מה יהיה הסוף?

הפועל ת"א - דוד רוזנטל

מתחילת השנה הלכתי עם הפועל ת"א. בהתחלה זה נאמר יותר בתור בדיחה, כדי להרגיז חבר מערכת שאוהד את בית"ר, אבל ככל שנוקפים המחזורים אני משוכנע שהתואר יהיה אדום. בית"ר לא פוגעת ולא מאומנת, ואל תתנו למשחק מול חיפה להטעות אתכם: הכל שם רקוב ומבולגן בלי טיפת תכנון ועם בוס שכבר השלים עם העובדה שלא יהיה אלוף. במשחקים מול נתניה ואשדוד ביטלו נגד הפועל בעיטת 11 מטר ונתנו לה שער שלא היה. בנוסף, היא חזרה לשחק את הכדורגל המתבצר והאפור מלפני עידן שום. כל הסימנים מעידים על הקפת אליפות בבלומפילד.

בית"ר ירושלים - פז חסדאי

בית"ר ירושלים היא היחידה שמנסה להיראות כמו אלופה. היא היחידה שמצפים ממנה לנצח, היחידה שמסוגלת לכבוש יותר משני גולים במשחק, היחידה שיש לה שחקנים שממש יודעים לשחק כדורגל, והיחידה שמגיע לה. בניגוד לתבוסתנות של התל אביביות, בית"ר לא התביישה להצהיר לכל אורך הדרך שהמטרה היא אליפות. ארקדי לא מסופק גם כשהוא במקום הראשון. בגלל הגישה הזאת היא מגיעה לכל משחק כפייבוריטית, דומיננטית בכל עמדה בשדה, מחזיקה בכדור ושולטת במשחק. מכבי ת"א אלופת התיקו, הפועל אטרקטיבית כמו באדיר, חיפה רקובה כמו מסודי, אבל בית"ר, גם כשהיא עושה 0:0, מצליחה לרגש. מגיע לה אליפות.

הפועל ת"א - דני בורשבסקי

קל מאוד לספור את המיליונים שנשפכו על שחקני הרכש בבית"ר ירושלים ולהכתיר אותם כאלופים, אבל מספרים זה לא הכל ואיפה שיש הרבה רעש, הבורסה יכולה לקרוס. איפה ששקט, היא דווקא תשמור על יציבות. ארקדי גאידמק יושב על הראש של יוסי מזרחי, האוהדים של מכבי תל אביב על זה של אלי כהן ורק ניר לוין נהנה מהפריבילגיה של זה שבא לתקן את הטעויות של קודמו. אין לו מה להפסיד, ומהבחינה הזאת יש לו יתרון עצום על הקולגות שלו.

אם הסגל של האדומים נראה תמוה עד לפני כמה חודשים, הרי שבסיומה של תקופת מבחן קיבלנו שני שחקני הגנה מצוינים, דני בונדר ורמי דואני שמשתייכים לסגל הנבחרות. יחד עם אנטבי ופאאס נוצרה לאדומים חוליית הגנה טובה. הקישור שמתבסס על טועמה, דגו ובאדיר מדבר בעד עצמו ויכול להיות שבסופו של דבר, בקבוצה יבחרו להודות לפרשן הלאומי שלמה שרף על המוטיבציה שהחדיר בחלוץ אוגבונה בעקבות אמירותיו הגזעניות.

מכבי ת"א – חמי אוזן

לפעמים, כדי לדעת את הסוף של הסרט, רצוי לעקוב אחרי הרמזים בתסריט. ועם תסריט של עונה כל כך מבולבלת, הסוף אמור להיות לגמרי מפתיע, עם מסר שסוגר מעגל ישן, עושה סדר בבלגן ומשאיר מוסר השכל חשוב.

אם לא הפנמתם עד עכשיו, אז כדאי שתעכלו שאין מצב שאבי נמני פורש ללא אליפות (והוא יפרוש); שאלי כהן לא נוקם בבית"ר על עונת בית-שאן וגוזל בחזרה תואר שמגיע לו (לאבוקסיס לא מגיע ליהנות מחטאו); ושהנבואות השחורות מהקיץ על פוסט עידן הגאלקטיקוס יקבלו טוויסט בהתאם לעונה המשוגעת שאנו חווים (ושוב נבין כמה הספורט חזק יותר מהשכל האנושי). חוץ מזה, מכבי ת"א גם הכי יציבה, הכי מאומנת, הכי שפויה, הכי סוס שחור - אבל אלה כבר רמזים פחות חשובים בהקשר לשאלה שהוצגה לעיל.

