אחרי שהעשן יתפזר, שהחגיגות יירגעו ושכולם יחזרו לעסוק בעניינם, תישאר שאלה אחת - מה הוא הסיפור הגדול של עונת 2007/08 ב-NBA? איך ניתן לסכם אותה במשפט אחד? מה נזכור ממנה בעוד 10 ו-50 שנה? התשובה חד משמעית. 2007/08 הייתה העונה בה קווין גארנט הגיע לבוסטון, שינה לחלוטין את פני הפרנצ'ייז והוביל אותו לאליפות ראשונה אחרי 22 שנה, ולטבעת הראשונה האישית שלו.
אין כאן כוונה לגמד מההישג של כל שאר המעורבים באליפות, מפול פירס וריי אלן ועד לקהל הנהדר בגארדן. אבל את מה שהביג טיקט הביא לסלטיקס השנה לא ניתן לכמת או להשוות לשום דבר אחר. בוסטון כפי שהיא נראית כיום היא יצירה שלו יותר משל כל אחד אחר, היא מזכירה את ההשפעה של סטיב נאש על פיניקס, שזה הגיע לסאנס, עם חומר גלם טוב ויצר ממנו קבוצה בצלמו, קבוצה ששינתה את פני הכדורסל.
השינוי שגארנט יצר היה אפילו גדול יותר. הוא העלים כל ערך שאפיין את הסלטיקס רק לפני שנה, וברא קולקטיב שמבוסס על הערכים שלו, הערכים שמהם נוצרות אלופות. קשה לחשוב על שחקן אחד בעשור האחרון שיכול היה להשפיע על השנה על קבוצה כלשהי באופן שגארנט השפיע.
KG הפך כל מי שסביבו לטוב יותר, חזק יותר, נחוש יותר, מאמין יותר ומבין נכון יותר את המשחק. הוא הדביק אותם באינטנסיביות שלו, הוא ביצע להם השתלת אופי, הוא הפך אותם לקבוצת ההגנה הטובה בעולם, ומהטובות בהיסטוריה והנהיג את הטירוף על המגרש ועל הספסל.
הגישה שהביא לבוסטון היא של כולם בשביל אחד. אף אחד לא נשאר בחוץ, מי שלמטה כל הקבוצה תדאג להרים אותו מעלה. כשפירס דשדש בתחילת הפלייאוף הקבוצה ידעה לסחוב אותו לגבהים שלא הכיר בעצמו. כשאלן נראה גמור, הקבוצה עבדה בשבילו עד שחזר לעצמו. הביג טיקט תמיד היה שם, עם האמונה והאהבה שלו לכל שחקני הסגל. ואז הגיע הגמר, ופתאום התברר שמי שצריך עזרה הפעם הוא גארנט בעצמו.
אל תפספס
עם קצת עזרה מהחברים
מהמחצית השנייה של המשחק הראשון ועד למשחק השישי, גארנט לא היה שם בהתקפה. הוא החטיא עשרות זריקות שבכל סיטואציה אחרת היה קולע, נמנע מלהגיע לטבעת מול שומרים בינוניים ונמוכים, ואיפשר ללייקרס לנטרל אותו בהצלחה. בהגנה הוא המשיך להיות מצוין, אבל משחקן כמו גארנט ציפינו להרבה יותר בגמר הזה. זה נראה רע במיוחד כש-KG החל להתכנס בעצמו, להיות עסוק בעצמו, ונראה רחוק מהמנהיג שהיה כל השנה.
וכשגארנט דשדש החברים היו שם בשבילו, חיפו עליו, דאגו לנצח בלי התרומה ההתקפית שלו. כי מגיע לו. כי לא סתם מגיע לו - אין אף אחד שמגיע לו יותר. פשוט אין.
אחרי כל מה שמינסוטה האכילה אותו לאורך כל השנים, אחרי שנים בהן היה מוקף בשחקנים עצלנים, במאמנים בינוניים, בהנהלה בזיונית ובקהל סתמי, שנים שהצליחו לכבות אפילו את האש האינסופית שלו, מגיעה לו קבוצה שמצליחה להסתדר בגמר ה-NBA גם בסדרה התקפית חלשה שלו. מגיע לו שכשהוא פגש את השדים שלו - גמר ראשון אחרי שכבר התחיל להאמין שזה לא יקרה לעולם, הארץ המובטחת מול העיניים, דווקא נגד הקבוצה שניצחה אותו כל כך הרבה פעמים בעבר, יהיה מי שיעזור לו להתגבר עליהם. מגיע לו שהקבוצה שהוא סחב עד לכאן תסחב אותו בקילומטרים האחרונים של המסע.
