שדרות הכוכבים

לפני שאנחנו בוחרים את חמישיות כל הזמנים של הלייקרס והסלטיקס, נתחיל באמירה שתחתור תחת הפרויקט הזה: בכל הנוגע ל-NBA, אין כל הצדקה להתרפקות נוסטלגית. ההתפתחות המקצועית של הכדורסל בשני העשורים האחרונים הייתה דרמטית יותר מאשר של כל ענף ספורט אחר. השחקנים המודרניים אתלטים יותר, ההגנות חזקות ביותר באופן משמעותי וההתקפות מורכבות יותר. צפייה במשחקי כדורסל משנות ה-80, ובטח בכאלה משנות ה-60, גורמת לחובב כדורסל ממוצע לנוע במקומו בחוסר נוחות: על זה גדלנו? לזה התגעגענו? למה הם לא רצים? איפה התרגילים? ולעזאזל, מה עם קצת הגנה?

ולמרות זאת, יש לזכור שהכדורסל הוא ענף צעיר, בן קצת יותר ממאה, שמתפתח כל העת. אי אפשר להתעלם מהקבוצות הגדולות של הלייקרס והסלטיקס מהעבר, שהניחו את היסודות לכדורסל המשופר שאנחנו רואים היום. אי אפשר שלא להתייחס לאלופים הנצחיים של הסלטיקס, ששלטו לחלוטין בליגה בשנות ה-50 וה-60, ומהשחקנים הנפלאים של הלייקרס, שסיימו את הקריירה באותן שנים עם תארים מעטים או ללא אליפויות בכלל, בגלל הנוכחות המאיימת של בוסטון; ואי אפשר שלא להעניק נוכחות נכבדת לכוכבים הגדולים של שני המועדונים משנות ה-80', שבהן עוצבה היריבות הגדולה ביניהם. לכן, בשתי החמישיות הראשונות של הלייקרס והסלטיקס שבחרנו יהיה רק נציג אחד לדור הנוכחי. שאר השחקנים יצטרכו לצבור ותק ולזכות בתארים כדי להשתחל לרשימת הגדולים בשנים הבאות.

בבחירת החמישיות נעשה ניסיון לשמור על איזון בתפקידים על הפרקט, אבל לא תמיד בהצלחה. לא יכולנו להתעלם, למשל, מריבוי הסנטרים המצטיינים בהיסטוריה של הלייקרס, עוד מהימים שהמועדון שיחק במיניאפוליס.

להלן חמישיות כל הזמנים של הלוס אנג'לס לייקרס והבוסטון סלטיקס.

מג'יק ג'ונסון

האיש שהגדיר מחדש את עמדת הרכז. בגובה 2.06, הוא הנהיג את השואוטיים של הלייקרס בשנות ה-80. יתרה מכך, יחד עם לארי בירד ומייקל ג'ורדן, הוא הציל את הליגה, שהיתה שרויה במשבר עמוק עם הגעתם. הוביל את הלייקרס לחמש אליפויות ולתשעה משחקי גמר ב-13 שנותיו בליגה.

ג'רי ווסט

אולי האיש החשוב ביותר בתולדות הלייקרס, כשחקן וכג'נרל מנג'ר. ממוצע הקריירה שלו (27) מעמיד אותו במקום הרביעי בכל הזמנים בין קלעי הליגה, והעובדה שהמספרים הללו רק השתפרו בפלייאוף וברגעי ההכרעה העניקה לו את הכינוי "מיסטר קלאץ'". למרות זאת, זכה רק באליפות אחת כשחקן, ב-1972, בעיקר בשל שושלת הסלטיקס. מאוחר יותר, אחרי קדנציה קצרה ולא מוצלחת כמאמן הקבוצה, הפך לג'נרל מנג'ר שבנה שתי קבוצות אלופות – זו של שנות ה-80 וזו של שנות ה-2000. צלליתו מופיעה בלוגו ה-NBA.

