גדולים כמו הגדולים

לא אסתיר את העובדה שלא הייתי מלא התלהבות לקראת סופרבול 43. הייתי בטוח בניצחון חד צדדי של הסטילרס, שאמור היה לשקף את העדיפות ההגנתית המוחלטת שלהם מול ההתקפה החד מימדית של וורנר את פיצג'רלד. ואולם, כמו שקורה לא אחת, שתי הקבוצות בחרו להתעלם מההערכות שלי והציגו משחק מבריק ומותח בצורה בלתי רגילה. בעיניי הוא בהחלט ראוי להיקרא עד כה בשם "הסופרבול של שנות האלפיים", מכיוון שהראה בצורה ברורה ומוחשית ביותר את המשמעות של המילה "ווינריות".

כאשר המשחק היה על חודו של דרייב אחד, שני הקוורטרבקים ידעו להוביל את הקבוצות שלהם לטאצ'דאון, כשלאחד מהם לא נותר מספיק זמן כדי לעשות זאת בפעם השנייה. הם לא היו לבד - לצידו של כל אחד מהם ניצב תופס שגם הוא ידע, בדומה לקוורטרבק שלו, להתעלות ברגעים המכריעים. החיבור שלהם הוביל למפגן קלאץ' בלתי רגיל מצד שתי ההתקפות, אשר ברגעים הקריטיים של הרבע הרביעי ידעו להפוך את ההגנות שעמדו מולן לבלתי רלוונטיות בעליל.

בעקבות תהליך מחשבתי ארוך, החלטתי שיהיה הולם לקשר את מרכיבי הניתוח של המשחק יוצא הדופן הזה לאמירות של אנשים יוצאים דופן. הדף היצירתיות גרם לי "לפרוש את משנתי" על פני שני חלקים, כשהשני יוגש במהלך סוף השבוע.

הקלישאה הידוע אומרת שכדי לנצח בפלייאוף, ההתקפה חייבת שיהיה לה משחק ריצה אפקטיבי. אני לא מתיימר לומר שהפלייאוף הנוכחי ממוטט את הטענה הזאת לחלוטין, אולם בהחלט יש לשקול אותה מחדש. הקבוצות שהגיעו לסופרבול סיימו את העונה הסדירה עם ממוצע עלוב של יארדים פר נשיאה. הסטילרס היו במקום ה-29 עם 3.7 יארד, והקרדינלס היו במקום ה-31 עם 3.5. בפלייאוף, כביכול, אריזונה רצה טוב יותר, אולם הממוצע שלה לנשיאה ירד אפילו יחסית לעונה הסדירה (3.3), שלא לדבר על הסטילרס עם 2.9 יארד מגוחכים. גם בסופרבול הנתונים הללו נראים רע, בלשון המעטה – 2.8 יארד של הקארדס, לעומת 2.2 של הסטילרס.

והיכן היו ביום ראשון האחרון התקפות הריצה המובהקות של הג'איינטס, הפנתרס, הוייקינגס, הפאלקונס, הרייבנס והטייטנס? התשובה היא שבכל מקום, חוץ מאשר על הדשא של "ריימונד ג'יימס סטדיום". זה לא הזמן להיכנס לסוגיית הנפילה של התקפת הריצה, אם כי ברצוני לציין נקודה אחת רלוונטית מאוד למה שהתרחש ביום ראשון בטמפה. כשהתקפת ריצה נקלעת לפיגור יחסית רציני – היא אבודה לחלוטין (ע"ע הפנתרס מול אריזונה). כשהתקפת מסירה נקלעת לפיגור כזה – המשחק רק מתחיל, מכיוון שרק התקפות מסירה מיומנות מסוגלות למחוק פיגור גדול תוך זמן קצר. זה מה שעשו האיגלס בגמר ה-NFC וזה מה שעשו הקרדינלס בסופרבול, בזמן שלאחרונים גם לא הפריעה העובדה שמולם עמדה ההגנה הטובה בליגה. במידה שוורנר ופיץ לא היו עושים את הקאמבק שלהם – הסופרבול האחרון היה הופך לתופעה די משעממת והמשמעות שלו הייתה נמוכה הרבה יותר.

ספורטאי בהחלט לא חייב להיות מושלם בכל שלבי המשחק, די בכך שיעשה במהלכו פעולה אחת בלבד שתהיה מספיק משמעותית כדי להביא לניצחון הסופי. זה בדיוק מה שעשה בן רות'לסברגר ביום ראשון. כשמסתכלים על התמונה הכוללת, הביצועים של ביג בן בסופרבול לא היו מבריקים במיוחד, אך זה לא הפריע לו להוביל את הדרייב המנצח של הסטילרס שתי דקות וחצי לסיום המשחק. הדרייב הזה שינה את התמונה הכוללת הזאת לחלוטין, וכבר הספיק להיכנס עמוק לתוך פנתאון המהלכים הגדולים של ה-NFL. מעטים כרגע זוכרים שעד לפני תחילתו של הדרייב המדובר, רות'לסברגר נתן משחק מאוד פושר ולא יציב.