בית"ר ירושלים - יניב בינו

עד משחק הניצחון של בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה, נראה היה כי ארקדי גאידמק ויוסי מזרחי עושים הכול כדי לחבל בתוכניות האליפות של הקבוצה. הלחץ על המערכת היה כה גדול עד שחשבנו כי אחת מהתל-אביביות תגנוב לה את האליפות. המשחק ההוא הפך את המגמה. אז נכון שחיפה גמרה את העונה מזמן ומתמקדת באירופה, ונכון שבוחבוט גנב את ההצגה, אבל הפקעת הבית"רית התפוצצה סוף סוף ולחיוב. כעת, אחרי שהראו ניצוצות של כדורגל אמיתי, החניכים של יוסי מזרחי צריכים להיות פראיירים גדולים כדי לאבד את הבכורה עד סיום העונה.

מכבי ת"א – גיא ניב

נכון שזה לא נראה כרגע כמו התרחיש הכי ריאלי, אבל מבחינה ספורטיבית מגיע לקבוצה מקרית שלום לזכות בתואר. הצהובים הצליחו להתחבר חרף עונה קשה ובעייתית, ומשום מקום להגיח כמו פניקס (לא אלה מה-NBA, הכוונה לעוף החול) הישר לתמונת המאבק על האליפות. מה שמשובח אף יותר הוא ההתעקשות של אלי כהן וחניכיו להתחמק מדיבורים על הרצון לזכות – את זה הם משאירים למיליונרים מבית וגן. אחת הקלישאות החביבות בספורט היא שאת הכסף סופרים במדרגות, ואת הדיבורים עושים על המגרש. לכן הקבוצה של מזרחי מקרטעת, ולמכבי תהיה עוד אליפות בארון.

טברטקו קאלה - דוד רוזנטל

שאלה די קלה. יש מספר מועמדים – זיטו אוגבונה, שמנפק מנת שערים לא מבוטלת. אבי נמני, שבלעדיו מכבי ת"א לא הייתה מסוגלת להרים את הרשת וגם על אחד החבר'ה הנחמדים של אשדוד, שריקי ועזרן, כדאי לחשוב. אבל מעל כולם היה טברטקו קאלה. אין דמות דומיננטית מהאיש הזה בליגה, והוא זה שמפריד בין קבוצת תחתית לקבוצה שרצה לאליפות. בליגה שלנו, מסתבר, כל מה שצריך כדי לעשות את ההבדל הוא קרואטי משוגע שעומד בשער.

טוטו תמוז - פז חסדאי

עם כל הכבוד לסלים טועמה, שסוחב על הגב את אחד הסגלים האפורים שידעה הליגה, או לטברטקו קאלה, שהמנהיגות והכריזמה שלו שומרות על מכבי ת"א בתמונת האליפות - טוטו תמוז הוא שחקן העונה שלי. כששחקן אחד בולט בצורה כל כך משמעותית בסגל עמוס בשחקנים מוכשרים, זה ראוי להערכה. כמו רונאלדו בעונת הגלאקטיקוס הראשונה של ריאל, כמו למפארד בצ'לסי של השנים הקודמות, תמוז מצליח לנצוץ בין כוכבים. החלוצים סביבו מתחלפים, הקשרים לא יציבים, אבל את טוטו כלום לא מעניין. הוא סוס עבודה, הוא בועט מכל מצב, הוא חזק ומהיר, והוא מצעיד קבוצה לאליפות בעונתו השנייה בליגה. תנו כבוד לטוטו.

סלים טועמה - דני בורשבסקי

וזה כמובן בהנחה שהתחזית מקודם תתממש והפועל ת"א תהיה אלופה. מלבד אבי נמני, שכבר עושה את זה שנים, קשה להצביע על שחקן שלקח את המנהיגות בקבוצה שלו בצורה כל כך בולטת. בניגוד לנמני, טועמה כבר דאג להצהיר שהאדומים לא יסתפקו העונה בפחות מאליפות. אם זה לא מספיק, תראו את המספרים שלו בדפי הסטטיסטיקה (6 שערים ו-8 בישולים). כשנותרו עוד 9 מחזורים לסיום העונה, הוא עוד יסיים אותה בדאבל-דאבל. עם כל הכבוד ליוסי אבוקסיס, צריך להסתגל לפיגורה החדשה-ישנה בהפועל.