ויש עוד מגיע אחד - מגיע לו שהאליפות תוכרע באופן בו היא הוכרעה, במשחק השישי. הביקורות כלפיי הביג טיקט התגברו ככל שנמשך הגמר, דיברו על כך שהמעמד גדול עליו, שהוא צ'וקר, שהוא מתאים לחבורה של קארל מאלון, כריס וובר ופטריק יואינג, אלה שאף פעם לא ידעו להתעלות בזמן האמת. אבל ההבדל בינו לבין הדבוקה המכובדת הזו הוא עצום. גארנט פשוט חי בטירוף שעושה אותו למי שהוא, וגם הופך אותו ללחוץ ברגעים המכריעים. גארנט רצה, כל כך רצה, עד שזה השתלט עליו והוא התקשה לתפקד.
תודה לאל שהפסדנו את משחק 5
ואז הגיע המשחק השישי. הגארדן הכניס את גארנט לטירוף הנכון, והוא נתן הצגה ענקית במשחק האליפות. לא צריך לתת למשחק הנהדר של כל הקבוצה ולהתפרקות של הלייקרס להקטין ממה שגארנט עשה במחצית הראשונה - 17 נקודות, הגנה עילאית, אגרסיביות, יד לוהטת ומהלך אחד ענק של פאול וסל כמעט מישיבה (בהנחה שבזמן שיושבים יש למאר אודום אחד שמרביץ).
גארנט הוא זה שהוביל את הסלטיקס ללתבוסה המוחצת במשחק האליפות, המעמד הגדול ביותר והמלחיץ ביותר שיש, הוא היה בכזה זון במחצית הראשונה שהיה ברור שאם צריך הוא יקלע גם 40 נקודות. איזה מזל שבוסטון לא ניצחה במשחק החמישי. אם גארנט היה צריך לחגוג אליפות בסטייפלס אחרי משחק חלש שלו, הוא ואנחנו היינו מפסידים את התפרצות הרגשות, את החגיגה האמיתית כל כך.
חלק גדול מהחגיגה שלו היה קשור לתחושה שהוא הצליח להתגבר על המשבר, שהוא שם את השדים מאחוריו והצליח לתת את ההצגה הגדולה שציפו ממנו ולהוביל את הסלטיקס לבלו-אאוט במשחק האליפות. "כעת יש לי קבלות. מה תגידו עכשיו?", שאל בחיוך גדול את המצלמה, שסימלה בעיניו באותו הרגע את כל הביקורות ששמע לאורך הקריירה. "מה אתם כבר יכולים להגיד עכשיו?".
במסיבת העיתונאים לאחר המשחק השתמש גארנט במטאפורה ארוכה ומפורטת של בריון שמציק לו יום אחר יום עד שבוקר אחד הוא אוזר את האומץ להנחית עליו מהלומה ניצחת. ואז הוא עדיין קצת מפחד, ובבוקר למחרת הוא מגלה שהבריון כבר לא שם, ושהוא יכול לנשום לרווחה.
KG לא רק לקח אליפות, הוא עלה למשחק האליפות והעיף את היריבה מהמגרש. הבריון שהוא דיבר עליו אינו התקשורת המבקרת (למרות שהוא רמז לכך), גם לא הלייקרס או הגורל שמנע ממנו להגיע לרגע הזה מוקדם יותר. נדמה שהבריון של גארנט, האויב הגדול שהוא הצליח להביס ביום שלישי, נמצא בתוכו. הביקורת החיצונית רק הדהדה את מה שראו עליו שהוא חושש בעצמו - שהוא פגום, שיש בו משהו שלא מאפשר לו לבצע את הצעד הנוסף, האחרון, המשמעותי מכולם, שהוא רק מספר 2.
מטאפורת הבריון מצטרפת לעוד שתי אמירות סמליות של גארנט באותן דקות מדהימות שלאחר האליפות. הראשונה היא הצעקה "הכל אפשרי!!!!!11" במהלך נסיון של המראיינת מישל טפויה לדבר איתו אחרי המשחק. הצעקה הזאת, הכנה, מתוך אמונה מוחלטת, רק הדגישה את הקושי שהיה כרוך בהגעה לרגע הזה, את עוצמת המלחמה שגארנט הרגיש שניצח. אין ספק שהוא לא היה מרגיש כך אם הסלטיקס היו מנצחים את המשחק החמישי.