אלג'ין ביילור

סמול פורוורד אתלטי, שנחשב לאב הטיפוס של גארדים ופורוורדים אתלטיים מהזן של דוקטור ג'יי ומייקל ג'ורדן. ביילור, שקלע 61 נקודות בגמר ה-NBA מול הסלטיקס ב-1961, הוא גם דמות טרגית: הוא פרש במהלך עונת 1971/2, שבסיומה הלייקרס לקחו אליפות, תואר שבו לא זכה לאורך כל הקריירה. הטרגדיה הספורטיבית נמשכה לאחר הפרישה. בעוד ווסט בנה את הלייקרס, ביילור היה אדריכל הכישלון המתמשך של הקליפרס, כג'נרל מנג'ר של המועדון המדשדש.

קובי בריאנט

שחצן, מעצבן, אנוכי, חשוד באונס, אבל מוכשר בטירוף. אחרי שלוש אליפויות בתחילת המילניום ככינור שני לשאקיל אוניל, יכול לקחת אליפות נוספת, הפעם כשחקן המוביל בקבוצה, להוריד את הקוף מהגב ולהיזכר כאחד מהגדולים בהיסטוריה בזכות עצמו.

שאקיל אוניל

הבחירה הפופולרית כאן תהיה קארים עבדול ג'באר, שהיה שחקן התקפה מגוון יותר מאוניל וזכה ביותר אליפויות, בלייקרס ובמילווקי. אבל למרות הלגלוגים האופנתיים על עודף המשקל, על החסרונות ההגנתיים ועל קליעות העונשין האיומות, הציג אוניל בשלושת האליפויות של הלייקרס ב-2000, 2001 ו-2002 את הכדורסל הטוב ביותר של שחקן פנים בכל הזמנים. מפלצת אמיתית.

גייל גודריץ' (הגארד שכיכב בלייקרס בתחילת שנות ה-70), ג'יימס וורת'י (הסמול פורוורד הנפלא שסיים בדרך כלל את ההתקפות המתפרצות בשנות ה-80), ג'ורג' מייקאן (השחקן הגדול הראשון ב-NBA, כוכב האליפויות הראשונות של הלייקרס עוד בתקופה שהקבוצה שיחקה במיניאפוליס והסנטר הראשון בחמישיה השניה של הלייקרס), ווילט צ'מברלין (כוכב האליפות של הלייקרס ב-1972 והסנטר השני בחמישיה שלנו), קארים עבדול ג'באר (האיש והסקייהוק, הסנטר שבגיל מתקדם זכה בחמש אליפויות בשנות ה-80'. פאו גאסול יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לדחוק אותו ממקומו).

בוב קוזי

הרכז הגדול בתולדות הסלטיקס, שכונה "הודיני של המגרש". על אף שרד אוארבך, מאמן הסלטיקס הגדולים של שנות ה-50 וה-60, זילזל בו לאחר שבחר בו בדראפט, קוזי התגלה כלהטוטן כדורסל, הוביל את הסלטיקס לשש אליפויות ונבחר ל-MVP ב-1957.

ג'ון האבליצ'ק

כוכב אוהיו סטייט, שגויס עם תום קריירת המכללות גם על ידי הקליבלנד בראונס מה-NFL, היה לגשר שחיבר בין שתי קבוצות גדולות של הסלטיקס: האלופה של שנות ה-60' וזו שלקחה שני תארים ב-1974 ו-1976, ובהמשך נבחר להעניק לגארנט, פירס ואלן את הגביע על הזכייה באליפות המזרח העונה. קלעי עצום, שמוביל את הסלטיקס עד היום באינספור קטגוריות סטטיסטיות. "הונדו" אחראי לאחד ממהלכי הכדורסל המפורסמים בהיסטוריה, "החטיפה" במשחק השביעי בגמר מול פילדלפיה 76' ב-1965, וגם היה הכוכב הראשון שעלה מהספסל למשך חלק מהקריירה שלו, והראה לעולם את חשיבות השחקן השישי.

