מי זה ג'ורג' בוש?

צילום ועריכת וידאו מכיכר ספרא: יועד כהן

19 שנה ללא גביע הסתיימו אמש (שלישי) בערב כדורגל מלא מתח ברמת גן בסיומו זכתה בית"ר ירושלים בגביע ראשון לאחר בצורת ארוכת שנים עם ניצחון 4:5 בפנדלים על הפועל תל אביב אחרי 0:0 בתום 120 הדקות בגמר גביע המדינה. מי שעבר בכביש ת"א ירושלים אחרי חצות, היה יכול לראות את "החזרה הגנרלית" לקראת בואו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש לירושלים, ובמשך דקות ארוכות היה הכביש עמוס במכוניות והאוטובוס של מחזיקת הגביע הטרייה נאלץ לעצור במהלך הדרך מספר פעמים.

"כשראיתי שדגו ניגש לבעוט הייתי בטוח שהסיפור גמור", סיפר מיכאל זנדברג, "דווקא הוא בכל פעם הורס את החגיגה של הקבוצה השנייה. כשקאלה עצר ידעתי שהגביע הזה יהיה שלנו. לא רצינו לחשוב מה היה קורה אם הבעיטה הזאת הייתה נכנסת פנימה, זה היה פשוט אסון".

כריסטיאן אלברז, שחזר לשחק אחרי תקופה ארוכה בה היה פצוע, המשיך את המסורת של חברו הטוב מילובן מירוסביץ', וחגג עם דגל צ'ילה. השמחה הגדולה שלו ניכרת על פניו, "כמה שמילו חסר לי כאן", הוא אומר, "אבל אני אחגוג בשביל שנינו. עכשיו אני מבין את כל מה שמילו אמר לי תמיד על השמחה כשזוכים כאן בתואר. זה אחד הרגעים המאושרים שלי בקריירה ואני שמח שהבאנו היסטוריה למועדון הזה".

דרק בואטנג פירגן לצ'יליאני, "כמה היה חסר לנו המלחמה שלו, רק הוא חזר ומרגישים את השינוי במשחק. אומרים עליי שאני קילר, אז אלברז הוא סופר קילר". הגנאי, שחגג תואר שני עם בית"ר, הריץ כבר תסריט שחור בראשו, "ראיתי את עצמי עם דמעות בעיניים מבקש סליחה מהקהל, אבל קאלה שהוא מניאק גדול, עצר את הפנדל שלהם והביא לנו את הגביע. השיגעון שלי וההתרגשות גרמו לי להחמיץ את הפנדל, אבל השיגעון של קאלה הציל אותי ואותנו".

יצחק שום היה אחד האנשים הכי מאושרים בסיום המשחק. המאמן כבר רשם דאבל אחד ביוון ועכשיו הוא קרוב לשחזור גם בישראל, "עדיין מוקדם להצהיר שזכינו בדאבל כי לא זכינו באליפות, אבל אנחנו בהחלט קרובים לזה", הוא אמר. "העונה עוד לא הסתיימה כך שלא ניתן לסכם אותה, אבל הזכייה הזאת בהחלט מתוקה וחשובה". את החיוכים שעל פניו היה ניתן לראות אחרי הזכייה בגביע, את הרצינות והמתח לקראת המשחק בשבת מול נתניה, היה ניתן לראות עמוק בתוך הלילה, לאחר שהחגיגות הגיעו כמעט לקיצם והמאמן נדד עם המחשבות כלפי הזכייה באליפות.

בתוך אוטובוס הקבוצה החגיגה הייתה בשיאה. אומנם אלו לא היו החגיגות השמחות ומלאות התשוקה שהיו אשתקד מיד לאחר הזכייה באליפות, אבל שחקני בית"ר המותשים משהו, חגגו את הזכייה עם המון חיוכים וכמובן בקבוקי שמפניות.

