מחממים את הפרקט: יוסטון רוקטס

עברנו את מחצית פרויקט "מחממים את הפרקט" עם כל קבוצות המזרח (פלוס סן אנטוניו, שזכתה לכבוד מוקדם בגלל המפגש מול מכבי ת"א), ועכשיו הגיע הזמן לנדוד מערבה. נתחיל מהבית הדרום מערבי, משם נצפין לצפון מערב, ונקנח בבית הפסיפי.

באו: שיין באטייה (בטרייד מממפיס בתמורה לבחירת הדראפט שהביאה את רודי גיי), בונזי וולס (שחקן חופשי), סטיב נובאק (בחירה 32 בדראפט), ואסיליס ספאנוליס (שחקן חופשי מפנאתינייקוס), קייסי ג'ייקובסן (שחקן חופשי מטאו ויטוריה), סקוט פאדג'ט (שחקן חופשי), קירק סניידר (בטרייד מההורנטס), ג'ון לוקאס השלישי (שחקן חופשי).

הלכו: סטרומייל סוויפט (בטרייד למממפיס, כחלק מעסקת באטייה-גיי), קית' בוגאנס (שחקן חופשי, עזב לאורלנדו), מאצ'י לאמפה (שחקן חופשי, עזב לאירופה), דייויד ווסלי (שחקן חופשי, עזב לקליבלנד).

חמישייה: רייפר אלסטון, וולס, טרייסי מקגריידי, באטייה, יאו מינג.

ספסל: ג'ואן הווארד, לות'ר הד, נובאק, ספאנוליס, ג'ייקובסון, פאדג'ט, סניידר, דיקמבה מוטומבו, צ'אק הייז, לוקאס השלישי, בובי סורה (אם פציעתו תאפשר לו לחזור לשחק כדורסל).

מאמן: ג'ף ואן גנדי (מתחיל את עונתו הרביעית במועדון).

מאזן העונה שעברה: 34 ניצחונות ו-48 הפסדים (מקום 12 במערב).

אולם: הטויוטה סנטר (18,300 מקומות)

גאוני וואלה! ספורט, יחד עם עוד כמה חכמולוגים, עיוורים ופסחים מהתקשורת האמריקאית, החליטו לפני העונה שעברה שיוסטון מהווה את האיום הגדול ביותר על ההגמוניה המערבית של סן אנטוניו. בפועל, טימאק סבל מפציעות בכל חלק בגוף, הבוהן של יאו עשתה לו צרות, והשניים היו בו זמנית על הפרקט ב-31 משחקים בלבד. ורק כדי שלא יחושו שני הכוכבים בודדים ברשימת הפצועים, גם סורה (ישב כל העונה בחוץ) ואלסטון (19 משחקים בצד) החליטו להצטרף אליהם. מי שאמור היה להוסיף לרוקטס קצת נוכחות ואתלטיות מתחת לסלים, בטח ובטח כשלא נותרו לו כבר מחליפים, הלוא הוא סוויפט, הסתפק ב-9 נקודות ו-4 כדורים חוזרים ב-20 דקות בלבד. שום דבר לא עבד מההתחלה, והעונה של הטילים התרסקה בקול גדול. בסופו של דבר התברר שדאלאס הייתה זו שקטעה את השליטה של הספרס בקונפרנס. לכו תקשיבו לפרשנים.

אבל פציעות לא היו הבעיות היחידות בקבוצה. בחצי השני של העונה התברר שטימאק שקע בדכאון, מה שהוביל אותו לסגור את הבסטה לשארית השנה. בשלב מסוים ואן גנדי התייאש מחניכיו, האשים אותם בכך שוויתרו ונכנעו, ובדיוק כשיאו חזר לקו הבריאות והציג לראווה מספרים שמיצבו אותו כסנטר הטוב בליגה, שוב הבוהן עשתה הבעיות, וגם הוא חזר ללבוש חליפות XXXXXL על הספסל. הייאוש ביוסטון היה באותם ימים נוח עד מאוד.

