באר השגה?

בהרבה מובנים הפועל באר שבע היא מראה של העיר והאזור אותו היא מייצגת. בשני המקרים מדובר בפוטנציאל אדיר, שמי שמסתכל עליו מקרוב לא מבין איך אף אחד לא קולט שפה נמצא הדבר הגדול הבא, המשאב הענק התורן שאף אחד לא ניצל - אם רק יעבדו נכון. כנ"ל לגבי מלכת הנגב – הפועל באר שבע. גם היום מדובר עדיין בקבוצה גדולה, בטח במונחים ישראלים, שלצד חוסר מזל היסטורי השכילה לפספס כל הזדמנות היסטורית למצות את הפוטנציאל שלה ולהפוך לאחת הגדולות באמת בכדורגל הישראלי. אבל באמת כל הזדמנות.

חוסר מזל, כיוון שבתחילת שנות ה 90, כשהייתה בבאר שבע קבוצה מצוינת, מהסוג שלוקח תארים או לפחות נלחם עליהם, היא מצאה מולה את מכבי חיפה של ברקוביץ ועטר, את בית"ר של חרזי ואוחנה ואת מכבי ת"א של זוהר ונמני. אחר-כך הגיעה הזכייה ההיסטורית בגביע, ומיד כשהתעוררנו ורצנו לקנות את כל העיתונים, גילינו ליד החגיגות ידיעה על כך שרוסו מודיע על עזיבה. מאוחר יותר התברר שרוסו היה רק הסנונית הראשונה.

בפעם הקודמת שהפועל באר שבע רשמה עליה (ברשותכם, אשתמש במונח חזרה לליגת העל), זו הייתה קבוצה הירואית שניצחה בדקה ה-120 את בית"ר ירושלים של גד זאבי, ושבהמשך נתנה פייט מצוין גם למכבי חיפה של גרנט, רוסו ויעקובו. הבסיס של הקבוצה הזו הורכב מחומר שהיה יכול ללכת עד הסוף גם בליגת העל או לפחות להיות כמה שנים במרכז העניינים. רק שבמרחק של 3 נקודות מהמקום הראשון ושלושה שבועות אחרי שאמיר אבוטבול סיים במספרת אדירה לרשת סדרה של 15 מסירות לקול ה'אולה' של אוהדי באר שבע בבלומפילד וקבע 0:3 מול מכבי תל אביב (זו שתיקח אליפות כמה שבועות מאוחר יותר), דווקא אז, כן דווקא אז, מצא לו אלי זינו את הזמן למכור את אליניב ברדה למכבי חיפה. אותה מכבי חיפה שהייתה מרוחקת 3 נקודות מאתנו, במה שקיבע סופית את חדלונה של הפועל באר שבע.

מכירת ברדה הייתה נקודת האל חזור ברכבת ההרים הרגשית שעברו אוהדי הפועל באר שבע בשנים האחרונות: הפסד בגמר גביע לעיני 20 אלף אדומים (ציינתי כבר שאנחנו מפספסים כל הזדמנות היסטורית?), מכירה כללית נוספת של שחקנים, עבריינים ש"מבקשים" משחקני באר שבע להפסיד לרעננה (בהמשך ראינו שגם מנהלי חדרי מיון לא ממש עומדים בבקשות הללו), מחאה אדירה של אוהדים שהובילה להחרמת המשחקים (גילוי נאות: הח"מ היה ממוביליה), מחאה שבסיומה רכשה אלונה ברקת את הקבוצה (ולא נשכח, גם בימים אלו, את המוות הטראגי של צ'סווה נסופוואה באימון הקבוצה ימים ספורים אחרי שכבש צמד שערים). לכן, גם עכשיו, קצת קשה לי לשמוח יתר על המידה.

זה היה אמור להיות טור מרגש לקראת משחק העלייה המתקרב ובא ביום שישי, אבל אני מתקשה לעשות זאת בעיקר בגלל שאני מכיר את הפועל באר שבע. עלייה, סליחה חזרה לליגת העל, משמחת אותנו בערך כמו יציאה מהכלא. לך תדע מה יהיה אחר-כך, והאם תצליח להימנע מטעויות העבר. בעכו ורעננה יכולים להתרגש. עבור הפועל באר שבע להיות בליגה הראשונה זה בערך כמו הקשה של הלחם.

כאשר ברקת רכשה את הפועל באר שבע, הדיבור בקרב האנשים החדשים היה - "אנחנו לא באנו לבנות קבוצה, אנחנו בונים מועדון". מאז התחלפו כמעט כל האנשים, ודומה שבכל האמור לבניה של מועדון גדול בקנה מידה ישראלי הדרך עדיין ארוכה מאוד. נכון להיום, באר שבע רק מגרדת את הפוטנציאל שלה. היא לא משכילה לחלוש על הנגב בכל האמור למחלקת הנוער שלה, ובטח שלא עושה פעילות אמיתית כדי להוציא אל הפועל את הסלוגן "גאוות הנגב" שהתווסף העונה לסמל. אם בעבר למשחקי הקבוצה היו מגיעים מאות מתושבי הנגב, הרי שהיום זו הרבה יותר קבוצה של עיר מאשר של אזור.

שלא תטעו, כן? למרות כל הטרדות, היציעים של וסרמיל ראו העונה לא מעט משחקים עם יותר מ-5,000 איש. נסו לחשוב כמה קבוצות בליגת העל מצליחות להביא 7,000 אוהדים למשחק שלהן, ותבינו לבד להיכן אפשר להגיע עם שיווק נכון ועבודה יסודית בנוגע לבנייה מחודשת של הברית ההיסטורית עם הנגב. שלא תטעו, כמות נכבדת במיוחד תגיע גם למשחק העלייה ביום שישי, אבל קשה להגיד שהעונה הזו הייתה מרגשת מדי. כיאה לליגה הלאומית, הכדורגל לא היה גדול, היריבות לא היו דמוניות כמו בית"ר אברהם באר שבע ולא היו משחקים בלתי נשכחים מהסוג שניקח אתנו לעד. אבל יש בחזרה הזו תקווה אמיתית וגדולה: שהפעם הפועל באר שבע תוכל לנתץ תקרת הזכוכית ותהפוך סוף סוף לגורם אמיתי במאבק על התארים, שאף אחד לא יקצוץ שוב את כנפיה ויגרום לה לחזור לכלא.