וול סטריט

סטיבן ג'קסון (גולדן סטייט ווריירס):

משוגעים, רדו מהגג 1. רק לפני שבועיים כל מיני פרשנים בשקל (כמוני, אלא מה) פקפקו ביכולת של הלוחמים להדביק את הקצב של קבוצות הפלייאוף במערב, אבל נובמבר עוד לא נגמר וגולדן סטייט כבר שמינית. אחרי שישה הפסדים רצופים בפתיחה הגיעו שמונה נצחונות בתשעת המשחקים הבאים. מה קרה? סטיבן ג'קסון חזר. המשיגנע הושעה לשבעה משחקים בפתיחת העונה בעקבות אותה תקרית ירי מהשנה שעברה באינדיאנה, מה שלא מנע מדון נלסון למנות אותו לקפטן משותף יחד עם בארון דיוויס ומאט בארנס. נלי, כרגיל, יצא גדול ומאז שאל קפיטאנו החדש חזר מההשעייה הוא נראה כמו מנהיג אמיתי והביא במו ידיו את המהפך ביכולת של גולדן סטייט.

הוא עדיין לא הכי מפוקס (קולע באחוזים רעים ומאבד הרבה) אבל עושה הכל - נקודות (21.6), ריבאונדים (5.6), אסיסטים (4.3), חטיפות (1.8), גגות (0.8), שלשות (2.1) והליכות לקו (6.6). ברוב התחומים מדובר בשיאי קריירה. ובעיקר הוא מביא ניצחונות, ועוד איזה - ארבעה ניצחונות במסע של חמישה משחקים במזרח ועוד ניצחונות קלילים על פיניקס ויוסטון הופכים את גולדן סטייט לקבוצה הלוהטת של השבועיים האחרונים.

רון ארטסט (סקרמנטו קינגס):

משוגעים, רדו מהגג 2. מאז התקרית בפאלאס בה כיכבו שניהם, הקריירה של ג'קסון וארטסט נעה בקווים די מקבילים - שניהם לא הצליחו לחזור לתפקד באינדי אחרי התקרית, את שניהם הפייסרס העבירו לקליפורניה תמורת לבנים רכרוכיים בעיקר כדי להיפטר מהם, שניהם הושעו לשבעה משחקים בפתיחת העונה על הסתבכות בפלילים ושניהם חזרו מההשעייה בכושר מצוין. ההבדל היחיד הוא שלג'קסון יש גם קבוצה נהדרת סביבו וארטסט לא מוצא כמעט כלום בסקרמנטו. הוא לא הצליח לבצע מהפך בסגנון של ג'קסון כי לקינגס אין כרגע כלים לשינוי אמיתי. איתו הם ניצחו את דטרויט ואת הספרס וכמעט גם את פיניקס, אבל גם הפסידו למינסוטה ופורטלנד. ארטסט עבד בקיץ על קליעה משלוש וזה מתבטא ביותר משתי שלשות למשחק ביותר מ-50 אחוזים, אבל מהעונשין הוא מתקשה וקולע באחוזים דומים. בכל שאר הקטגוריות הוא בעלייה משמעותית, מכיוון שהוא בשנת חוזה ולא צפוי להישאר במדינה בה המושל יותר מפחיד ממנו, זה תורם בעיקר לערך שלו לקראת טרייד צפוי.

מייק דאנליבי (אינדיאנה פייסרס):

איכשהו הכל קשור לג'קסון השבוע. הפייסרס זכו לביקורת רבה על הטרייד ששלח את אל הרינגטון ואל קפיטאנו לגולדן סטייט תמורת דאנליבי וטרוי מרפי (ואייק דיוגו שכרגע פצוע אבל בסוף ייתן את הפריצה שלו). הביקורת ממשיכה להיות מוצדקת כשרואים את היכולת של ג'קסון והרינגטון, אבל היכולת המפתיעה של דאנליבי יכולה לרכך את המכה. בגולדן סטייט חיכו שנה אחרי שנה לפריצה של מייקי, אפילו נתנו לו חוזה מופרך כדי שירגיש רצוי, והוא החזיר ב-11 נקודות יציבות כל עונה. באינדיאנה הוא הרגיש בנוח כבר בעונה שעברה ולאחר שג'ים אובראיין הדי מלהיב החליף את ריק קרלייל המאותגר התקפית בקיץ, דאנליבי פורח השנה עם מספרי שיא של 16.4 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה ו-6 ריבאונדים. לאחרונה מייקי המטיר 25 על הראש של יוטה, 18 על ניו אורלינס, 17 על דאלאס ו-30 על דנבר בדרך לארבעה נצחונות מאוד מרשימים (רובם בלי ג'וניל שבעיקר מפריע השנה), מה שעזר לו לעקוף את אנטואן ווקר ובנו אודריך במאבק על תואר 'השחקן שהכי לא האמנתי שיופיע במשבצת הזאת אי פעם'.