בקיץ החליט הג'נרל מנג'ר קארול דוסון (בשיתוף פעולה צמוד עם מי שאמור להחליפו בתום העונה - מומחה הסטטיסטיקה דאריל מוריי בן ה-32), שהסגל של הקבוצה חייב להיות מאוזן יותר, וכי ההתבססות המוחלטת על מינגריידי הוכחה כטעות. הצעד הראשון היה ההתחמשות בבאטייה היציב במקומם של סוויפט ושל בחירת דראפט שהפכה לרוקי המבטיח רודי גיי. באטייה, בזה ואן גנדי יכול להיות בטוח, לא יוותר על העונה עד השנייה האחרונה של המשחק האחרון. הוא יביא איתו מקצוענות ומנהיגות לחדר ההלבשה, הגנה חסרת פשרות בכל התקפה והתקפה, אינטליגנציית משחק, ויוסיף על הדרך את השלשות שיפתחו את הרחבות, ואת כל הדברים הקטנים שהמאמנים אוהבים (חסימות לגבוהים ולנמוכים, הגנה בלתי מתפשרת, משחק קבוצתי, וכו'). כדי לוודא שהקליעה מבחוץ כבר לא תהיה בעיה ביוסטון, הגיעו גם ג'ייקובסון, פאדג'ט, נובאק (צלף ללא הכרה במשחקי ליגת הקיץ) וספאנוליס.

החלק האחרון בפאזל הופיע במקרה. לאחר שסאגת בונזי וולס מיאנה להסתיים, והגארד-פורוורד נותר ללא קבוצה שיכולה לשלם לו את הסכומים אותם הוא דורש, הוא החליט לחבור לידידו טרייסי ביוסטון, בתמורה לחוזה לשתי עונות (עם אופציה להשתחרר בקיץ הבא). התוספת הזו שינתה לחלוטין את קו החשיבה של הטילים לקראת העונה, כשכרגע אין מנוס משילוב של בונזי ובאטייה בחמישייה יחד עם טימאק, יאו והרכז אלסטון, מה שאומר שלוואן גנדי תהיה חמישייה נמוכה ומהירה (אבל איתנה בריבאונד) שבנויה לכדורסל התקפי. מה שנאמר, לא בדיוק כוס התה של המאמן השמרן.

מדד הכיף:

קואץ' ואן גנדי וכיף הם שני דברים שלא ממש הולכים ביחד. מדובר במאמן מתודי שאוהב את הכדורסל שלו בהליכה, שלא לומר בזחילה. הכדורים הולכים פנימה, הרול פליירס מתוכנתים היטב, ושחקני החוץ מתבקשים לא לכדרר או ליצור לעצמם מצבי קליעה. לצערו ולשמחת עולם הכדורסל, ואן גנדי נאלץ להתפשר ברגע שנחת עליו טרייסי מקגריידי במקומו של סטיב פרנסיס, והעונה לא תהיה לו ברירה אלא למכור את נשמתו לשטן, ורחמנא ליצלן - לשחק בהרכבים נמוכים.

השוס המרכזי של החמישייה הנמוכה הוא הצמד חמד טימאק את בונזי, שיעשה הרבה צרות לקבוצות היריבות. מקגריידי יפתח בסמול, אבל הוא בעצם שוטינג גארד גבוה, בעוד וולס יפתח כ-2, למרות שיש לו את המסה של סמול, ומרוויח את מחייתו עם הגב לסל. מכיוון ששמירה כפולה הוא לא יראה בקבוצה הזו, החיים שלו יהיו קלים מאשר היו בסקרמנטו, שלא לדבר על כך שזה ישאיר למקגריידי יותר מקום להחדור לטבעת או לעלות לשלוש. באטייה יהיה הפאוור פורוורד האידיאלי להרכב שכזה, מכיוון שהוא יעניש שומרים שיפקירו אותו בשביל דאבל טים על טימאק, יאו או וולס, והפיזיות והנחישות שלו יסייעו לו במאץ' אפים ההגנתי מול שחקנים גדולים וחזקים יותר. והזריזות שלו תהיה יתרון בהתקפה.

