אל תחלמו על פיינל פור

בשלושת המשחקים הקודמים של מכבי תל אביב ביורוליג, תוכנית המשחק של פיני גרשון עבדה בלי הרבה הפרעות. מכבי נתקלה בשלוש יריבות רכות, שמשחקות כדורסל אטי ולא חכם (הכוונה גם לאולימפיאקוס המאכזבת), הצליחה לבלבל אותן באזורית ובמץ' אפ זון ולפרק את ההגנות בפיק אנד רול היעיל שלה. המשחקים האלו סיפקו תחושה שגם העונה, למרות הפתיחה הנוראית, החלפת המאמן וחיתוכי הזרים, מכבי יכולה להגיע רחוק באירופה. ואז הגיעה מלאגה.

כי את הכדורסל המהיר והאגרסיווי של גרשון קצת קשה יותר ליישם במשחק חוץ מול קבוצה עדיפה. במקום להאט את הקצב, דיברה הקבוצה הנהדרת של אאיטו עם מכבי בשפה שהיא מבינה: היא פירקה את ההתקפה שממול באמצעות עזרה מצוינת והרבה מכות יבשות; כשהשיגה את הכדור, היא רצה במהירות שיא, לא התביישה לזרוק שלשות במתפרצת וגמרה את המשחק למעשה כבר ברבע הראשון, כשברחה ל-21-6. הסגל העמוק שלה איפשר למאמנה להחליף בלי סוף, כדרכו בקודש, וגם אם נראה היה לעתים שהחילופים מוציאים את שחקניו מהקצב בהתקפה, הם איפשרו להם להמשיך ללחוץ ולרוץ, עד השבירה הסופית של מכבי ברבע השלישי.

הנקודה המדאיגה מבחינת מכבי היא שנדמה שכשנלקחות ממנה האופציות הראשוניות בהתקפה, אין לה מענה. היא הצליחה לצמצם ברבע השני, בעיקר בזכות סיום מתפרצות של עמרי כספי ומרקוס בראון, ובשל קשיי ההסתגלות הספרדיים למץ' אפ זון של גרשון, אבל במשחק העומד היתה אובדת עצות. מכבי עדיין תלויה לחלוטין בארויו, היריבות יודעות זאת היטב ומסתערות עליו בחמת זעם. גם הקו הקדמי, שהרשים מול היוונים, נראה שוב רך וחסר אונים מול הכוח והפיסיות של נ'דונג, הייסליפ וארצ'יבלד. זו בשורה קשה לקראת המפגשים הצפויים מול יחידות החיסול בצבע של ברצלונה, צסק"א או פנאתינייקוס.

מעל הכל, מלאגה היא פשוט קבוצה טובה באופן משמעותי ממכבי: עמוקה יותר, מגוונת יותר, שומרת טוב יותר. גרשון שינה לא מעט בתקופה הקצרה שלו בקבוצה, אבל הוא עדיין מדריך סגל לא יציב וקצר, שהחל מאתמול שאיפותיו מסתכמות ברבע גמר היורוליג. אחרי הערב, שהבהיר מאילו חומרים מכבי קורצה באמת, אף אחד לא יעז לייחל ליותר.