"למה אין מוזיקה?" שאל מיכאל זנדברג מיד כשהאוטובוס יצא מרמת גן לכיוון ירושלים. אם בנסיעה לאחר הזכייה באליפות המוזיקה לא הפסיקה לנגן כשברקע נשמע אבי איבגי הזמיר, הפעם הנסיעה עברה בצורה שקטה יותר וגם הניסיונות להשיג דיסק מהאוהדים שנסעו לצידו של האוטובוס לא צלחו יפה.

גל אלברמן שתפס לו ספסל באוטובוס נראה מותש לחלוטין, "העונה הזאת מתישה מאוד", אומר שחקן העונה שזכה בתואר השני שלו בקריירה, "המשחק הזה לקח מאיתנו את כל הכוחות, אין לי מושג איך אני מחזיק מעמד". לצידו יושב שמעון גרשון, שועל קרבות ותיק בגביע שהפעם זכה בו עם בית"ר ירושלים. למרות הניסיונות להוציא השוואות בין הזכייה בגביע עם בית"ר לבין אלו עם הפועל, הבלם שומר על דיפלומטיות, "לזכות בתואר זה דבר שמשמח בכל מקום. אין מקום להשוואות אני חושב, אבל אין ספק שהזכייה בגביע היא מתוקה יותר מזכייה באליפות. חסר לנו קצת שירים באוטובוס, אבל את השמחה הגדולה עשינו במגרש מול אלפי האוהדים שלנו ככה שזה מפצה".

גיבור היום היה ללא ספק היה השוער טברקטו קאלה. הפנדלים שעצר הביאו לבית"ר את הגביע, אך יותר מזה - הצילו את בואטנג מכתם שהיה יכול לקחת איתו לכל הקריירה. במשך כל הנסיעה לירושלים זכה השוער לשירי הלל מהאוהדים שניצלו כל עצירה על מנת לחגוג עם השוער. קאלה שהיה שיכור ולא מאלכוהול, הוציא את כל הרגשות שלו כלפי חוץ, פעם בתמונות מצחיקות עם חבריו לקבוצה, פעם כששר לאוהדים שהיו מחוץ לאוטובוס והשיא היה כשהזיל דמעות מיד לאחר עצירת הפנדל המכריע.

"זכיתי בתארים בקרואטיה", אמר מיד לאחר הזכייה, "אבל מה שהיה כאן זה לא נורמלי. שאלו אותי איך אני מהמר בבעיטות עונשין ואני מסביר שהימורים זה רק בונוס, אני פשוט לוקח את ההחלטה מראש ואני שמח ששוב זה הצליח לי". חבריו לקבוצה של קאלה לא הפסיקו להזכיר לבואטנג מי היה זה שהציל אותו מכתם גדול, קאלה מצידו נראה משועשע ומבקש "אני רוצה תמונה עם דרק, שיזכרו אותנו תמיד".

קריאות ה"רמטכלה" שהתחילו כבר בשמינית הגמר מול אחי נצרת, הפכו לקריאות הפופולאריות ביותר של האוהדים. קאלה מאושר מתמיד לוקח את המחמאה בצורה הטובה ביותר שיש, "יכולים לקרוא לי טוראי, יכולים לקרוא לי גנרל, אבל מה שחשוב זה שזכינו בתואר הזה. חודש שלם אני מקבל שיחות מאוהדים שמסבירים לי כמה הגביע הזה חשוב, עכשיו אחרי שזכינו בו אני מבקש מאותם אוהדים שיתקשרו אליי שוב ויספרו לי איך ההרגשה לזכות בגביע הזה".

השוער לא מוכן לקחת על עצמו את הקרדיט לזכייה בגביע, "כל אחד עושה את התפקיד שלו ואני לא מסכים שזה גביע שהגיע בזכותי. הגביע הזה בא בזכות קבוצה נהדרת ואני כל כך מאושר שזכינו בו שאין לי מילים לתאר את ההרגשה".