טברטקו קאלה – חמי אוזן

הגיע הזמן לנתק את בחירת שחקן העונה מזהות האלופה ולהפסיק לנתח את הדברים מהסוף להתחלה. לכן, כבר עכשיו אפשר להעניק את התואר הזה, בהתאם למי שהיה הכי יציב, מי הכי השפיע על התוצאות של קבוצתו, מי הביא הכי הרבה נקודות, מי שינה את פני המועדון, ולא הציץ וברח. במירוץ הוגן כזה יש מנצח ברור: טברטקו קאלה, שוער אלמוני עם שם מוזר עד לפני 8 חודשים, שמייצג טוב מכולם את ההצלחה המפתיעה של מכבי ת"א.

אבי נמני - יניב בינו

בגיל 35 ואחרי אינספור משחקים, אבי נמני מוכיח שהוא עדיין גדול על הליגה שלנו בשתי דרגות. מכבי ת"א ללא נמני זה כמו אדם ללא ריאה אחת. מתפקד, אבל בקושי. מעבר ליכולת המקצועית הגבוהה (שמונה שערים עד כה), מספר 8 משרה אווירה בטוחה ורגועה בקבוצה של אלי כהן, כפי שאף שחקן אחר בליגה לא עושה.


אבי נמני – גיא ניב

מעולם לא נמניתי עם מעריציו של הסמל הצהוב, עד לעונה הזו. אחרי כל הדיבורים על מחנאות, פיטורי מאמנים, קשרים מפוקפקים ומה לא – הסוס הוותיק חזר להנהיג את השבט שלו, ונותן עונה שמהווה מופת לתפקוד של קפטן במועדון. חונך את הצעירים, שומר את הלחץ התקשורתי על רמה סבירה, מתנהל בענייניות מול לוני ואלי כהן והכי חשוב – מבקיע את השערים הגדולים. גם אם הוא חצי פצוע, כועס, חולה, לא משנה מה – את הבעיטות ברגעים הכי משמעותיים רק איש אחד לוקח. נמני הפך השנה לרפליקה ישראלית של דייויד בקהאם, שלא לומר מלך במדינה של נתינים.

מכבי הרצליה והפועל פ"ת - דוד רוזנטל

הפועל פ"ת כבר ירדה, זה די ברור. בין הכח עמידר למכבי הרצליה, אני בוחר בהרצליה. לא כי יש לה חומר שחקנים פחות טוב, להפך – היא קבוצה מוכשרת יותר מהכח – אלא כי משהו בה (משהו שעונה לשם אריאל שיימן) משדר חוסר נינוחות לעומת השקט של אורי מלמיליאן, זה שהפך אותו לשחקן כל כך גדול. נראה שהכח פשוט לא מתרגשת משום דבר ולא מודעת למצבה, מה שישאיר אותה בליגה.

הכח עמידר והפועל פ"ת - פז חסדאי

תמיד מצער להיפרד מהיורדות, אבל המקרה של הפועל פ"ת עצוב במיוחד. בניגוד לחצי מהקבוצות בליגת העל, הפועל פ"ת זה מועדון כדורגל אמיתי, עם עבר, מסורת, מחלקת נוער, אוהדים. הבעיה היא שהם התעוררו מאוחר מדי, ובאמת יהיה חבל להיפרד מהם. להכח, לעומת זאת, נגיד שלום בשמחה. הקבוצה של מלמיליאן הייתה הקבוצה הכי משעממת וחסרת אופי בשנים האחרונות בליגת העל. לא היה בה כלום. לא יו"ר פרובוקטיבי, לא קהל מופרע, לא קשר כסחן שיפחיד את החלוצים, כלום. השערורייה הכי גדולה שהם סיפקו היה האיסור לאכול גרעינים. איזה כיף שסכנין חוזרים.

הכח עמידר והפועל פ"ת - דני בורשבסקי

כבר הפסקנו לספור כמה שבועות אייל לחמן תקוע במקום האחרון, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא עומד בפני התקשורת שבת אחרי שבת ואומר שהוא מרוצה. איך אפשר להיות מרוצה כשאתה במקום האחרון? יש איזו שיטה חדשה לקביעת היכולת שלא שמענו עליה? בשורה התחתונה, עם הגישה של לחמן ושחקניו, הפועל פתח תקווה לא תגיע רחוק.

