טבעו באגם מישיגן

פלייאוף מוזר ומלא תהפוכות עובר עלינו, וברגע שנדמה שאנחנו מתחילים להבין מה קורה, הגלגל מסתובב לו והכל משתנה. שיקגו הייתה על גג העולם אחרי הסוויפ המרשים על האלופה, וכותב שורות אלה ואחרים הימרו שתצא מנצחת גם בסדרת חצי הגמר מול דטרויט.

והנה, עכשיו המטאטא מופנה אליה, כשהיא בבור של 3:0 ממנו כבר לא תצא, אחרי שהפיסטונס עקרו לשוורים את הלב עם ניצחון 74:81 ביונייטד סנטר במשחק מספר 3. אז את ההתלהבות משיקגו, עליה קראתם גם בעמודים אלה, כדאי לצנן ולחזור לפרופורציות הנכונות, אולם מבלי לגלוש למאניה דיפרסיה שמאפיינת את התקשורת האמריקאית בימים אלו, שם קוברים כיום את הבולס ימים ספורים אחרי שרוממו אותם.

אז איך יכול להיות שקבוצה מלאת מומנטום כמו הבולס, שהדיחה את אלופת ה-NBA בקלות, נראית לפתע רע כל כך רק סיבוב אחד מאוחר יותר?

המסקנה המיידית והראשונה משתי הסדרות של הבולס היא שהאלופה ממיאמי הייתה במצב ריקבון גרוע בהרבה מה שניתן היה לדמיין. אחרי הסוויפ המרשים על ההיט נראה היה שייתכן שהבולס בדרך לגדולה כאן ועכשיו, אבל כעת ברור שהסדרה בסיבוב הראשון בין הקבוצות מעידה הרבה יותר על שאק וחבורתו מאשר על שיקגו הצעירה.

הררי מילים נאמרו ונכתבו על הפאדיחה של מיאמי, אבל כנראה שרק עכשיו אנחנו מסוגלים לקלוט את מימדיה האמיתיים. תחשבו על זה - אלופה ששמרה על כל סגל השחקנים שלה התבזתה מול קבוצה מוגבלת שמקבלת כרגע בראש מדטרויט.

לקראת התאריך האחרון לטריידים ב-NBA, ה-22 בפברואר, התגבר הלחץ על הג'נרל מנג'ר ג'ון פקסון לבצע טרייד שיביא לקבוצה שחקן פנים שיודע לייצר נקודות עם הגב לסל. בקבוצה שמלאה בשחקני חוץ זריזים ובעלי יד טובה, החתיכה החסרה היא שחקן כמו פאו גאסול, אותו פקסון יכול היה להשיג תמורת חבילה אטרקטיבית שבבסיסה עומדים לואל דנג והחוזה הנגמר של פי ג'יי בראון. הספרדי הצהיר קבל עם ועדה שישמח להגיע לעיר הרוחות, אבל פקסון לא נתן לעיסקה אור ירוק. עכשיו, כשבראון נשאר עד סוף העונה, יהיה לבולס קשה הרבה יותר להשתדרג, ומה שיש להם עכשיו פשוט לא מספיק בשביל השלב הבא במזרח. בטח כל עוד שחקני דטרויט בריאים ולברון ג'יימס ממשיך בשעיטתו קדימה.

לפני כשבועיים נכתב כאן שרק קבוצות גדולות מסוגלות לעשות את הסוויץ' המפורסם בין העונה הרגילה והפלייאוף, ועל שאר הקבוצות לנסות ולהגיע לשיא כושרן בהדרגתיות לאורך העונה, ולא לסמוך על מטאמורפוזה פתאומית ברגע שמגיע הפוסט סיזן. והרשימה של קבוצות גדולות, נכון להיום, מתחילה ונגמרת בסן אנטוניו. פיניקס עדיין חסרה את הבטחון, דאלאס בכלל מרוסקת, ולאחרות יש עוד הרבה עבודה עד שיגיעו למעמד הרם. אבל תרשו לי לתקן מעט את ההגדרה הצרה הזו כדי להוסיף לספרס גם את דטרויט.

כנראה שהפיסטונס אינם קבוצה גדולה במובן המהותי של המילה, אבל מה שקובע הוא לא מה שנכתב באתר אינטרנט ישראלי, אלא מה יושב לשחקנים בין האוזניים. ובדטרויט משחקים חבר'ה שבטוחים שהם קבוצה גדולה, וזה שרוב קהילת הכדורסל לא מאמינה בכך רק מתדלק אותם יותר - והם משחקים בהתאם. את הסוויץ' שלהם הם מסוגלים להפעיל גם תוך כדי משחק, כפי שראינו בניצחון השלישי ברציפות על הבולס.