במשך שעה וחצי עשה האוטובוס של בית"ר את דרכו לירושלים. למעלה מ-7,000 אוהדים התגודדו בכיכר ספרא השקטה משהו, והמתינו לשחקנים. בקבוצה החליטו מראש לחגוג את הזכייה במועדון "האומן 17" בירושלים, מה שהסתבר לבסוף כטעות גדולה. אלפי אוהדים שנסעו אחרי האוטובוס של הקבוצה, הגיעו לאיזור התעשיה תלפיות בירושלים והמתינו לחגוג עם השחקנים. האוטובוס של הקבוצה התעכב יותר משעה מחוץ למועדון כשמחוצה לו למעלה מ-2,000 אוהדים שרק רצו לחגוג עם השחקנים. אילולא החלטתו של אריק בנאדו לרדת מהאוטובוס ולעבור את ההמון עד לכניסת המועדון, היו השחקנים נשארים יותר משעה ללא מעש.

בזה אחר זה נכנסו השחקנים אל תוך מועדון הלילה כשגם המאמן יצחק שום הגיע למקום. רבע שעה בלבד היו שחקני בית"ר בתוך המועדון בזמן שהאוהדים מחוצה לו זעמו על הדרך בה החליטו בקבוצה לחגוג את הזכייה בגביע. 10 קילומטרים משם, בכיכר ספרא, אלפי האוהדים שהמתינו לקבוצה התאכזבו מאוד למשמע ההחלטה ונטשו בזה אחר זה.

מנכ"ל הקבוצה, איציק קורנפיין, שהבין את הטעות שעשתה הקבוצה, דרש מכל הקבוצה לצאת מהמועדון ולהתפזר לבתים, "אין סיבה שנחגוג כאן כשמאות אוהדים בחוץ מנסים בכל הכוח להיכנס לכאן", הסביר המנכ"ל. "הגביע הזה שייך לאוהדים ואני לא מוכן שהם יסתכנו על מנת לחגוג איתנו". החגיגה הצהובה-שחורה הסתיימה בשעה 3:30 בלילה, לאחר רבע שעה בלבד בה בילו השחקנים בתוך המועדון, כשבדרך מחוץ למועדון שרו האוהדים לשחקנים "הגביע של האוהדים, הגביע של האוהדים".

עמית מנצור, אוהד ותיק של הקבוצה שהגיע במיוחד מהצפון, נשמע מאוכזב מאוד. השעה ארבע לפנות בוקר והפנים שלו אומרת הכל, כאב ואכזבה, בדיוק ההפך ממה שהוא ציפה לו, "19 שנה אני מחכה לרגע הזה", הוא פותח במונולוג כואב, "והנה הרגע הזה הגיע ולא נותנים לנו לחגוג. לא מעניין אותי אם העירייה הסכימה שנחגוג בספרא או לא, אבל לא יכול להיות שהקבוצה הזאת תגיע למועדון פרטי ותחגוג את הזכייה באופן אישי. הרי לתוך המועדון יכולים רק 700 איש להיכנס וגם הם בסלקציה, אז בשביל מה להרוס לנו את החגיגות? לא ככה תיארתי שאחגוג את הזכייה הזאת, בשנה שעברה ראיתי את הפועל חוגגות והייתי בטוח שהשנה נראה להם מה הם חגיגות אמיתיות. לפני שש בבוקר אני לא אגיע הביתה, אם הייתי יודע שזה יהיה ככה היה עדיף שלא נזכה בגביע. הגביע הזה הוא שלנו האוהדים וצריכים לתת לנו לחגוג ולא לסבול".

הקולות האלה חזרו על עצמם גם מהאוהדים בני המזל שכן הצליחו להיכנס לתוך המועדון, "בושה וחרפה מה שהולך כאן", אומר דודו לוי בן ה-30 שהצליח להיכנס ולחגוג, אבל לא אהב את הרעיון, "שיתנו לכל האוהדים לחגוג ולא בסלקציה. אני לא יודע של מי ההחלטה הזאת אבל היא פשוט מגעילה. אם לא חוגגים בספרא היה עדיף שהקבוצה הייתה חוזרת לבית וחוגגות במועד אחר ולא נותנת לאלפי אוהדים לאכול את הלב".