סיכום מחזור בליגת העל: ניצחו גם במבחן הקהל

האליפות ה-12 של מכבי חיפה השיגה לא מעט מטרות מקצועיות. היא ביססה מחדש את שלטונה הבלעדי כפי שהיה לפני בואו של ארקדי גאידמק. היא החזירה את הביטחון המלא בעליונותה לפני עלייתה הזמנית של הפועל תל אביב. אבל, בין לבין, בעיקר בסיבוב השלישי, היא אספה דבר לא פחות חשוב: את ליבו של הקהל. קבוצת הפתרון לכל בעיה שבנה אלישע לוי נכנסה ללב של האוהדים המאוד בררנים לעתים של מכבי חיפה. ואחרי 11 אליפויות אפשר להיות בררנים. שתי האליפויות של אברהם גרנט בתחילת העשור התקבלו בהתלהבות מאופקת ורק העלייה לצ'מפיונס ליג עם יצחק שום גורמת ליותר אוהדים להתרפק עליה היום. גם לרוני לוי עיקמו לא פעם את האף אחרי שלוש אליפויות, ואלישע לוי עדיין נשאר עם סימן שאלה אחרי האליפות הראשונה. מי שצפה בשמחה הכנה ביציעי קרית אליעזר אמש (שני) ראה משהו קצת אחר הפעם: קהל שמאוהב מחדש בקבוצה שלו, שבמידה מסוימת חזרה לשורשים מהם צמחה למה שהיא היום.

הדוגמה הכי טובה לכך היא השירה לאייל משומר בשלהי משחק האליפות מול קרית שמונה. סיפורים כאלה נדחקים בדרך כלל למדורי הרכילות של הספורט, אבל במקרה של משומר – אחד השחקנים השנואים ביציעים בחיפה – זה מלמד על תהליך השלמה ובגרות של קהל שלמד לאהוב את הגיבורים שלו ולשים בצד את כל הדעות הקדומות. הירידה מהעץ בעימות שלהם עם אריק בנאדו והתפייסות הכל כך מרשימה בין הצדדים היתה שלב אחד לפני כן. גם תווית הזמני של אלישע לוי הוסרה מליבם. אירועי השנים האחרונות הכינו את אוהדי מכבי חיפה להעריך יותר עוד צלחת, והקבוצה הקסומה של אלישע לוי היא זו שפרצה את הדרך אל ליבם. אל אותו חיבוק בלתי נמנע שהתרחש איפשהו באמצע העונה. ככל שחדרה יותר פנימה, כך הלך וגבר קולו של הרוב השקט והשפוי. גם שם, ביציעים, שחר השיג עוד ועוד יעדים בתהליך ההתמקצעות של המועדון האירופי-ישראלי הזה ב-20 השנים האחרונות. האהבה טשטשה את המציאות המוכרת להם וציירה אחרת במקומה. בלי כדורגל גדול, אבל עם משהו שאפשר להזדהות איתו.

מטרת העל של הליך הבמבי הכל כך מפורסם בהפועל תל אביב היתה קודם כל אחת: לעשות סוף לכאוס. הרוב קיוו שזה יהיה מוני הראל, חלק קטן נתנו צ'אנס לאלי טביב, אבל לכולם היה מניע אחד: שהבלאגן הנוראי שהתרחש העונה במועדון מספר 2 בישראל יהיה כבר מאחוריהם. כמעט שנה שלמה הם חיכו לרגע הזה. שהשאלות ייענו, שהדילמות ייפתרו, שהכיוון יפסיק להיות דו צדדי והפלונטר בניהול הקבוצה ישתחרר. מסיבת העיתונאים של אלי טביב, על כל הדרמטיות שבה, לא הביאה את הבשורה הזו. היא חשפה מי היה הצד החכם באמת בהתנצחות הארוכה בין שני היריבים, היא הבליטה מנצח שעשה בית ספר לכל מי שזלזל בו, היא גם בסופו של דבר השאירה את הפועל תל אביב עם בעלים אחד כמו שכולם קיוו, אבל בשום צורה שהיא לא פתחה פרק חדש בספרי דברי הימים של הפועל תל אביב. בסך הכל הפכו דף בספר, עד התפנית הבאה.

