלא לסכן אותו למרות שהפציעה אינה חמורה. הוא הוסיף שבמידה והמשחק על מדליית הזהב היה נערך הלילה, לברון היה משחק בוודאות. כמובן שיהיה מוגזם להסיק מדבריו כי גם במשחק חצי הגמר, לדוגמה, הוא היה מוותר על שירותיו של לברון על מנת שישמור את כוחו לגמר, אך בהחלט ניתן להבין שגם ששבסקי רואה את מקומה של נבחרת ארצות הברית בגמר כדבר מובטח.
הפעם לא צריך להיות חובב אנדרדוגים מושבע או אנטי אמריקאי מוצהר כדי לקוות שהפנצ'ר התורן יקרה לנבחרת הזו עוד לפני המשחק על הזהב. במקרה כזה אולי מישהו בארצו של הדוד הטוב סם יבין שעם כישרון וכובע של בוקרים לא זוכים במדליות, ואולי אז הם גם ילמדו סוף סוף לא להשאיר את האופניים על המרפסת הקדמית.