לארי בירד

אייזיה תומאס ודניס רודמן פקפקו ביכולותיו ותהו אם היה נחשב לכוכב על אם לא היה לבן. הם היו היחידים. בירד הגיע לסלטיקס בשעה שהמועדון היה שרוי באחד המשברים הגדולים בתולדותיו, ב-1979/80, והנהיג שושלת חדשה, יחד עם דניס ג'ונסון, דני איינג', קווין מקהייל ורוברט פאריש. קלעי יוצא מן הכלל מחוץ לקשת, שחקן פוסט אפ נהדר ומוסר בחסד, עם עיניים בגב. אחרי קריירת אימון מוצלחת באינדיאנה, הפך בירד לעוד שחקן עבר שקריירת הניהול שלו מתקשה להתרומם. נכון לעכשיו, הוא לא הצליח להוביל את הפייסרס להישגים, אבל המקרה של עמיתו לשעבר, איינג', מוכיח שגם לג'נרל מנג'רס כושלים יש תקווה. טרייד אחד יכול לשנות הכל.

קווין מקהייל

האיש שאחראי להצלת הקריירה של איינג' ולעובדה שהסלטיקס בגמר הוא עוד שחקן עבר נפלא וג'נרל מנג'ר כושל, שוויתר על גארנט לטובת בוסטון, תמורת אוסף צעירים אפורים שנחתו בקבוצתו, מינסוטה טימברוולבס. למרבה האירוניה, גם מקהייל הגיע לבוסטון בזכות אחד מהטריידים הכי חד צדדיים בהיסטוריה: הסלטיקס העבירו את הבחירה הראשונה בדראפט לגולדן סטייט, תמורת הבחירה השלישית ורוברט פאריש. הווריירס בחרו את ג'יי בי קארול הכושל, בעוד הסלטיקס ניצלו את הבחירה השלישית כדי לבחור במקהייל. יחד עם בירד ופאריש, הוא השלים את הקו הקדמי הטוב בהיסטוריה. מקהייל פיצה על יכולת אתלטית אפסית וניתור לא קיים בידיים ארוכות ותזמון מופלא, שאפשרו לו לשאוב ריבאונדים בהתקפה ולתקן מיד, בלי להוריד את הכדור לרצפה. כמו האבליצ'ק, גם הוא העביר חלק מהקריירה כשחקן שישי, ובאחד המשחקים קלע 56 נקודות לאחר שעלה מהספסל.

ביל ראסל

לא הסנטר הגדול בהיסטוריה, אבל ככל הנראה השחקן הקבוצתי הגדול אי פעם, והאיש השני בחשיבותו בהיסטוריה של הסלטיקס, אחרי אוארבך. לצד ממוצע צנוע של 15.1 נקודות למשחק ואחוזים שאקיליים מהעונשין, מאזן הריבאונדים בקריירה של ראסל בלתי נתפס: 22.5 כדורים חוזרים למשחק. בעידן שבו שיחק בליגה ווילט צ'מברלין, שהיה גבוה ממנו ב-12 סנטימטרים, שלט בה ראסל לחלוטין בעזרת התלכיד הקבוצתי של הסלטיקס. זכה ב-11 אליפויות, כשבשתיים האחרונות שבהן, ב-68 ו-69, היה מאמן-שחקן - השחור הראשון בליגה שממלא תפקיד זה.

דניס ג'ונסון (זיכרון צדיק לברכה, הרכז של הסלטיקס בשנות ה-80', שגובר בנקודות על רכז שנות ה-70', ג'ו ג'ו ווייט), סם ג'ונס (הגארד האתלטי שכיכב בשנות ה-60' בקו האחורי בצוותא עם קייסי ג'ונס, האיש שעתיד להוביל את הסלטיקס לאליפויות כמאמן), פול פירס (זוכה מאיתנו לכבוד על פני כוכבים כמו טום היינסון, דון נלסון ופרנק רמזי, בזכות השנים הרבות שצעד לבדו במדבר ובשל הכישרון הכביר), דייב קוונס (הפאוור פורוורד שכיכב בשנות ה-70' הפך למאמן בינוני וקצת נשכח מלב) ורוברט פאריש ("הצ'יף", הסנטר הנפלא וחובב המריחואנה, בעל הבעה אחת, שפרצופו הקשוח כיכב בסיוטיו של כל ילד אוהד לייקרס בשנות ה-80').