התעצמנו מאז

הנה קצת נתונים שיש להם ערך גם כשבחלק מהבתים בליגת האלופות מחזור הסיום טרם נערך: הפועל תל אביב היא כרגע הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר מבין המסיימות במקומות האחרונים ויש לה סיכוי לא רע להישאר כזו. יש לה את ההתקפה הטובה ביותר בין הקבוצות שסיימו במקום האחרון ויש לה סיכוי לא רע להישאר כזו. יש לה את ההגנה הטובה ביותר בין הקבוצות שסיימו במקום האחרון, בהנחה שריאל מדריד תעשה עבורה את העבודה מול אוקזר. ערן זהבי לבדו כבש יותר שערים מאשר רובין קאזאן ופנאתינייקוס, שלא לדבר על ז'ילינה, פרטיזן ובורסאספור. שום דבר מהותי לא אמור לשנות את המסר מהנתונים הללו בעקבות מחזור הסיום הערב (רביעי).

הנה עוד קצת נתונים: עד אמש, הסטטיסטיקה של הקבוצות הישראליות במשחקי החוץ בצ'מפיונס הייתה עצובה ומביכה. עד אמש, ב-11 ההופעות נרשמו עשרה הפסדים ותוצאת תיקו בודדת, אותה השיגה מכבי חיפה מול אולימפיאקוס ב-2002/3. למעשה, בכל שמונת המפגשים האחרונים הקבוצות הישראליות נוצחו בהפרש שערים כולל של 17:2. היות והנקודה הושגה נגד ליון, ממועדוני הפאר של ליגת האלופות, אפשר בהחלט לדבר על מחסום פסיכולוגי חשוב שנשבר.

אבל מה עוד? מה עוד ניתן ללמוד מהנתונים האלו? האם קבוצה שסיימה במקום האחרון באמת נושאת איזשהו מסר היסטורי? האם באמת הקמפיין של הפועל תל אביב שינה משהו והוסיף לתהליך ההשתלבות של הכדורגל הישראלי באירופה? הנתונים, כאמור, מראים שכן. הפועל תל אביב צברה חמש נקודות זכות, ההישג השני בטיבו מאז מכבי חיפה 2002/3, שגרפה שבע נקודות. גם מבחינת כמות השערים שהובקעה זהו ההישג השני בטיבו עם שבעה שערי זכות (חיפה ב-2002/3 כבשה 12). אבל מה עוד חוץ מנתונים משופרים? מהי הערת הסיכום שנזכור ממה שראינו בחודשים האחרונים?

מבחינת גיורא שפיגל, המסר שמתחבא בין הנתונים נוגע קודם כל לגישה. הגישה שקבוצה ישראלית באה איתה לקמפיין בליגת האלופות כבר לא תהיה אותו דבר אחרי הפועל תל אביב, והיא מחזירה אותנו לרוח הבריאה שקצת שכחנו ממכבי חיפה 2002/3 – עוד שגרירה שאוהדי הכדורגל נהנו להתחבר לסגנון שלה. "פשוט נהניתי לראות את הפועל תל אביב", אומר שפיגל. "אני חושב שמהות ההישג נמצאת ביסוד הרצון שלהם להצליח ולא רק להיות שם, וזאת גישה של מצליחנים לטווח הארוך. הפועל באה במטרה לעשות דברים יפים ולא רק לסמן וי על ההופעה ולנסות לגנוב איזו נקודה או שתיים או שער פה ושם. הפועל תל אביב כיוונה מהקיץ אל היעד הזה, וידעה למה היא רוצה להגיע, לאן, איך ועשתה את זה. אני דווקא התרשמתי יותר מהפסדים במשחקי החוץ נגד שאלקה ובנפיקה ופחות מהניצחון בארץ על הפורטוגלים שהיה בו אלמנט גדול של מזל. בשנים האחרונות היתה איזושהי עצירה בניסיון של הכדורגל הישראלי להתמודד ולשחק שווה בשווה, וזהו ההישג המשמעותי ביותר של הפועל תל אביב".

