זה לא הוא, זה הם

סוף השבוע ב-NFL נגמר עם תשעה ניחושים נכונים שלי לצד ארבע נפילות. איפה הנפילות? הניצחון של מיאמי נגד הג'טס, סט. לואיס בדטרויט, מינסוטה בגרין ביי וקרוליינה באריזונה (יש לי הרגשה שזו תהיה השנה המי-יודע-כמה שקרוליינה תרים את סטטיסטיקות ההתאבדות בווגאס). הנפילות שלי מעידות על כך שאני אולי טיפוס ביתי מדי, ובכל מקרה: 84 ניחושים נכונים העונה, 30 נפילות. יותר מ-73 אחוזי הצלחה.

למרות שאני די סולד מהייפים תקשורתיים כאלו, קשה היה לסרב לראות את ברט פארב חוזר לגרין ביי (כאילו, מה, לראות את סן דייגו-אוקלנד או לשחק עם הילדה?). אני חושב שחצי העונה הזאת מראה לי כמה פארב היה הרבה יותר מחויב לגרין ביי מאשר גרין ביי היתה מחויבת אליו. אני חושב שפארב מעולם לא רצה לעזוב את גרין ביי משתי סיבות: הוא חשב שהוא מספיק טוב (בעונה האחרונה, הקסומה שלו, הוא לקח את הקבוצה מרחק של משחק אחד נורא מהשתתפות בסופרבול), ובעיקר, לטעמי, הוא חשב שהמחליף שלו, אהרון רוג'רס לא מספיק טוב, אולי עדיין לא מוכן.

זו הסיבה, לדעתי, שפארב התעקש לשחק בקבוצה מהבית של הפאקרס. הוא הרי לא מחויב לאזור (הוא ממיסיסיפי, שם גרה משפחתו במהלך השנה), ואנשים בגילו מתחילים לחשב את הבית הבא לפי קרני השמש. פארב רצה את שיקגו או מינסוטה, שתיהן לא מועמדות טבעיות לאליפות, כי הוא רצה לשחק פעמיים נגד הפאקרס, להראות להם שהוא צדק. שריקות הבוז של הקהל בגרין ביי כלפי פארב היו טבעיות ומאכזבות. נטיתי לחשוב שהקהל בגרין ביי מבין קצת יותר פוטבול, אני בטוח שהם מבינים את פארב יותר ממני, אבל השנאה מעוורת, בעיקר כשהיא לבושה בסגול.

אני מאמין שפארב היה מחויב לשושלת של התפקיד שלו בגרין ביי. יש תפקידים מסוימים בקבוצות מסוימות שיש להם המשכיות אגדתית. הליינבקר של הברס, רכזים בשכונות של ניו יורק, רצים אחוריים מאוניברסיטת מיאמי. היתה תקופה בשנות התשעים שבה אוניברסיטת קלמזון ייצאה ל-NBA פורוורדים שריריים, משאבות ריבאונד עם כישורים התקפיים של בלם קדמי. אני חושב שאם מט ריאן או ג'ו פלאקו היו מגיעים לגרין ביי, הפרישה של של פארב היתה עוברת הרבה יותר בקלות.

זה מסביר לי את המספרים הכמעט לא הגיוניים של פארב נגד גרין ביי בשני המשחקים העונה (וקצת מסביר לי למה לג'רד אלן יש 7.5 הפלות נגד אהרון רוג'רס מתוך 10.5 הפלות הקוורטרבקים שיש לו העונה). שני המשחקים הללו, והעונה וחצי שבה פארב נמצא מחוץ לגרין ביי, גם מבהירים למי מגיעות שריקות הבוז: גרין ביי, עם הרכב דומה ויריבות נחותות, לא התקרבה להישגים של פארב בעונה האחרונה. פארב נכשל בחצי השני של העונה בניו יורק (עם מצבת תופסים גרועה), והשנה הוא נותן את אחת העונות המזהירות בקריירה הבוהקת שלו. נכון יש לו את אדריאן פיטרסון והגנת ברזל. אבל זה מה שהיה למינסוטה גם בשנה שעברה. המספרים של הרוקי פרסי הרווין ואיש השנה השלישית סידני רייס הם עדות למה שפארב מביא לקבוצה, ומה שחסר לגרין ביי כל כך. זה הדבר הזה שאנחנו לא כל כך יודעים איך להגדיר אותו. לפארב יש אותו, ומספיק ממנו כדי לדעת שלרוג'רס לעולם לא יהיה.