האמירה השנייה הייתה "יש לי אחת משלי" במהלך החיבוק עם ביל ראסל, שהבטיח לתת לגארנט טבעת מתוך ה-11 שלו אם לא יזכה באחת מעצמו. ראסל, האב הכל-יכול, זה שאי אפשר להשתוות אליו, זה שגורם לקווין בן ה-30 פלוס להסתכל עליו כמו ילד הקטן. וגארנט עמד במשימה, הוכיח לאבא שגם הוא מסוגל. המשותף לשלוש האמירות הוא נקודת המבט של ילד ברגע הספציפי בו הוא מתבגר. אם תרצו סמליות נוספת - בעונה ה-13 שלו בליגה גארנט הפך מילד לגבר.
מה צופן העבר
התחלנו עם היסטוריה, ונחזור אליה לקראת הסיום. מה יהיה כתוב על גארנט בדברי הימים של המשחק? כל תשובה ברגע זה תהיה חלקית, כי הקריירה שלו רחוקה מלהסתיים.
בינתיים, המשחק השישי הרחיק אותו באופן סופי מרשימת השחקנים שלא מופיעים למעמדים גדולים, וכעת ניתן לזכור שהוא גם היה זה שהוביל את הסלטיקס למחיצת אטלנטה במשחק השביעי עם הצגה גדולה, שהיו לו שני משחקים מצוינים מול קליבלנד ושלושה גדולים מול דטרויט. ושהיו לו גם סדרות של 27 נקודות ו-16 ריבאונדים בימים בהם וולי שצ'רביאק היה השחקן השני הכי טוב בקבוצה שלו.
זה לא אומר שהביקורת איננה נכונה. הוא לא מספיק אגרסיבי בהתקפה, נוטה להסתפק בג'אמפים מבחוץ, מתקשה לקחת על עצמו משחקים במאני טיים ונלחץ בקלות. אבל אין טעם לקוות שהוא ישתנה, כי כמו שנתן נתנזון היה אומר - גארנט נשאר גארנט. הטירוף שהופך אותו למה שהוא יוצר גם את הלחץ, הקבוצתיות שעושה אותו למנהיג הופכת לחסרון ברגעים מסוימים.
חסרות לו תכונות מסוימות שמאפיינות שחקנים שמובילים קבוצות גדולות, בגלל זה מפתה להשוות אותו למישהו כמו סקוטי פיפן, אבל השנה הוא הוכיח שהוא גם מביא לשולחן דברים שאף אחד אחר לא. על כמה שחקנים בהיסטוריה ניתן להגיד שהם מסוגלים לשנות אופי של קבוצה שלמה מן הקצה אל הקצה, והכל במספר שבועות?
מה צופן העתיד
את ההשוואות לפאוור פורוורדים גדולים בהיסטוריה, כמו צ'ארלס בארקלי, מאלון וקווין מקהייל אני משאיר, כהרגלי, לזקנים ממני. לדאנקן עדיין לא ראוי להשוות אותו. אין ספק שהיה לגארנט מזל לזכות באליפות בתקופה נטולת ג'ורדן (לעומת בארקלי ומאלון), ובקבוצה שידעה לסחוב אותו כשצריך, אך באותה המידה אסור לשכוח את חוסר המזל שלו.
בארקלי הגיע לקבוצה של ד"ר ג'יי ומוזס, קארל מאלון מצא עצמו עם סטוקטון וסלואן, מקהייל הגיע לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, ודאנקן צוות אל דייויד רובינסון ופופוביץ'. גארנט נפל בחיקה הקריר של מינסוטה של פליפ סונדרס, והשחקנים הבולטים לידו היו סטפון מארבורי ואז שצ'רביאק. הוא שמר אמונים לזאבים במשך 12 שנה, תכונה נוספת שלו שאי אפשר שלא להעריך, אבל תכונה שגרמה לכך שאת שיא הקריירה העביר בקבוצה עלובה. רק אחרי מה שעשה בבוסטון ניתן להבין עד כמה מינסוטה הייתה עלובה.
ואולי עדיף לחכות עם ההשוואות כרגע. המטען שירד מהגב של גארנט השבוע היה כל כך כבד שקשה מאוד להעריך כיצד ישפיע עליו. יכול להיות שהטירוף יירגע, שהדרייב כבר לא יהיה אותו דבר, ובאותה מידה יכול להיות שזה רק ישחרר אותו, ושלפלייאוף הבא הוא יגיע עם הטירוף הרגיל בלי הלחץ ויככב לכל אורך הדרך. כי כמו שהוא בעצמו אמר, הכל אפשרי.