אל תגזימו. אף אחד לא קורא לזה פריצת דרך, אלא יותר חזרה למה שידענו בעבר ושכחנו בגלל פחד מיותר. או כמו שאמרנו קודם – חזרנו למה שמכבי חיפה 2002/3 לימדה אותנו. "הקמפיין הזה היווה חותמת על כך שצריך לעשות סוף פסוק לדיבורים על פערים ברמת המהירות, הטכניקה והפיזיות", אומר אייל לחמן. "דרך הפועל ראינו שיש לנו את מה שצריך והכל נמצא גם אצלנו. דבר חשוב מאוד שאלי גוטמן הביא לקמפיין הזה במודע זה לא ללכת רק עם השחקנים המוכשרים ביותר, אלא עם אלה שמחברים לכך אופי מתאים ברגע האמת. בוא נאמר ערן זהבי ולא נוסיף. ראינו אופי של קבוצה, אופי של שחקנים וגם אופי של מועדון. ההישג הזה משמעותי יותר מזה של חיפה בגלל שרמת הכישרון שהייתה בחיפה הייתה הרבה יותר גדולה ומשם היה עיקר הכוח שלה. בהפועל תל אביב זה הגיע ממקום הרבה יותר נגיש לקבוצות ישראליות, והוא איזון בריא בין מספר אלמנטים. מה ניקח מזה? צריך להיות ריאליים ולומר שאין לנו שם באירופה ולא באמת מתייחסים אלינו, כך שגם הקמפיין הזה לא יעשה יותר מדי. כשנעשה את זה באופן רציף יסתכלו עלינו אחרת, אבל אין ספק שאחרי הפועל אנחנו נסתכל על עצמנו בצורה שונה. הקבוצה הבאה שתשתתף בליגת האלופות תצטרך לעלות את הרמה שלה בהתאם לרף ההגיוני שהפועל תל אביב הציבה".

בטווח המיידי, מצבת השגרירים הישראלים באירופה אמורה לגדול בעקבות הקמפיין של הפועל תל אביב: ורמוט? שכטר? זהבי? ידין? תמוז? במקרה של חלקם התשובה היא כן. האם אפשר לראות בזה תרומה עתידית לכדורגל הישראלי? האם אחרי מה שראינו מהפועל תל אביב אפשר לומר שמעבר לליגות הבינוניות באירופה הוא שדרוג? האם מדובר בתרומה לשחקן, לענף, לחינוך הספורטיבי? הסקאוט הגרמני, ג'ראלד מאייר, שמנסה לצוד שחקן מתאים מהפועל תל אביב, חושב שכן: "זה תהליך טבעי שקורה בכל המדינות שאין בהן כסף גדול. לא תמיד לליגה יש מחליפים בשלב המיידי ונוצר פער, אבל בסך הכל זה טוב לכדורגל מכל ההיבטים. כל המדינות שהוציאו כמויות של שחקנים לקבוצות באירופה השתדרגו ברמת הנבחרת והגיעו להישגים שהרימו את הענף המקומי. הרי בכל מקרה לא תגיעו לטופ או על סף הטופ של הצ'מפיונס, אז לא עדיף לקדם את הכדורגל לרוחב?".

גם זאביק זלצר חושב שמדובר בתהליך בריא לכדורגל שלנו ולא רואה כאן פגיעה בעייתית בליגה. "אני לא מסכים שחסרים פה שחקנים", אומר זלצר. "פשוט מאמנים הולכים עם שחקנים שלהם ומשתמשים בזרים והרבה מאוד כישרונות מתפספסים. אני חושב שלהיפך, בנקודת הזמן הזאת של 16 קבוצות ומצב כלכלי לא טוב נוצרה סיטואציה ששחקנים שייתכן ולא היו מקבלים דקות פורחים ומוכיחים כי יש דורות חדשים וכישרונות חדשים. הכל עניין של אמון ודקות משחק. חן עזרא, חן עזריאל, אלרואי כהן - כמעט בכל קבוצה תמצא שחקן צעיר שהשתדרג בשנה האחרונה. בסופו של יום, זה התהליך הטבעי והנכון בכל מדינת כדורגל בקנה מידה כמו שלנו, ואם לא נעשה את זה אז לא נתקדם. אין שום חשש שייצאו עשרות שחקנים בשנים הבאות. ישחקו אחרים ויהיו לא פחות טובים. אדרבה, הם יקבלו יותר מוטיבציה ואמונה שהם יכולים להגיע למקומות שזהבי או שכטר יגיעו".

אפשר היה להמשיך ולסכם את ההצלחה הישראלית שנבעה מהקמפיין של הפועל תל אביב, אבל לא צריך אחרי ששומעים את אייל לחמן. "ערן זהבי, לפני שנתיים ברמת השרון, היום מספרת לחיבור בסטאד דה ז'רלן, יש מה להוסיף". האמת? כלום.