הפועל תל אביב מוצאת את עצמה הבוקר באותו בוץ שבו היא היתה לפני כן. שאלת הבעלות לא באמת נפתרה. עד שלא יוכח אחרת, אלי טביב הוא עדיין גוף זר במועדון הזה. זמן החסד שלו יהיה דומה לזה של גיא לוזון. פרידה עם ניחוח של עוול מאלי גוטמן עשויה אפילו לקצר את החבל. מהפכה בצוות העובדים של המועדון – כפי שמדווחים ב-24 השעות האחרונות – לא תתקבל נכון גם היא. השח מט של אלי טביב הוא בסך הכך הפסקת אש קצרה, המלחמה עדיין לא הוכרעה. למרות מחיר המציאה המבריק שהשיג ממוני הראל, את הפועל תל אביב לא קונים בששה מיליון שקל. המסע שלו לכיבוש המועדון עוד רק בתחילתו. גם הבוקר אוהדי הקבוצה שואלים את עצמם מה יהיה עם הבעלים של המועדון, רק אחרת.

כבר למעלה מעשור שהפועל תל אביב חולמת על יציבות בעמדת הבעלות. מאז שחמקה מטבעת החנק של ההסתדרות, המועדון החליף יותר מדי ידיים. יותר מדי דמויות, אבל לא מספיק דמות אחת ברורה. דווקא על רקע השקיעה של עונת הדאבל, זה מראה עד כמה הפועל תל אביב התבזבזה בעשור הקודם והלא יציב שלה ואיך היא יכלה להשיג יותר אם המועדון לא היה גר בשכירות. למרות ימי החסד שטביב זכאי להם, היום שבו אוהדי הפועל תל אביב יקשרו בינו לבין הדמות המיוחלת הזו הוא עדיין רחוק מאוד.

שמכבי תל אביב בוחנת את שאלת לירן שטראובר לעונה הבאה על פי משחק אחד – הדרבי.

ליאור רפאלוב צפוי להיות נתון בשבועות הקרובים תחת לחץ אדיר להישאר בכל זאת במכבי חיפה ולהמתין מעט עם החלום האירופי לטובת חלום החזרה לליגת האלופות של קבוצות נעוריו. עם כל הסימפטיה למועדון בו גדל והרצון שלו להחזיר, רפאלוב צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מוותר על הצעה עם סיכוי להתקדם בכדורגל האירופי. משל איתי שכטר וגילי ורמוט שנתקעו כאן העונה צריך להיות לנגד עיניו. גם בלעדיהם רפאלוב למד היטב העונה שכאשר יש לך הזדמנות אתה חייב לקחת אותה. מי יודע מתי היא תחזור. מי יודע באיזה מומנטום תהיה אז. לא בטוח שששה משחקים בליגת האלופות שווים יותר מעונה שלמה בליגה מאתגרת ומשפרת. עוד עונה בליגת העל טומנת בחובה סכנת קיפאון, שובע, בינוניות. הכל כמובן תלוי בהצעה, אבל הנטיה של רפאלוב צריכה להיות להתקדם הלאה. למקומות שיקחו את הכישרון שלו לגבהים חדשים. אם לרגע הוא מרגיש לא נעים ממכבי חיפה, מוטב שיזכור שבפעם הראשונה שהיא עלתה לליגת האלופות היא עשתה זאת אחרי שיוסי בניון עזב. האימפריה תמצא פתרון גם במקרה שלו.

צמרת ליגת העל סיפקה בסופו של דבר את מנת המתח הנדרשת בפלייאוף. זו לא היתה הדרמה בטדי מהעונה שעברה, אבל גם במה שהיה לנו הפעם נסתפק בעתיד. דווקא התחתית לא סיפקה סיפורים השנה שהיא בדרך כלל חושפת. קרב הירידה מתנהל בין שלוש קבוצות גוססות שאין להן כוח לקום ממיטת חוליין. שום דבר שמתקרב למסעות ההישארות המפוארים של בני יהודה או אפילו של בני סכנין בעונה שעברה. חלק חשוב במכלול ההנאה של עונת משחקים הוא לצפות באותן קבוצות שטעו לאורך כל השנה, אוספות את עצמן לרגע וקמות מהקרשים. מי שראה את הניצחון של הפועל אשקלון בטדי הבין ששום דבר ממה שקורה כעת בתחתית לא מזכיר את הרגעים האלה. לא משנה גם איך זה ייגמר במוצ"ש, על אף אחת מהמתמודדות אי אפשר יהיה להגיד שהיא שרדה בזכות.