מסתפקים בשאריות

בכל שנה יש בחירה אחת שאין שום ספק לגביה, השנה זהו ג'ינובילי שיזכה, פה אחד או כמעט, בתואר המחליף הטוב בליגה. הדבר היחיד שהייתי צריך לוודא זה שהוא שיחק יותר ממחצית מהמשחקים כמחליף כדי שהוא יתאים לקטגוריה, ואכן הוא עלה מהספסל ב-50 משחקים ופתח בחמישייה רק ב-23. התחרות של מאנו היא לא עם שאר המחליפים העונה אלא עם ההיסטוריה, בהחלט ייתכן שמדובר בשחקן השישי הטוב ביותר בכל הזמנים (את ההחלטה הזאת אני משאיר לזקנים ממני). לא בכל יום ולא בכל עונה שחקן שישי הוא גם מועמד לגיטימי לחלוטין ל-MVP והשחקן הטוב ביותר בעונה הרגילה באלופה.

זאת הייתה העונה הטובה ביותר של ג'ינו, העונה בה הוא לא הותיר ספק לגבי היותו כוכב ענק בליגה ואחד מהשלושה-ארבעה שוטינג גארדים הטובים בעולם. לאחר שבעונה שעברה הוא נשאר קצת בצל של דאנקן ופרקר, הפעם הוא לקח את העניינים עליו מהרגע הראשון ולמרות ירידה קלה בהמשך נשאר דומיננטי לאורך כל הדרך. הוא עושה הכל ברמה הגבוהה ביותר- קולע מבחוץ, חודר, מוסר, חוטף, שומר, מקבל החלטות טובות ונחשב לאחד משחקני המאני טיים הטובים בליגה. העונה הזאת התאפיינה בעיקר ביותר דומיננטיות מצידו, מכל דבר הוא עושה עוד קצת. המספרים שלו הם 19.6 נקודות ב-45.8 אחוזים מהשדה, 2.1 שלשות ב-40.1 אחוזים, 6 הליכות לקו ב-85.8 אחוזים, 4.8 ריבאונדים, 4.5 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 0.5 גגות ו-2.7 איבודים, כל זה ב-31 דקות שזה הרבה פחות משאר הכוכבים בליגה. פר 40 דקות הוא אחד השחקנים היעילים בליגה ללא ספק.

זו כבר השנה השנייה שגרג פופוביץ' משתמש באחד מ-20 השחקנים הטובים בליגה כשחקן ספסל, וזה עדיין נראה לי בעיקר גימיק (לא שאני מתלונן, מה שעובד לא צריך לנסות לתקן). השנה נדמה היה שגם קבוצות אחרות פחות מפחדות מהורדת שחקני מפתח לספסל וקיבלנו אינפלציה של מועמדים לתואר השחקן השישי, למרות שאף אחד לא הצליח אפילו להתקרב לארגנטינאי מטקסס. ברבוסה של פיניקס, הזוכה משנה שעברה, עשה כמעט הכל אותו הדבר השנה אבל פחות טוב. ג'ייסון טרי פתח את העונה כמחליף בדאלאס, התחיל נהדר אבל נחלש בהמשך. בן גורדון ירד לספסל כחלק מנסיונות החירום בבולס, זה לא עזר לקבוצה אבל הוא עצמו היה הרבה יותר אפקטיבי. וולי שצ'רביאק עשה עבודה טובה כשחקן השישי בסיאטל והרבה פחות טובה בקליבלנד.

והיו גם מחליפים שפרצו השנה ועשו לעצמם שם כשחקני ספסל אפקטיביים. הבולט הוא טרוויס אאוטלו שהיה שחקן מפתח בריצת 13 הנצחונות הנשכחת של פורטלנד והמשיך לשמור על רמה גבוהה ולספק הצגות מדי פעם גם בהמשך. ג'נרו פארגו של ניו אורלינס לא מקבל הרבה קרדיט, אבל לפחות פעם בשבוע היה לו משחק גדול ויש לו חלק חשוב בהצלחה של הצרעות העונה. קייל קורבר הגיע ליוטה במהלך העונה ומיד הפך לשחקן חשוב בזכות השלשות שלו. עוד שלשן מחונן הוא ג'יי אר סמית של דנבר, שהיה נכנס לחמשת הגדולים בקטגוריה אם היה משחק כל העונה כמו בחצי השני.

