טובים במספרים

הטוב: ג'ייסון קיד. קשה היה לבחור בין בארון דייויס וקיד, אבל ממוצע הטריפל דאבל במשך 6 משחקים מול טורונטו היה באמת יוצא דופן. קיד סיים עם ממוצע מדהים של 14 נקודות, 10 ריבאונדים ו- 13.2 אסיסטים, הישג שרק ווילט צ'יימברלייין ומג'יק ג'ונסון יכולים להתגאות בו. הדבר המעניין הוא שרק במשחק אחד צבר טריפל דאבל. בנוסף, הגשים הרכז את חלקו גם בהגנה עם 2 חטיפות למשחק. לשם השוואה, כי פשוט מגיע לו, סיים בארון עם ממוצעים של 25, 6.2 אסיסטים ו-5.7 כדורים חוזרים.

הרע: דירק נוביצקי. כנראה שהוא יהיה ה-MVP של העונה הרגילה. הגרמני כבר הוכיח מעל ומעבר שהוא יכול לסחוב קבוצה במשך עונה שלמה, אבל כמו סדרת הגמר דאשתקד גם בסיבוב הראשון נחנק נוביצקי במאני טיים. דאלאס קיבלה את גולדן סטייט למשחק מספר 6 כשדייויס חצי פצוע, ובמקום לקפוץ על הטרף זרקה עונה שלמה לביוב. האחראים העיקרים חייבים להיות המנהיגים. את התפקוד של המאמן אייברי ג'ונסון אי אפשר לפרוט לפרוטות, אז נתמקד בנוביצקי, שסיים עם שורה מכוערת של 8 נקודות ב-2 מ-13 מהשדה (0 מ-6 מהשלוש) ו-10 ריבאונדים. לתאר את התצוגה הזו כאכזבה יהיה אנדרסטייטמנט.

המסכן: אנטואן ג'יימיסון. מה בסך הכל ביקש אנטואן? הזדמנות הוגנת בסדרת פלייאוף? ואז גמר גילברט ארינס את העונה שבועיים מוקדם מדי, קארון באטלר סיים את חלקו גם הוא והוויזארדס הגיעו פצועים למפגש עם קליבלנד. ג'יימיסון הלוחם נתן את כל כולו, וסיים סדרה הרואית עם 32 נקודות ו-10 ריבאונדים. כבוד.

המעניין: 4.5 לעומת 5.75. זה מספר המשחקים לממוצע בסדרות הפלייאוף בחלוקה בין מזרח (4.5) למערב (5.75). אז מה אפשר ללמוד מזה? מספר דברים. אין ספק שהבדלי הרמות במזרח בין האליטות (דטרויט, קליבלנד וכנראה שגם שיקגו) גדול בהרבה משחשבנו, ומזה שבמערב. אם הייתם צריכים הוכחה נוספת לכך שהמערב מעניין ועמוק יותר, אז הנה לכם. עוד נתון שצריך לחשוב עליו – הפינאליסטית מהמזרח עשויה לטייל ברוב הדרך, מה שישאיר אותה רעננה הרבה יותר, ואז מישהי כמו סן אנטוניו או פיניקס תפסיד את האליפות, למרות שברור לכל שהקבוצות הטובות מגיעות מהמערב. מישהו זוכר מה קרה בגמר 2006?

25 – 86:111 הייתה תוצאת הסיום של משחק מספר 6. 25 נקודות ההפרש הן הפער השני בגודלו בו מודחת מדורגת טובה יותר מהפלייאוף. ב-2001 הלייקרס העיפו את הספרס עם ניצחון ב-29 הפרש, אבל הספרס דורגו 2 במערב.

20 – זאת הייתה הסדרה ה-20 בהיסטוריה שהפגישה שתי קבוצות שהפרש הנצחונות ביניהן במהלך העונה עמד על 25 ומעלה. ב-20 הסדרות האלה, הקבוצות החלשות יותר הפסידו 19 פעמים, ובכך עשתה גולדן סטייט היסטוריה. זאת ועוד, הקבוצות החלשות ב-20 הסדרות הללו ניצחו ביחד 6 משחקים סך הכל, ואף אחת מהן לא ניצחה יותר ממשחק אחד (חשוב לציין שברוב המקרים מדובר בסדרה של הטוב מ-5 ולא מ-7). אז קודם כל, אם אף אחד לא אמר זאת עד עתה, מברוק לווריורס. ועכשיו יש לכם תחמושת, ובפעם הבאה שהפרשן המעצבן התורן יצעק בקול רם בטלוויזיה שאין משמעות לעונה הרגילה והפלייאוף - תזרקו לו את הנתון הזה לפנים.

21 – ב-1994 הפתיעה דנבר את סיאטל וגנבה במשחק החמישי והמכריע ניצחון של מדורגת 8 על מדורגת 1. הפרש הניצחונות בין שתי הקבוצות עמד על 21.

12 – 12 קבוצות במהלך ההסיטוריה סיימו עונה עם 65 נצחונות ויותר. 10 מתוכן לקחו אליפות. הקבוצה הנוספת שמצטרפת למועדון הלוזריות, בנוסף לדאלאס של 2007, היא בוסטון של עונת 1972/73, בה שיחק מיודענו דון נלסון. לא רק זה – המאבס הם גם הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמנצחת 65 משחקים או יותר ולא משכילה לנצח אפילו סדרת פלייאוף אחת.

42 – זה יכול היה להיות מספר מגניב, אבל נגמר בכמעט. למי שלא זוכר את תחילת העונה, הבולס פתחו בשחיטה כשרה של ההיט 66:108, שזה 42 הפרש. שיקגו סיימה את הסיבוב הראשון בשחיטה נוספת של 0:4 על האלופה היוצאת. אם מחשבים את הפרשי המשחקים, מקבלים 5 ועוד 18 ועוד 8 ועוד 13 שזה בחישוב קליל 44... כמעט.

16 – למהמט אוקור יש יד מהשלוש, את זה כולם יודעים. הוא סיים את העונה עם 128 שלשות ב-38.4 אחוזי דיוק. לא רע לכל שחקן, ונדיר ביותר לסנטר. בסדרה מול יוסטון התחיל אוקור עם 4 מ-25 מאחורי הקשת, 16 אחוז. אבל ממו התעורר בשני המשחקים האחרונים וסיים עם 6 מ-12 מהשלוש, כולל הצגה של 4 שלשות במשחק מספר 6. רק חמישה סנטרים בהיסטוריה קלעו 4 שלשות או יותר במשחק פלייאוף – סם פרקינס (4 פעמים), קליף רובינסון (פעמיים) ורייף לפרנץ וביל למבייר פעם אחת.