במקרה של הכח עמידר רמת גן זה הפוך. בזמן האחרון, למרות איזו הבלחה מול מכבי חיפה, אנחנו שומעים יותר מדי פעמים את אורי מלמיליאן מסכם עוד מפלה בליגה ב"נכון, זה היה משחק זוועתי שלנו, אין לי תירוצים". אז אין מה לעשות, הוא קורא לילד בשמו במילים עדינות. לא הצליחו לבנות קבוצה ראויה בוינטר העונה ונראה שמכבי הרצליה, שלמרות חמישה הפסדים רצופים, בנויה קצת יותר טוב ותנצל את זה בסופו של דבר כדי להחליף מקומות.

מכבי הרצליה והפועל פ"ת – חמי אוזן

אין מצב שאלוהי הכדורגל יאכזב אותנו בעניינים מהותיים כאלה ויפקיר את אורי מלמיליאן. ספורטאי למופת, מקצוען לעילא ועילא, אדם ישר כמו עשרת הדיברות, שתמיד שסר לחוקיו הקדושים של אלוהי הכדורגל אל מול התוהו ובוהו שמסביבו, לא ראוי לגמול כמו ליגה לאומית. גם אם להרצליה יש שחקנים טובים יותר. זה מנוגד להיגיון הספורטיבי שחונכו עליו. לא, לא, אלוהי הכדורגל לא ייתן לאורי מלמיליאן לרדת ליגה, כמו שעשה כן עם הפועל פ"ת, שפשעה בשנים האחרונות ורק העונה באה על עונשה.

מכבי הרצליה והפועל פ"ת - יניב בינו

הפועל פ"ת יכלה לשרוד, אלמלא מאמן הקראטה שהובא בתחילת העונה לקבוצה. במלאבס, כמו בשנים עברו, יש אוסף מוצלח של כישרונות צעירים, אבל במקום לתת ליצירתיות שלהם לפרוח באופן חופשי, לימד אותם לחמן מבוא לתורת הכסאח.

אל הפתח-תקוואית תצטרף מכבי הרצליה, שעם יו"ר כמו אריאל שיימן, לא ראויה להיות גם בליגה למקומות עבודה. שיימן התבטא ואמר כי בגילו הוא משחק טוב יותר מחבורת השחקנים שלו. הבעיה היא, שהוא היה זה שקיבץ את האוסף הלא קשור. אולי אחרי כמה שנים בלאומית ואחרי שיגיע יו"ר רציני תוכל מכבי הרצליה סוף סוף לתקוע יתד בליגת העל.


מכבי הרצליה והפועל פ"ת – גיא ניב

לפ"ת מגיע לרדת לא רק בגלל שהיא במקום האחרון בטבלה, אלא בעיקר מכיוון שהיא שיחקה כדורגל גרוע שהתבסס על הטקטיקה המופלאה של לשבור ליריב את הרגליים. מה שמגעיל לא פחות מהעובדה שלחמן הורה לחניכיו לפוצץ את כל השחקנים בליגה, הוא שעוד הייתה לו את החוצפה ליילל על שיפוט מקפח, ולהאשים את כל העולם (כולל האוהדים) ביכולת העלובה של קבוצתו.

בעניין הרצליה, אריאל שיימן ורכבת המאמנים שלו יחסרו לי מאוד, ופרדי דוד באמת מאמן טוב שלא אשם בירידה. אבל עם כל הכבוד לשניהם, הכח תישאר על חשבונם. אורי מלמיליאן זה מותג, ואנחנו רוצים אותו בליגה.

פיני ואדר זהבי - דוד רוזנטל

עמד לי על הלשון להגיד "אייל ברקוביץ'", שלא הפסיק לרדת מהכותרות השנה. אבל העונה הזו החלה מוקדם יותר, ביוני, עם המונדיאל. ואז שילמנו (או יותר נכון "שילמו") כל מי שרצה לראות 300 ש"ח לטורניר. ליגת העל החלה, וקיבלנו שניים עד שלושה משחקים מדי שבת בשידור ישיר (בעבר היה לנו משחק ביום שישי ועוד שלושה בשבת בשידור חי). אחר כך גם הכדורסל עבר לשלם וצפה. אי אפשר לקיים היום שום אירוע ספורט במדינה בלי פיני ואדר זהבי, האנשים מצ'רלטון שלוקחים מאיתנו אגרת טלוויזיה יקרה למדי.