בתחילת המשחק הסטילרס, על מנת לחפות על חולשתו של קו ההתקפה, השתמשו בהרבה מאוד מערכים "כבדים" של שניים ושלושה טייט אנדים. הרעיון היה לפתח משחק ריצה, לאפשר לרות'לסברגר להרוויח זמן בפוקט ולזרוק מסירות פליי אקשן. התוכנית עבדה לא רע בכלל בפתיחה. הרבה בזכותה, ובעיקר בזכות העובדה שפארקר היה יעיל יחסית על הקרקע בפתיחה (4.3 יארד בממוצע לנשיאה במחצית הראשונה), ביג בן קידם ביעילות רבה את ההתקפה של הסטילרס לאורך הרבע הראשון ובתחילתו של השני. המהלך הגדול ביותר של ביג בן בפרק זמן זה היה, כמובן, המסירה להית' מילר, אחרי שרות'לסברגר הצליח להתחמק ממשהו כמו עשרים ניסיונות לתקל אותו. לצד המהלך הזה, הוא החטיא פעמיים מסירות ארוכות. אחת הייתה קצרה מדי עבור נייט וושינגטון, ודומיניק רוג'רס קרומרטי מנע טאצ'דאון בטוח. במקרה השני, במקום לזרוק את הכדור אל הכתף החיצונית של הולמס, בן מסר לעבר הכתף הפנימית, מה שאיפשר לאותו קרומרטי לבלום את המסירה.

לצערם של הסטילרס, פארקר, שנלחם עם פציעות במהלך כל העונה, ובמיוחד שחקני קו ההתקפה העלובים, התעייפו מהר מדי, דבר שגרם לכך שמשחק הריצה של פיטסבורג נתקע לחלוטין (1.5 יארד בממוצע לנשיאה במחצית השנייה). עקב כך, ככל שהתקדם המשחק, כך ראינו יותר ויותר מערכי הספרד בהתקפה של אנשי הפלדה, מה שבמקביל הפך את רות'לסברגר עם שחרור הכדור האיטי שלו, לפחות ופחות אפקטיבי. מהרגע של 0:10 ועד תחילתו של הדרייב המנצח, רות'לסברגר היה עם 8 מ-18 ל-28 יארד (כולל סאקס). הוא החזיק בכדור יותר מדי זמן (מה חדש), הפגין הססנות רבה (מה, שישה ניסיונות רצופים זה לא מספיק בכדי לעבור חמישה יארדים עד קו השער?) ומסר מסירות לא מדויקות. שתיים ממסירותיו נבלמו על קו ההתנגשות (אחת נחטפה, ועוד אחת הייתה קרובה מאוד לכך).

כל זה, כמובן, נסלח לביג בן באותו רגע שבו שעון המשחק הראה 35 שניות לסיום, וסנטוניו הולמס ישב בפיסוק רגליים וחיבק את הכדור אותו זה עתה תפס לטאצ'דאון המכריע. יש לציין שאת ההבזק הראשון של הווינריות רות'לסברגר הראה עוד לפני שהדרייב הזה בכלל התחיל: מדובר על המסירה חסרת הפחד בדאון שלישי מתוך האנדזון, אשר נפסלה בעקבות עבירת ההולדינג שהעניקה שתי נקודות לאריזונה. אני נדהם לגלות כל פעם מחדש עד כמה רות'לסברגר דומה בצורת משחקו לדונובן מקנאב. יש להם אותן נקודות חוזק ואותן חולשות: יד חזקה מאוד, ניידות גבוהה, חוסר דיוק בטווחים קצרים, שחרור איטי של הכדור וחוסר עקביות. יש ביניהם רק הבדל אחד – ברגעי הקלאץ' ביג בן הופך לסופרמן, בזמן שמקנאב, אתם יודעים... אבל בואו לא נזרה מלח נוסף על פצעיו של עבדיכם הנאמן.

על אף העובדה שהקו של פיטסבורג איפשר, לרוב, לחץ בלתי פוסק ואף דאג להרחיק את ביג בן אחורה עם עוד עבירת הולדינג מטופשת, הוא לא עשה אפילו טעות אחת לאורך הדרייב המנצח שלו. ככל הנראה צוות השידור שכח להראות לצופים את הקטע שבו לפני הדרייב המדובר הוחלף דמו של רות'לסברגר במי האוקיאנוס הצפוני, כי אחרת אני פשוט לא מבין כיצד קוורטרבק מהסס ולחוץ הופך ברגע החשוב ביותר שלו בקריירה לקוורטרבק החלטי וקר רוח. דאון ראשון לעשרים יארד על קו ה-12? לא נורא, רות'לסברגר בורח מהפס ראש ומוסר 14 יארד להולמס. דאון שלישי ל-6 יארד? בליץ של אריזונה? שטויות – 13 יארד להולמס, ישר לידיים. עוד בליץ? אין בעיה, פאמפ פייק של בן, הקרדינלס אוכלים את ההטעיה, הולמס תופס עוד מסירה, הפעם ל-40 יארד. הכדור עובר בין הידיים של הולמס בפינה השמאלית של האנד זון? אל תבכה, תפוס אותו בפינה הימנית. זהו, פשוט מאוד, לא? שתי דקות בלבד שהפכו להיסטוריה, והולידו עוד אגדה של הספורט האמריקאי בפרט ושל התרבות האמריקאית בכלל, ואנחנו היינו עדים לכך בשידור חי.