חוזה קלדרון (טורונטו ראפטורס):

כאשר לבריאן קולאנג'לו יש צרות, רוב הסיכויים שזה בגלל שיש לו יותר מדי שחקנים טובים בקבוצה. בעמדת הפוינט גארד טורונטו מחזיקה שני רכזים מצוינים, ואם קולאנג'לו קיווה להחביא את העובדה הזאת עד הקיץ בו נגמר החוזה של קלדרון, באה הפציעה של טי ג'יי פורד וגילתה את הספרדי לכל מי שפספס אותו בשנה שעברה. הראפטורס ניצחו ארבעה מחמשת המשחקים בהם קלדרון פתח וניהול המשחק שלו בהם היה מופתי - הוא מסר 55 אסיסטים ואיבד רק חמישה כדורים. קבלת ההחלטות הזו חלחלה גם לשאר השחקנים ובמשחקים האלה היו לקבוצה בממוצע יותר מ-20 אסיסטים ופחות מ-10 איבודים. בכל העונה יש לקלדרון 7.6 אסיסטים ו-1.4 איבודים, שזה יחס מדהים של 5.4 אסיסטים לכל איבוד. אם קולאנג'לו מאמין שמנהל משחק משובח כל כך לא יקבל הצעות מפתות בקיץ ולא יעדיף קבוצה שתיתן לו מקום בחמישייה הוא מטורף, או מינימום מנהל ממוצע בליגה. מכיוון שהוא לא אני מאמין שאחד משני הפוינט גארדים יעבור לכל המרבה במחיר במהלך העונה.

אלן אייברסון (דנבר נאגטס):

את החריקות בדנבר ניתן לשמוע עד לכאן. זה לא המאזן (7:10) כמו ההתבטלות המוחלטת כמעט מול כל קבוצה טובה שדנבר נתקלה בה השנה, ובינתיים לא היו הרבה כאלה. בבוסטון המחצית הראשונה הזכירה את שחיטת הניקס, גם יוסטון סגרה עניין ברבע הראשון והמחליפים של הלייקרס חיסלו אותם ברבע האחרון. ניתן לדבר על פציעות בסגל המשלים, אבל אייברסון, כרמלו וקמבי לא אמורים להצטרך יותר מדי סביבם כדי להתמקם בצמרת הגבוהה. AI ברח מפילי כי שם הוא היה יכול רק לחלום על שניים כאלה לידו ובינתיים, הרבה לאחר תום ימי החסד, הוא לא נראה כמו אחד שיכול להפוך את דנבר לקונטנדרית אמיתית. השילוב שלו עם כרמלו לא מתרומם לגבהים שהוא מסוגל, האחוזים של שניהם לא טובים והם ממשיכים לאבד המון. והצלחת השלישייה של בוסטון בטח לא תורמת להרגשה שלו.

למאר אודום (לוס אנג'לס לייקרס):

בהיררכיה מסביב לקובי היוצרות התהפכו השנה - אם לא מזמן אודום היה מספר 2 סבבה והצוות המשלים היה הבעייתי, עכשיו יש אחלה צוות מסייע ואין מספר 2. אודום התחיל את העונה באיחור ובמובנים רבים עדיין לא התחיל אותה. לאחר ארבעה משחקים ראשונים די טובים הוא התחיל להתפוגג ולהפוך ללא רלוונטי ברוב המשחקים. בשבעת האחרונים הוא קולע 10.4 נקודות, מוריד 5.5 ריבאונדים ומסתפק ב-1.6 אסיסטים למשחק (ממוצע קריירה 4.5) לעומת 3.25 איבודים. אחת הסיבות שמיץ' קופצ'אק לא הצליח להביא לקובי עזרה הייתה שהוא מאוד לא רצה להיפרד מאודום תוך כדי, עכשיו הוא בטח מצטער על כך. נראה אותו מצליח לשווק עכשיו שחקן שנפצע ברצינות פעם בשנתיים, לא מסוגל לשמור כמעט על שום סוג של פורוורד ובהתקפה כרגע יותר מפריע ממועיל.