הדירוג שלי:

1. מאנו ג'ינובילי 2. טרוויס אאוטלו 3. ליאנדרו ברבוסה 4. בן גורדון 5. ג'ייסון טרי

בשנתיים האחרונות הבחירה הייתה קלה במיוחד - כריס פול לפני שנתיים וברנדון רוי בשנה שעברה היו גדולים על המחזור שלהם. העונה, לאחר הפציעה של הבחירה הראשונה גרג אודן, דוראנט שנבחר אחריו היה צפוי לטייל אל התואר כמעט לפי כל התחזיות. בסוף דוראנט לקח את התואר אצלי וכנראה ייקח גם את התואר הרשמי, אבל הוא נאלץ להזיע לא מעט לפני שעשה זאת וסגר את הסיפור ממש בשבועות האחרונים.

הרבה ביקורת מוצדקת הועברה על הילד שסוחב כמויות מטורפות של כשרון בגוף דקיק וארוך - על האחוזים הרעים, על ההגנה האיומה, על המיעוט בריבאונדים ואסיסטים ובעיקר על כך שהוא לא הצליח להוביל את סיאטל לשום מקום. זאת הסיבה העיקרית בגללה הוא יוצא רע בהשוואה לעונות הרוקי של לברון ג'יימס וכריס פול, שניים שסחבו קבוצות נוראיות כמעט עד הפלייאוף כבר בעונתם הראשונה. אבל מגיעות ל-KD גם לא מעט מחמאות - הוא בכל זאת מסיים עונת רוקי עם 20 נקודות למשחק שזה יפה, הוא ראה שהוא לא פוגע משלוש אז הוא הוריד את כמות הזריקות מ-4.4 בפתיחת העונה ל-1.1 בסופה ובמקביל הגיע יותר לקו העונשין (5.6 פעמים, כמות מכובדת לרוקי), במרץ הוא קלע ב-52 אחוזים מהשדה והזכיר לנו שאין ממש דרך לעצור אותו והוא קלע כמה סלים גדולים בקלאץ'. עוד לא הסופרסטאר שדיברו עליו בפתיחת העונה, אבל בחודש האחרון קיבלנו דוגמית של איך זה יכול להיראות בעתיד.

שני המתמודדים העיקריים עם דוראנט על התואר היו שחקני פנים - אל הורפורד ולואיס סקולה. להורפורד, שנבחר שלישי, יש חלק בשיפור של אטלנטה והתכונה הבולטת שלו הייתה היציבות. הוא התחיל את העונה עם כ-10 נקודות וריבאונדים וסיים אותה בדיוק באותו מצב, בלי עליות וירידות. נדיר לראות רוקי יציב כל כך, בטח כשהוא גם יעיל, והאכזבה היחידה שלי ממנו היא שהוא לא השתפר בתחום יצירת הנקודות במהלך העונה. מיודענו סקולה בן ה-28, שנבחר בכלל ב-2002 ע"י הספרס, מצא את עצמו ביוסטון ובחצי השני של העונה תפס מקום בחמישייה והיה שחקן מרכזי ברצף הנצחונות של הטילים. הוא יסיים עם כ-10 נקודות ו-6 ריבאונדים, אבל בחצי השני המספרים הרבה יותר מרשימים, ובעיקר מרשימה העובדה שהוא היה שחקן חשוב בקבוצה רצינית.

שאר הרוקיז התאפיינו בעיקר בחוסר יציבות והגשמה חלקית בלבד של הציפיות. ג'מאריו מון הגיע משום מקום ותפס מקום בחמישייה של טורונטו בעיקר לצרכי הגנה, הוא קצת דעך אחרי הפתיחה המלהיבה אבל נשאר אחד הרוקיז הבולטים השנה. שון וויליאמס של ניו ג'רזי, לעומתו, נעלם לחלוטין אחרי הפתיחה המבטיחה. אל ת'ורנטון של הקליפרס פרץ בחצי השני עם חודשיים של 16.5 נקודות למשחק וגם ת'דיוס יאנג של פילדלפיה וג'ף גרין, חברו של דוראנט בסיאטל, הראו ניצוצות בחצי השני. גם קארל לנדרי של יוסטון שווה אזכור חיובי כלשהו. כמעט כל השאר אכזבו או בקושי שיחקו.

