חכמות על חזקים

מערכת היחסים שלי עם בת זוגתי לטיול, קריינית הכיוון של ה-GPS, לא הייתה טובה מדי מלכתחילה. אחרי שביום הראשון היא הכניסה אותי לכל מיני אזורי תעשיה ושוחות חשוכות, אתמול היא דפקה לי ברזים באמצע הדאון-טאון. פתאום לא מדברת, פתאום אומרת בלי סיבה שהיא "מחשבת מחדש את הדרך", עושה לי שביתות איטלקיות. התעצבנתי, בחיי שהתעצבנתי. מבחינתי, הייתי קרוב לנקודת האל-חזור ולזרוק אותה תוך כדי נסיעה. שיא השיאים היה כשהיא התכוונה לומר (אני יודע, אני פשוט יודע), "אני לא אשמה שאתה אידיוט". אמרתי בעבר ואומר זאת גם כעת: כלבה. פשוט כלבה.

אבל אם במקרה הזה מדובר בקסנטיפה וירטואלית, הרי שכולנו יודעים שבעולם קיימות מכשפות בשר ודם. יש את אלה שלא יודעות מה לעשות עם זה, ויש את אלה שהפכו את זה למקצוע. אחרי ביקור ראשון ומתמשך במרכז התקשורת של הסופרבול, גיליתי את הייעוד האולטימטיבי של נשים רעות בעולם: להיות מארגנות אישיות של שחקני פוטבול.

כל מי שמכיר את הטייט אנד המשובח של דנבר ובולטימור לשעבר שאנון שארפ, יודע שהאיש הוא פה גדול, אבל כזה שמנפק קבלות ותובנות. לא פלא שכששארפ מגיע לאיזשהו אירוע הוא לא נשאר מחוסר עבודה. נראה היה לי שתפסתי אותו ברגע נכון ונדיר, כשהוא בין שני ראיונות כמעט לבד. "שאנון, אפשר להחליף אתך כמה מלים?", שאלתי. הוא הנהן. ואז, כמו בפשיטה של מסתערבים, היא הגיעה מאחור. מטר ושמונים גובהה, מבט של "אל תתעסק אתי" בעיניה. "לא", פנתה אלי בלי התראה מוקדמת, "עכשיו יש לו חצי שעה לאכול. בוא, שאנון, הולכים".

הלך? בטח הלך. אחד השחקנים הטובים ביותר בעמדה שלהם בכל הזמנים, כזה שלא נכנע למתקפות פיזיות ומילוליות בכל הקריירה, פשוט הרכין ראש. אחרי שעה ראיתי אותו שוב, באותה עמדה ופוזיציה. הסתכלתי לצדדים, לראות שהמסתערבת לא באזור. "שאנון, אפשר?", שוב ניסיתי את מזלי. "מצטער, אני נכנס לראיון", ירה בלי למצמץ. למד את הלקח, הברנש, למה לו להסתבך?

אבל שארפ הוא עדיין אחד שאפשר לראות אותו מסתדר עצמאית, מה שבוודאי אי אפשר להגיד על ברנדון ג'ייקובס, הרץ האחורי (לשעבר?) של הג'איינטס. ג'ייקובס, מגיבורי הסופרבול הקודם, לא ממש נראה כמי שמוצא את מקומו בין כל עדת האנשים והיה מעדיף להתאמן לקראת המשחק במקום להתראיין. במקרה שלו, האורגנייזרית לא מתחבאת - היא פשוט שם, ערוכה לכל מתקפה ולא נותנת להתקרב. היא נמוכה בהרבה מקודמתה, אבל לא פחות נשכנית ומאיימת.

מכירים את הפרסומת של ESPN עם הבחור ששם פתקים על כל הבית, כולל על הילד שלו, משום שהוא לא מתמצא בשום דבר מלבד בספורט? ג'ייקובס הוא גרסת הריאליטי של הדמות. האיש שמוצא כל כך הרבה דרכים ופרצות על המגרש לא יזהה את דלת הכניסה לאולם גם אם חייו יהיו תלויים בזה. במקרה שלו קשה להאשים את האמזונה, אם היא לא הייתה שם הוא בטח היה מוצא את עצמו באיזה פרדס נטוש, כמו שקרה לי עם הגברת GPS.

האטרקציה הגדולה לג'ייקובס, שארפ ועוד שחקנים ואנשי מקצוע היא מגיש הטלוויזיה והרדיו ג'ים רום, הדמות הכי פוליטיקלי אינקורקט בתקשורת האמריקאית. רום חתום על "Jim Rome is Burning", אחת מתוכניות הדגל של ESPN. הם מגיעים אליו כמו לאתר עליה לרגל. אחרי השניים התארח אצל רום ג'יי גלייזר, הכתב הבכיר של "FOX". גלייזר הוא גוץ, מקריח ובעל חיוך זדוני שמסגיר את העובדה שתמיד יש לו מה להסתיר. העיניים שננעצות בו בחדר מעידות על כך שהוא לא אהוד במיוחד.

גם רום לא נראה כמי שמת עליו, ומה שמעניין הוא שרק לפני חודש התקוטטו השניים במסעדה בקליפורניה, בעימות שגלש לפסים פיזיים בעקבות הקנטות הדדיות של אחד על הזקן של השני. אבל כמו אצל האמריקאים, ביזנס הוא ביזנס ויריבות אישית נשארת בצד בשביל רייטינג. במפגש הזה לא היו אש וגיצים, אבל בשביל זה עוד יש לנו את סוף השבוע.