נגד אורלנדו בסיבוב הראשון הם שמרו על הכוחות, אבל ברגע שהגיע איום רציני, בדמות יריבה שהדיחה את האלופה המכהנת, הפיסטונס חזרו לפתע להיות אותה חבורה מתואמת ומפוקסת בצורה מושלמת, בדרך לשתי תבוסות גדולות שהנחילו לשיקגו. המשחק השלישי נפתח בהתלהבות עצומה מצד הבולס, שנדחפו על ידי הקהל הביתי החם ליתרון 19 נקודות בתחילת הרבע השלישי, ואז הבינו הבוכנות שבאמת הגיע הזמן להיענות לאתגר.

בשני הרבעים הראשונים קלעו חניכיו של פליפ סונדרס 28 נקודות סך הכל, אבל בשלישי הם התפוצצו על המגרש עם 32, ונגסו בשיטתיות ביתרון ההולך ונעלם. הדומיננטיות שלהם הייתה כל כך מוחלטת, שהאימה מהקאמבק נזלה מהשחקנים, האוהדים והמאמן (עליו נרחיב בהמשך) של הבולס.

וכל זה רק בצד ההתקפי - בהגנה לא היה לשיקגו מבט אחד נוח לכיוון הסל מול האיזורית הדינמית והקשוחה של הבד בויז, וכשכל זריקה של בן גורדון, דנג וקירק היינריך נתקלה בידיים מונפות אל על וגופות איתנים וחסונים, לא פלא שהאחוזים של קבוצה מוגבלת התקפית כמו שיקגו צנחו ל-33 במהלך הסדרה. אם ניתן היה למדוד את החשק של השוורים להמשיך לשחק כדורסל מול ההגנה הזו, היינו מגלים שהוא אף צנח נמוך מכך. כותב שורות אלה מיהר ושלח לדטרויט מכתב התנצלות רשמי על שהעז בכלל לחשוב שהילודודס האלה ינצחו את הגברים מעיר המכוניות.

צ'ונסי בילאפס בן ה-31 יהיה שחקן חופשי בקיץ, וכדאי לו לג'ו דומארס לשבור את כל תוכניות החסכון ששמר ליום סגריר כדי להשאיר את הבוס הבלתי מעורער של הקבוצה במדי הפיסטונס. כל דולר שהבעלים ביל דייוידסון יוציא על מיסטר ביג שוט יהיה שווה את זה. במשחק מספר 3 הוא ידע מתי להאט את הקצב, ומתי ללחוץ על הדוושה כדי לערער את בטחון היריבה; רוב 21 הנקודות ו-7 האסיסטים שלו היו מהסוג שהוציאו אנחת ייאוש כללית מכל באי היונייטד סנטר; והשליטה שלו בקבוצה אותה הוא מנהל הייתה שיעור לכל רכז מתחיל שרוצה לדעת איך עושים את הדברים כמו שצריך.

וכשלצד שחקן כזה משחק טיישון "מיסטר קול" פרינס, ראשיד "מישהו בכלל יכול לערער לי את המאצ'יזמו?" וואלאס, וריצ'ארד "אני אפסיק לרוץ רק כשלך ייגמר האוויר" המילטון - המזרח נראה כמו שטיח אדום שפרוס עד הגמר.

לארה"ב יש את הליגה הטובה בעולם והשחקנים הטובים בעולם, עם זה קשה להתווכח, לא משנה בכמה אליפויות עולם ואולימפיאדות הם יפשלו. אבל דומה שבגזרת המאמנים יש להם לחבר'ה מעבר לים עוד כמה דברים ללמוד. מלבד המאמנים הגדולים ביותר, כמו פיל ג'קסון, גרג פופוביץ', פט ריילי ודון נלסון, הדרג השני והשלישי מלא בחסרונות כמו רימון.

מייק ד'אנטוני אולי מנהיג את אחת ההתקפות המלהיבות בתולדות הליגה, אבל גם בתוך החדשנות שלו מדובר במאמן שמרן ומקובע. הרוטציות שלו לעולם יהיו קצרצרות, למרות העובדה שהוא יכול היה להיעזר בניסיון של ג'יילן רוז, באתלטיות של ג'ומיין ג'ונס ובמיוחד בהגנה של קורט תומאס.