נדב יעקבי – פז חסדאי

שלמה שרף לימד אותנו איך אפשר להגיד משפט והיפוכו בלי לחשוב פעמיים (או פעם אחת), ועל זה מגיע לו כל הכבוד. אייל ברקוביץ', מנגד, הוכיח שגם ברבע שעה על המסך אפשר לעצבן מדינה שלמה, וגם הוא מועמד לגיטימי. אבל מי שמצליח לבלוט זו השנה ה-200 ברציפות, ללא מתחרים, הוא האחד והיחיד, הגדול מכולם, נדב יעקובי. וזה לא רק בגלל השליטה הפנומנלית במתרחש בכדורגל העולמי, ולא בגלל הידע העצום, אלא בעיקר בזכות התשוקה למשחק, האהבה שלא נגמרת לכדורגל אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, ההתעניינות והמקצוענות. הלוואי שבגילו גם אני אוכל להתרגש ככה מכדורגל, הלוואי. אני אוהב אותך, נדב.

ראובן עטר - דני בורשבסקי

אחד מאותם ספורטאים ומאמנים אפופי הילה שמקסימה את כולנו. בדומה לאריק זאבי או צביקה שרף, הנה עוד אחד שאף פעם לא נוכל לשנוא. גם אם הוא יגיד משהו שלא במקום או יאכזב מבחינה מקצועית, אפילו דייני בית הדין של ההתאחדות ירחיקו אותו ממשחק בלב שבור. כל קבוצה שהוא מגיע אליה כאילו נולדת מחדש וכולנו ראינו את האקסטזה בנתניה כשראובן העביר את האימון הראשון שלו העונה.

רון קופמן ושלמה שרף – חמי אוזן

הסכיזופרניה שאפיינה את ליגת העל – תפאורה אירופית ואיכות מזרח תיכונית – מגולמת הלכה למעשה בבקיאות של קופמן בכדורגל הישראלי ושל שלמה שרף בכדוריד, שנשפכה מדי שני, חמישי ושבת מתוך האולפן הנוצץ של יציע העיתונות. אין משהו שמייצג יותר את האופן שבו מסוקר היום הענף האהוב עלינו: הרבה רוע, מעט ידע, קלישאות בשפע, כך גם אינטרסים, אתיקה בעייתית, צרות אופקים, הפכפכות. ההמון חולה עליהם ואיתם הגרפים של הרייטינג. תמנון ערוץ הספורט משכלל את שוד ספורט 5 + עם שני ערוצים חדשים (נא לפתוח ארנקים). ההצלחה של קופמן ושרף (והכישלון שלנו) בישרה בעצם את בוא הכיבוש בעונות הבאות.

שלמה שרף - יניב בינו

ביקורת לא אובייקטיבית, פרשנות ושפה עילגות, גזענות לשמה, וכולם מקורם באחד. אנחנו אמנם רק אוהדי כדורגל, אבל ראויים להרבה יותר משלמה שרף. רמת התקשורת והסיקור בספורט התקדמו מאוד בשנים האחרונות, חבל רק שאדם אחד הסיג אותנו שנות דור לאחור. מצער שמסננת התקשורת הייתה גדולה דיה כדי לקבל אותו אליה, כשהוא פולש לכל חלקה טובה. עוד יותר עצוב שהוא לא הוקע והוקא מתוכה עדיין. אוהדי בית"ר כבר היטיבו לבטא את הסלידה ממנו, שמורגשת בכל מקום. גם אנחנו מצטרפים. אנא, הורידו את השלטר.

ארקדי גאידמק – גיא ניב

גם השנה לוקח את התואר בהליכה ארקדי גאידמק. האוליגרך שצץ בחיינו לפני פחות משנתיים הפך לכוח המשמעותי ביותר בספורט הישראלי, אם לא במדינה כולה. הוא מוציא ומביא, קונה ומוכר, לוחש על אזנם של פוליטיקאים ומייצר כותרות מדי יום. מעבר להיותו דמות צבעונית ואדם שעשה מיני פעולות נאצלות (ומיוחצנות היטב) למען אזרחים שידם אינה משגת, התחבר המיליארדר הרוסי לקבוצה עם גרעין האוהדים הכי בולט וזו שזוכה לסיקור התקשורתי הכי נרחב (ואני לא מתכוון להפועל ירושלים). בקרוב יהיה לו אולי גם רדיו שבו עובדים טאלנטים דוגמת אייל ברקוביץ'. ואם 150 אלף (!) תוצאות שמניב מנוע החיפוש על שמו לא מרשימים מספיק, באו "ארץ נהדרת" ושמו את הפלומבה סופית.

