125 שנה, 10 רגעים קטנים: הרגעים הגדולים בווימבלדון בעידן המקצועני

אין ומעולם לא היה סיפור סינדרלה גדול ומפתיע כמו של הקרואטי החביב הזה. המסע הקסום שעבר בווימבלדון 2001 החל בכניסה לטורניר עם כרטיס חופשי דרך המקום ה-125 בעולם ואחרי שנים קשות ומלאות פציעות וכשהוא נושק לגיל 30, והסתיים בזכייה בגביע, מה שהפך לאחד הסיפורים המרגשים בתולדות הטורניר. כל מי שראה את הגמר, בו ניצח גוראן איבניסביץ' 3:6, 6:3, 3:6, 6:2, 7:9 את פטריק ראפטר, לא ישכח לעולם את החיבוק המרגש של איבניסביץ' ואביו סרג'אן, שהצטווה לא להגיע למשחק בשל בעיות לב. זאת לעיני למעלה מ-13 אלף צופים שהשרו אווירה של מגרש כדורגל באיצטדיון המרכזי בווימבלדון.

הקרואטי זכה בכרטיס חופשי לטורניר בשל עברו והעובדה שהגיע לשלושה גמרים במועדון "אול אינגלנד" והפסיד בכולם (1992, 1994 ו-1998). אף אחד לא נתן לאיבניסביץ' סיכוי לזכות בתואר, בטח כשכמדורג 125 בעולם הוא סבל מהגרלה קשה, אך ככל שהטורניר התקדם הקרואטי בעל הסרבים האדירים הלך והשתפר. הוא עבר דרך קרלוס מויה, אנדי רודיק, מראט סאפין, טים הנמן וכמובן ראפטר כדי להפוך לטניסאי הראשון והאחרון עד כה שזוכה בגרנד סלאם לאחר שהגיע לטורניר עם כרטיס חופשי. כמה שנים לאחר מכן תיאר איבניסביץ' את הסנסציה: "מיום שני בו פתחו את השערים ועד יום שני של הגמר, חוויתי 15 ימים קסומים, הכי יפים בחיי. הצלחתי להגשים את החלום שלי".

קצת מוזר שגם האירוע השני הוא מ-2001, אבל, בדיעבד, כשמעריכים את החשיבות ההיסטורית שלו, אין ברירה אלא להזכיר אותו. נכון שרוג'ר פדרר הפך מאז לשיאן הזכיות בתארי גרנד סלאם (16), כולל שישה בווימבלדון, ואפשר היה לבחור באחת הזכיות הללו, אבל הרגע היותר חשוב הגיע דווקא בשמינית הגמר של ווימבלדון 2001. פדרר, שהיה אז ילד בן 20 ללא תואר גרנד סלאם אבל עם קוקו וכמה פצעונים, פגש בפעם הראשונה וגם האחרונה את פיט סמפראס בן ה-30, שהיה עד לאותו הרגע השליט הבלעדי על הדשא בלונדון עם שבע זכיות ו-53 ניצחונות ב-54 המשחקים האחרונים שלו שם.

פדרר הדיח את סמפראס עם 6:7 (7), 7:5, 4:6, 7:6 (2), 5:7, במשחק שהפך לסמלי רק בדיעבד, כשהתברר שזה היה האירוע המכונן בהעברת השרביט בין שניים מגדולים השחקנים אי פעם, ובדיוק בזירה ששניהם הכי אוהבים. מדהים לראות מה פיסטול פיט אמר כמה דקות לאחר המשחק: "יש הרבה שחקנים צעירים בסבב, אבל פדרר הוא מיוחד. יש לו משחק אול אראונד, הוא מזכיר לי אותי באופי ולא מתרגש יותר מדי. חייבים לתת לו קרדיט על זה".

אין ספק שהגמר בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל בשנת 2008 היווה נקודת ציון בתולדות הטניס והספורט העולמי. זה לא היה רק אחד ממשחקי הטניס הטובים שנראו אי פעם, הוא אף קבע עובדה: נדאל, שניצח 4:6, 4:6, 7:6 (5), 7:6 (8), 7:9 ומנע מפדרר תואר שישי ברציפות בווימבלדון, הראה שהוא יכול לנצח את הטניסאי הטוב בעולם על כל משטח. למעשה, הרגע בו נשכב נדאל על הדשא בלונדון היווה הצהרה: הספרדי הוא זה שהולך לשלוט באחד הקרבות הגדולים והג'נטלמניים שידע הספורט העולמי אי פעם.