הדירוג שלי:

1. קווין דוראנט 2. אל הורפורד 3. לואיס סקולה 4. אל ת'ורנטון 5. ג'מאריו מון

בדרך כלל מדובר בתואר הקשה ביותר לבחירה כי לכל אחד קריטריונים מעט שונים עבורו. הפעם דווקא יש מועמד אולטימטיבי. הטורקי בן ה-29 של אורלנדו מסתובב כבר מספר שנים בליגה והיה ידוע בעיקר בבינוניותו. אחרי שכבר השתכנענו שלא נראה ממנו יותר מ-14 נקודות ו-4 ריבאונדים למשחק, פתאום הגיעה עונת פריצה דווקא כאשר המג'יק הביאו לעמדה שלו את רשארד לואיס והחוזה ההזוי שלו. היכולת של הטורקי שכנעה את סטן ואן גנדי להישאר עם הרכב נמוך שבפתיחת העונה היה ברירת מחדל והשתלם לו בגדול.

אין דרך להסביר את השיפור העצום של הידו השנה. מ-13.3 נקודות בשנה שעברה ו-14.9 בעונת השיא שלו הוא עלה השנה ל-19.6 נקודות עם הרבה יותר שלשות (2.1), ריבאונדים (5.9), אסיסטים (4.9) וגם איבודים (3) מהרגיל. מרול פלייר הוא הפך לשחקן מוביל וחשיבותו להצלחה של אורלנדו השנה (בדרך ל-50 נצחונות לראשונה מאז ששאקיל עזב אותם) גדולה בהרבה מזו של לואיס ושנייה רק לדוויט הווארד. שיתוף הפעולה שלו עם הווארד מצוין והם הפכו לאחד הצמדים המפחידים במזרח. מאז אמצע ינואר הידו אפילו יותר טוב מהרגיל עם 47 נהדרים מהשדה ו-6 אסיסטים. הוא היה כל כך טוב השנה שהרגשתי שהגיע לו להיות באולסטאר (במקום ריי אלן) והכנסתי כאן את החמישייה הרביעית במיוחד בשבילו.

גם הווארד עצמו היה מועמד מוביל בקטגוריה הזו לאחר פתיחת העונה המדהימה שלו, אבל אחרי שקבוצות למדו להכיר אותו הוא נרגע. שני סנטרים נוספים פתחו את העונה בסערה ונעלמו בהמשך, שניהם בגלל פציעות - אנדרו ביינום של הלייקרס וכריס קיימן של הקליפרס היו נותנים לטורקוגלו פייט רציני על התואר אם היו נשארים בריאים. היחיד מבין הפורצים של פתיחת העונה ששמר על יציבות פרט לטורקי הוא מייק דאנליבי, עוד אחד שכבר התייאשנו ממנו וההגעה לאינדיאנה עשתה לו רק טוב. מייקי קפץ מעונת שיא של 13.4 נקודות עד היום ל-18.8 נקודות באחוזים נהדרים מכל הטווחים. מונטה אליס מגולדן סטייט, הזוכה של שנה שעברה, הצליח להיות כל כך טוב השנה שהוא מועמד שוב. רודי גיי מממפיס מופיע על תקן שחקן השנה השנייה שהשתפר מאוד (יחד עם רוני ברואר מיוטה), חוזה קלדרון של טורונטו נמצא כאן על תקן זה שסוף סוף קיבל צ'אנס אמיתי וג'ון סלמונס מסקרמנטו הוא זה שכיכב בזמן ששחקני החמישייה היו פצועים וחזר לדשדש כשהם חזרו.

הדירוג שלי:

1. הידו טורקוגלו 2. מייק דאנליבי 3. אנדרו ביינום 4. כריס קיימן 5. רודי גיי

(עשיתי לדאנקן ג'סטה ושמתי אותו סנטר)

חמישייה ראשונה: כריס פול, קובי בריאנט, לברון ג'יימס, קווין גארנט, טים דאנקן.

חמישייה שנייה: סטיב נאש, מאנו ג'ינובילי, פול פירס, דירק נוביצקי, דוויט הווארד.

חמישייה שלישית: דרון וויליאמס, טרייסי מקגריידי, כרמלו אנתוני, אמארה סטודומאייר, יאו מינג.

חמישייה רביעית: צ'ונסי בילאפס, בארון דייויס/אלן אייברסון (לא הצלחתי להכריע), הידו טורקוגלו, דייויד ווסט, ראשיד וואלאס.