6 - דוד רוזנטל

וואלה, לכאורה זו עונה מרתקת ומותחת, אבל בפועל הכדורגל פה ירוד ברמתו, העיסוק העיקרי הוא בהפרדה בין המשטרה לאוהדים ובלכלוכים של גאידמק על בית"ר. רק משום שתתחלף פה אלופה ושיהיה צמוד עד הסוף ניתן 6. וגם זה בחסד.

5 - פז חסדאי

אין קהל, אין רמה, אין זרים, אין גולים. האלופה והיורדות ידועות מראש, האלופה לשעבר מתפרקת בצורה ביזיונית, המאמנים פחדנים ובונקריסטים, השחקנים מרוויחים מיליונים, השוטרים מרביצים לאוהדים, השופטים הורסים את המשחקים, וזה עוד לפני שדיברנו על המהמרים. האירוניה היא שאם בית"ר, הפועל ומכבי ימשיכו לרוץ צמוד עד הסוף, נזכור אותה כעונה גדולה.

7 - דני בורשבסקי

וזה בהנחה שהקרב המשולש על האליפות יישאר פתוח לפחות עד שלושה מחזורים לסיום העונה. כמובן שיש עוד הרבה מקום לשיפור. במציאות של היום אנחנו יכולים לראות כמעט כל משחק אפשרי בליגה (לפחות מי שמזמין אותם בטלוויזיה) וזה כנראה הגורם העיקרי לכל הביקורת שיש לנו על הרמה, השיפוט, הקהל ובכלל. אם היינו חיים רק עם המשחק המרכזי של יום ראשון, כמעט הכל היה טוב ויפה. מה לעשות שהמציאות מביאה לנו בעיקר מאבקי מרכז-תחתית ברמה נמוכה, עם טעויות שיפוט מחרידות, מכות ביציעים וכמות נכבדת של שחקנים-בליינים, שבזמן התאקל כבר חושבים על הפאב ההרצלייני אליו יגיעו אחרי המקלחת.

7 – חמי אוזן

מספיק כבר עם הנהי. הליגה בינונית כמו בעבר, רק האופן שבו אנו מתבוננים בה השתנה. במקום האזנה עיוורת לשירים ושערים ושדרים כמו זוהיר בהלול, שמתארים כל פריצה של יניב לוזון כאילו היה מסי, אמצעי התקשורת האינסופיים מספקים לנו תקריבים לכל חצ'קון, שפעם לא שמנו לב לקיומו. אם הסיבוב השלישי יימשך כפי שנפתח אולי גם הבכיינים ילמדו להעריך עונה שבה אנו חוזים בנפילתה של האלופה ובמהפכים שעוברים על שאר מועדוני הצמרת.

6 - יניב בינו

כל אימת שאנו צופים במשחקים מאירופה נותר לנו רק לקנא ולהמשיך לחלום. רמת הכדורגל נמוכה, המשחקים איטיים להחריד, והשחקנים, שלא נותנים כבוד למקצוע, רק מחכים לשריקת הסיום כדי לעשות את מה שהם הכי טובים בו - לצאת ולהתהולל.

חרף הבעיות, שני דברים טובים נוכל לקחת מעונת 2006/07. הראשון הוא המתח, קרי העובדה שדמות האלופה לא נקבעה כבר אחרי סיבוב אחד. והשני הוא הצלחתה של מכבי חיפה בגביע אופ"א, דבר שגרם בין היתר לשבירת השושלת של הקבוצה מהכרמל.

3 - גיא ניב

לא מספיק, ויותר מדי. לא מספיק כדורגל התקפי, פתוח ותוסיפו לבד את שאר המילים שמתארות משהו שכיף לראות. לא מספיק ספורטיביות על ומחוץ למגרש. לא מספיק שערים. לא מספיק הנאה. ויותר מדי כסף שמשלמים לשחקנים שלא מתאמצים. יותר מדי התבכיינויות מכוערות על השיפוט. יותר מדי טעויות שערורייתיות של אנשי המשרוקית. יותר מדי מכות ותגרות אלימות בין אוהדי קבוצה אחת לאחרת או למשטרה. יותר מדי אלימות שוטרים. יותר מדי ועדות משמעת כאלה ואחרות. יותר מדי מריבות מכוערות בין מאמנים, שחקנים והנהלות. יותר מדי כסף שגובים ממי שרוצה לבוא לראות משחק. והכי גרוע – הרבה יותר מדי מחזורים משעממים בליגה שנמתחת כמו מסטיק. רוצים עניין.