השור ממאיורקה הצליח לעצור רצף של 40 ניצחונות של פדרר בווימבלדון (לא הפסיד מאז 2002 על דשא) והראה עוצמה מנטלית אדירה כשהצליח לנצח על אף שפדרר חזר מפיגור של שתי מערכות והמשחק נעצר מספר פעמים בשל גשם. "זה ככל הנראה ההפסד הכי קשה בקריירה שלי", אמר השוויצרי אחרי אותו משחק, "אני לא חושב שיש רגעים יותר קשים מאלה שעוברים עלי עכשיו. נדאל הוא פשוט סלע יציב. הוא גורם לך לחשוב וזה מה ששחקנים טובים עושים".

ללא ספק המפגש בין שני הטניסאים הכי פחות טובים מבין הרשימה, שנערך בכלל במגרש מספר 18. אלא שג'ון איזנר (מדורג 23 בטורניר) וניקולא מאהו (עלה מהמוקדמות) לימדו את כל העולם שיעור בווינריות, באופי ובעיקר בספורט כשנלחמו במשך 11 שעות וחמש דקות, שהתפרסו על פני שלושה ימים, במה שהפך למשחק הארוך בהיסטוריה של הטניס. התוצאה בסיום ממש לא חשובה ורק לצורך ההגינות נאמר שאיזנר ניצח 4:6, 6:3, 7:6 (7), 6:7 (3), 68:70, אבל מה שהיה משמעותי הוא ששני הטניסאים הבינו מוקדם שאין להם סיכוי להמשיך הלאה בטורניר, אבל המשיכו להילחם על כל נקודה רק כדי לנצח במשחק בסיבוב הראשון. כי זו המהות האמיתית של הספורט.

מי שהייתה מודאגת מאוד במהלך המשחק היא אמו של איזנר, קארן שישבה ביציע ואמרה: "חבריי היו צריכים להחזיק אותי כי רציתי להיכנס למגרש ולהגיד: 'אוקיי, זהו. נגמר המשחק'". לא נתחיל להציף אתכם בשלל הנתונים, את זה תמצאו בעמוד הוויקיפדיה של המשחק הזה. לא יזיק גם לאיזנר להיכנס לשם. "לא יכולתי לחשוב אחרי 25:25", אמר בסיום, "רק כשחזרתי וישבתי בחדר ההלבשה, הבנתי כמה גדול הסיפור שהייתי חלק ממנו".

גמר הנשים ב-1988 כבר נראה אבוד כשמרטינה נברטילובה המנוסה, שזכתה בתואר בשש השנים שלפני כן, הובילה 5:7 ו-0:2 במערכה השנייה. אלא שאז התעוררה שטפי גראף בת ה-19 וניטרלה את הסרב-וולי של הצ'כית עם חבטת העברה מושלמת בפורהנד. הנקודה הזו החדירה בגראף אמונה שהיא מסוגלת לנצח את האלופה הנצחית. בסופו של דבר הצליחה הגרמניה להשלים את הקאמבק ולנצח 7:5, 2:6, 1:6, במה שהתברר כמכשול היחיד שעמד בינה לבין השנה הכי איכותית של טניסאי או טניסאית אי פעם.

גראף הצליחה להפוך לטניסאית היחידה בעידן הפתוח שזכתה בכל ארבעת תארי הגרנד סלאם ובמדליית הזהב באולימפיאדה (סיאול) באותה השנה (1988). בסופו של דבר, זכתה הגרמניה ב-22 תארי גרנד סלאם, אבל אין ספק שהניצחון ההוא בווימבלדון סימל הרבה עבורה. "הערצתי את מרטינה כל חיי והיא גם ניצחה במערכה הראשונה מולי והשיגה שבירה בשנייה", סיפרה הגרמניה לדיילי מייל לרגל יום הולדתה ה-40 לפני שנתיים, "הקאמבק במשחק הזה הוכיח לי כמה אני טובה והפך את כל הקריירה שלי להרבה יותר קלה".