כל מי שראה את המפגש האחרון בין פיניקס לסן אנטוניו בעונה הרגילה, לא יכול היה להתעלם מהעבודה שתומאס עשה על טים דאנקן, מה שלא מנע מד'אנטוני להעניק לו רק 14 דקות, כי מבחינתו כל שחקן שלא מסוגל לרוץ לרוץ לרוץ לא מתאים לשיטה. אין הבדל בין קו מחשבה כזה לבין מאמן שמוכן לשחק אך ורק עם שחקנים חזקים או גבוהים. שמרנות היא שמרנות היא שמרנות. תומאס, כידוע, היה איש המפתח במשחק השני, כשגרם לטימי לעבוד קשה עבור הנקודות שלו, וגם הפגין טאץ' נאה מחצי מרחק.

באותו זמן במקום אחר, קפא סקוט סקיילס ביונייטד סנטר, ונכנס להלם ממנו לא יכול היה לצאת. עת שחניכיו איבדו יתרון 19 נקודות באותו רבע שלישי מדובר, הפנים של סקיילס לא הראו מנהיגות, בטחון ואמונה, אלא רק שוק מוחלט. ומדובר באחד האנשים הקשוחים בליגה. אתם מכירים הרבה חבר'ה בגודל שלו שהיו נכנסים מיוזמתם ובמצב של שפיות מוחלטת לקרב אגרופים עם שאקיל אוניל? אז זה מה שסקיילס עשה כששיחק עם הדיזל באורלנדו, בעונותיו הראשונות של הענק בליגה. הוא התחמק מאגרוף אימתני, וקפץ על גבו של סופרמן, אותו "החזיק כאילו חייו תלויים בכך", לפי שחקן שנכח במקום.

טיירוס תומאס ותאבו ספולושה ישבו בדקות הרעות של הבולס על הספסל, ופיללו להזדמנות להכניס מרץ והתלהבות בקבוצה גוססת, אבל סקיילס השמרן נשאר בעתות המצוקה עם שחקני החמישייה שלו, למרות שלא נותרה להם רוח במפרשים. אפילו לא בריזה. בסופו של דבר, תומאס וספולושה רשמו 13 דקות בסך הכל, במשחק שגמר את העונה של הקבוצה. כי לפי מד מצב הרוח בחדר ההלבשה של הבולס, ניצחון במשחק הרביעי יהווה סנסציה.

ואל תשכחו - המאמן שבצד השני הוא לא אחר מפליפ סונדרס, אותו אחד שלאורך השנים היה צ'וקר קבוע בפלייאוף ועכשיו נראה כגאון לצד סקיילס. העובדה הזו מבהירה אולי יותר מכל את המצוקה בתפקיד המאמן ב-NBA.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על מאמנים שמסרבים לבצע עבירה ביתרון של שלוש נקודות עם ושניות ספורות על השעון, לא משנה כמה פעמים הם יקבלו על הראש שלשה שתשלח את המשחק להארכה, או על כאלה שלא מסוגלים להתמודד עם הגנה איזורית בצורות מקוריות. אבל בארה"ב מעדיפים לקבור את הראש בחול ולהאשים את טרייסי מקגריידי ודירק נוביצקי הרבה לפני שיבקרו את אייברי ג'ונסון וג'ף ואן גנדי. היי, אפילו על מייק ששבסקי ירדו רק בשולי התקשורת האמריקאית, למרות שהפסיד את אליפות העולם בגלל חוסר יכולת לעצור פיק אנד רול פשוט. הקלישאה אומרת שהצעד הראשון בדרך לפתרון הבעיה הוא הודאה בכך שקיימת בעיה, והמשמעות היא שב-NBA ימשיכו לעבוד שלל מאמנים בינוניים עוד הרבה מאוד זמן.

אבל כמובן שאף אחד לא ייקח מסקיילס את היכולת שלו לתכנן סכמות הגנתיות, ולבנות תרגילים התקפיים עם הכלים המוגבלים שיש לו. הבעיה היא שנראה שמנהל משחק גדול הוא כבר לא יהיה. מה שעצוב הוא שאין אף אחד בשוק שיכול לגרום לפקסון אפילו לחשוב על פיטורים. זה מה יש, ועם זה נצא למלחמה.