אילו אחרי שהכדור עבר להולמס בין הידיים בפינת האנד זון השמאלית, הסטילרס היו איכשהו מפסידים – הוא לא היה מצליח להירדם בהרבה מאוד לילות שלאחר מכן. לעיתים נדירות בחיים אנשים מקבלים הזדמנות שנייה. טוב שיש דאון שני בפוטבול. שניות מאוחר יותר, הולמס מצליח לתפוס מסירה מאוד דומה לזאת ששמט, והופך ל-MVP של הסופרבול. כך "הולכים בכל הכוח" על ההזמנות השנייה. למען האמת, סנטוניו הולמס לא מתקרב מבחינת היכולת לג'רי רייס או אפילו ללארי פיצג'רלד. אולם, גם דיון בראנץ' לא התקרב אל הנ"ל בשום פרמטר, וזה לא מנע ממנו להפוך ל-MVP של סופרבול 39. כפי שכבר צוין, מספיק להתעלות פעם אחת בזמן הנכון ובמקום הנכון.

בניגוד לקריירה של רות'לסברגר, שהוביל 17 (סליחה, 18) דרייבים מנצחים מאז עונת 2004, הקריירה של הולמס לא התאפיינה בהברקות מסוג זה. מאז שהגיע לליגה ב-2006, הוא לא הצליח באף אחת מהעונות שלו להגיע לאלף יארד, היה מאוד לא עקבי ובקלות הלך לאיבוד במצבים המכריעים. אף על פי כן, קרה משהו בסופרבול הנוכחי שגרם לו להפוך לפתע לגרסה משודרגת של עצמו. הסטטיסטיקה הכוללת של 9 תפיסות ל-131 יארד חשובה הרבה פחות מהתפקוד שלו בדרייב הניצחון, שבמהלכו הוא תפס ארבע מסירות ל-73 יארד. מסירת הטאצ'דאון הייתה יצירת אומנות: הולמס היה מכוסה על ידי שלושה שחקנים, אך רות'לסברגר שם את הכדור במקום היחידי שאליו יכול היה להגיע. ג'ון מאדן התייחס במהלך השידור לעובדה שרסיבר שיודע לתפוס כדור רחוק מהגוף, מקל מאוד על הקוורטרבק שלו בכך שהוא מהווה מטרה גדולה יותר. התפיסה האחרונה של הולמס הדגימה את הטענה של מאדן בצורה המפורשת ביותר שיכול להיות. מתוך שמונה מסירות של רות'לסברגר בדרייב הזה חמש הלכו להולמס. ברור שאף קוורטרבק, גדול ככל שיהיה, לא מסוגל להכריע משחק ללא סיוע של המוציאים לפועל. מי שהפעם סיפק את הסיוע הזה מעל ומעבר היה הולמס.

חשוב לציין שחלק גדול מהצלחתו של הולמס במשחק המדובר נבע מהשמירה מעוררת הרחמים של דומיניק רוג'רס קרומרטי, שהיה אבוד לגמרי לכל אורך המשחק. הולמס תקע אותו פעם אחר פעם בכל צורה אפשרית: מסירות סקרין, מסירות עומק ומסירות קצרות. זה קרה נגד כל סוג אפשרי של כיסוי – בין אם הוא היה אזורי, אישי, לוחץ, על קו ההתנגשות, או שמונה יארד לפניו. אף על פי כן ולמרות הכול, וויזנהנט ושות' סירבו להביא לו עזרה ושילמו את מלוא המחיר. לזכותו של קרומרטי ייאמר, שקשה מאוד כבר בעונת הרוקי לעשות טרנזישן מלא ממכללה זניחה לליגת ה-NFL. לקרומרטי יש כישרון פיזי אדיר - ספק אם קיימים יותר משניים-שלושה קורנרים נוספים בליגה, שהיו מצליחים לבלום את מסירת ההומראן לוושינגטון. עם זאת, בכדי לשחק בהצלחה בליגה "של הגדולים", לדומיניק יש עוד הרבה מאוד מה ללמוד.

המשך הכתבה, למי שעוד לא התעייף – בסוף השבוע.