ג'רי סטקהאוס (דאלאס מאבריקס):

דאלאס מתמקמת לה מתחת לרדאר והסיבה העיקרית היא כושר קליעה. הקבוצה קולעת ב-32.5 אחוזים מעבר לקשת כאשר פרט לג'ייסון טרי היד של אף אחד לא מפוקסת. סטקהאוס הוא הגרסה הקיצונית של התופעה, נכון לעכשיו הוא עומד על 8.1 נקודות ב-32 אחוזים מהשדה ו-20.5 אחוזים מרשימים מהשלוש. זה לא ממש מפתיע - סטק אף פעם לא היה קלע שלשות גדול ובנובמבר בכלל הוא רגיל לנמנם. הוא גם בדיוק השחקן שייצא מהעונה שעברה אם המסקנה שמיותר להתאמץ ולבוא מרוכז למשחקים בעונה הרגילה. אבל כאשר מדובר בשחקן בן 33 שנמצא בעונה ה-14 שלו בליגה אי אפשר שלא לחשוש שמדובר בצעד הראשון במדרון התלול כל כך. שחקנים מהסוג של סטק נוטים להיעלם בפתאומיות יום אחד, ומי שלא מאמין שיבדוק את נסיון הקאמבק הזוחל לאיטו של סטיב פרנסיס והמהירות בה ג'יילן רוז פצח בקריירת פרשנות. שניהם קלעו 20 נקודות למשחק רק לפני שנתיים וחצי. לסטק כבר הייתה נפילה משמעותית אחת בתפוקה בעקבותיה הוא התיישב על משבצת המחליף היעיל, עוד נפילה תכניס אותו לבור עמוק מדי.

ננאד קרסטיץ' (ניו ג'רזי נטס):

ברוכים הבאים לאיזור הדמדומים הידוע גם בכינוי 'שחקני הפנים של ניו ג'רזי'. הנפשות הפועלות - סרבי עם יד נהדרת מחצי מרחק שנפצע בשנה שעברה ולא חוזר לעצמו (קרסטיץ'), סנטר עם ממוצע קריירה של 4.6 נקודות ששיחק בינתיים השנה 280 דקות וקלע בהן 6 מ-15 מהשדה ו-1 מ-10 מהקו (ג'ייסון קולינס), אולסטאר לשעבר שקולע השנה 1.9 נקודות ב-18.5 אחוזים מהשדה (ג'מאל מגלור), פאוור פורוורד סולידי ובינוני שעוד שנתיים יככב בבני השרון (מאליק אלן), רוקי מוכשר בטירוף ובעייתי שמדורג שביעי ברשימת החוסמים בליגה (שון וויליאמס) ומאמן שמנסה לחלק בינהם את הדקות בצורה הכי פחות הגיונית שניתן. אחת התעלומות הבולטות בליגה כרגע היא למה לורנס פרנק לא נותן לוויליאמס המרתק 35 דקות למשחק בעקבות הפריק שואו של האחרים, בינתיים הוא מזגזג איתו בדיוק כמו עם השאר.

הסיפור העצוב ביותר בחבורה הזאת בינתיים הוא קרסטיץ'. לפני הפציעה בשנה שעברה הוא עמד על 16.4 נקודות ב-52.6 אחוזים מהשדה ובניו ג'רזי התחילו להתייחס לארבעת הגדולים במקום לשלושה. השנה הוא לא בעניינים. 5 נקודות ב-33 אחוזים מהשדה וכלום בהגנה גרמו לפרנק להתייאש ממנו מהר, להקטין את כמות הדקות שלו ולאחרונה להתעלם ממנו לחלוטין. מכיוון שכבר עברה כמעט שנה מאז הפציעה זה מתחיל להדאיג.