גמר 1980 הפגיש בין שתי הדמויות הכי שונות שאפשר לבקש ושניים מהיריבים הגדולים אי פעם. הקרחון השבדי ביורן בורג מול ג'ון מקנרו, אמריקני עם פיוז קצר. בורג הוביל 6:1, 5:7, 3:6 עד שהמערכה הרביעית הלכה לשובר שוויון, שנמשך 22 דקות, ובו מקנרו הצליח לנצח 16:18. במשחקון הראשון של המערכה החמישית, בורג נראה כמי שמושפע מהלחץ והפסיד את שתי הנקודות הראשונות, אך אז הוא שוב התעלה, שמר על ההגשות שלו עד סוף המשחק וניצח 6:8. "מכל הגמרים בהם שיחקתי", אמר לימים מקנרו, "בזה הרגשתי הכי הרבה באז מהקהל, שהבין שקורה משהו מיוחד. גם אנחנו הבנו".

נכון שזה רק זוגות מעורבים, אבל לפעמים האישיות היא זו שעושה את האירוע ולא להפך. כך היה בגמר טורניר הזוגות המעורבים בשנת 2003 כשמרטינה נברטילובה, ששיתפה פעולה עם לאנדר פאס, זכתה בתואר ה-20 שלה בווימבלדון והפכה לטניסאית המבוגרת ביותר אי פעם שזוכה בגרנד סלאם בגיל 46 ו-261 ימים עם 3:6, 3:6 על אנדי רם ואנסטסיה רודיונובה. נברטילובה זכתה לפני כן בתשעה תארי יחידות בווימבלדון, שבעה תארי זוגות ושלושה במעורבים, אבל זה היה מרגש במיוחד והוכיח שהגדולה של הספורטאית נובעת קודם כל מאהבה. או כמו שנברטילובה אמרה: "כל התארים שלי כאן מיוחדים, אבל האחרון שלי היה לפני שמונה שנים ולא חלמתי שאזכה שוב. כך שאני נרגשת מאוד".

קשה למצוא ספורטאי שהצליח לחולל שינוי באומה שלמה יותר מאשר בוריס בקר, שהיה הגרמני הראשון שזוכה בתואר גרנד סלאם ליחידים. משהו כמו דירק נוביצקי היום. הג'ינג'י הפך ב-1985 לזוכה הצעיר ביותר בהיסטוריה של טורניר גרנד סלאם (שיא שנשבר על ידי מייקל צ'אנג), כשהניף את הגביע בגיל 17 ו-7 חודשים בלבד לאחר 3:6, 7:6 (4), 6:7 (3), 4:6 מול קווין קיורן. לאחר המשחק אמר בקר הנרגש ש"זה הולך לשנות את הטניס בגרמניה", וככל הנראה ידע על מה הוא מדבר. כשבקר חזר לעיר נעוריו ליימן, הוא זכה לקבלת פנים של מלכים שכללה שטיח אדום ועשרות אלפי אוהדים שהגיעו מכל רחבי המדינה. "אני מרגיש טוב יותר במגרש המרכזי מאשר על הפודיום", אמר שם.

ג'ף טרנגו לא היה מצליח במיוחד, אבל מה שהוא עשה מול אלכסנדר מרונץ בסיבוב השלישי של ווימבלדון 1995 ייזכר לתמיד כאחד האירועים החריגים אי פעם במועדון "אול אינגלנד". טרנגו האמריקני התווכח עם שופט הכיסא ברונו רבוי, וספג קריאות בוז מהקהל, מה שהרתיח אותו וגרם לו לצרוח: "סתמו את הפה שלכם". שופט הכיסא העניש אותו, אך טרנגו סירב להירגע וצעק לעברו: "אתה אחד השופטים הכי מושחתים במשחק". על זה הוא נענש שוב ובשלב זה החליט טרנגו לארוז את החפצים שלו ופשוט לפוצץ את ההתמודדות. אם זה לא מספיק, אז אשתו של טרנגו ירדה אל המגרש וסטרה לשופט פעמיים.

אירוע נוסף שהיה חריג במיוחד בנוף השמרני של טורניר ווימבלדון והגיע כאנטי קליימקס המושלם התרחש בגמר של 1996. ריצ'רד קרייצ'ק ההולנדי ומליוואי וושינגטון האמריקני נעמדו משני צדיה של הרשת לתמונה המסורתית שלפני הגמר, כשבדיוק פרצה למגרש המרכזי בחורה עירומה, שרצה והסיחה את דעתם של כולם. "היא גרמה לי לחייך ושברה את כל המתח בו הייתי", אמר לאחר מכן קרייצ'ק, שזכה בטורניר עם 3:6, 4:6, 3:6 די קליל.