מנהל המשחק יהיה אלסטון, אקס כוכב And1 ולא בדיוק הרכז האמין בסביבה (12 נקודות ב-38 אחוזים מהשדה אשתקד). את העונה שעברה הוא פתח בצורה מזעזעת לפני שנפצע, וכאשר חזר חצי הרכב כבר היה מושבת. העונה הוא יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לזוז הצידה ולא לנסות לעשות יותר מדי, בטח כשהוא החוליה החלשה בחמישייה.

מסקנות מכשלון ארה"ב במונדובאסקט:

מייק ששבסקי, למרות שהיו לו שחקנים כמו אלטון ברנד, כריס בוש ודוויט הווארד, החליט לא לשרטט מהלכים לגבוהים עם הגב לסל. אחת הסיבות לכשלון האמריקאי היה ההרכבים הנמוכים של קואץ' K, שאיבדו את היתרון בריבאונד, ונענשו במיס מאצ'ים בהגנה. הדבר היחידי שימנע מוואן גנדי לשחק סמול בול - כלומר הדבר היחידי שיציל אותו מהתאבדות - הוא הענק הסיני יאו מינג. לא משנה כמה נמוך תשחק, כשבצבע יש לך סנטר בגובה 2.26 מטר, סמול בול כבר לא תשחק. כדאי לזכור שמפגרת האולסטאר ועד הפציעה, העמיד יאו ממוצעים של 27 נקודות, 12 ריבאונדים ו-2 בלוקים, ואם ישחק כך העונה, האופציות ההתקפיות מבפנים ומבחוץ רבות כרימון.

בנוסף, לראשונה בעידן מינגריידי, הספסל של ואן גנדי כבר לא מהווה תפאורה, אלא ספסל NBA אמיתי ואיכותי, אם כי אפור במקצת. הווארד והייז יעלו ל-4, כשהראשון ייתן ניסיון והתקפה והשני מלחמה, ריבאונד והגנה; הד יחליף את אלסטון כשזה יתחיל להשתגע; מוטומבו עדיין יכול לחסום כדורים ולנפנף באצבע; ועל הקליעה מבחוץ של הרול פליירס כבר הרחבנו.

אבל אם ואן גנדי באמת רוצה להסיק מסקנה אמיתית מהמונדובאסקט, כל מה שהוא צריך לעשות זה לראות שוב את הקלטת של ההפסד ליוון, שם מוצגות - תמונות על גבי מסך - השלשות והביצים של ספאנוליס. טוב יעשה המאמן אם יעניק ליווני 20 דקות למשחק, אבל מכיוון שבוואן גנדי עסקינן, סביר להניח שהוא יסחוב את התיקים של "הוותיקים" (הוא הרי רוקי, לא?), יביא סופגניות לאימונים, ויתעשר מישיבה על הספסל בזמן ששחקנים אחרים, שבקונסטלציה אחרת היו סוחבים לו את התיקים וגם מעסים לו את הרגליים, יקבלו את הדקות שהוא ראוי להן. כולי תקווה שאם אכן תסריט זה יתממש והקבוצה תיכשל, ואן גנדי ישלם על כך במשרה שלו, ואולי בשנתיים האחרונות שנותרו לספאנוליס בחוזה יהיה לו מאמן שיידע להשתמש בו.

מועמד לפריצה:

בקיץ שעבר המועמד לפריצה של יוסטון היה יאו, שכאמור התחיל חלש, נתן חודש וחצי ברמה הגבוהה ביותר, ואז גמר את העונה. העונה הוא שוב המועמד לפריצה, ועכשיו שראינו מה הוא מסוגל לעשות, לא נסתפק בממוצע קריירה של 8.8 קרשים, פחות משש זריקות עונשין למשחק או 3.3 עבירות בממוצע. ימי הסנטר הסיני הרכרוכי צריכים לעבור מן העולם, זוהי שנת הענק האגרסיבי והאסרטיבי, שיאו כבר הוכיח שהוא יכול להיות. הממוצעים שמנינו לעיל, שהושגו בחודש וחצי, צריכים להיות מטרה עבור הסנטר ל-82 משחקים, ואם יעשה זאת יהפוך באופן מיידי לשחקן הפנים הקטלני בליגה. תערבבו זאת עם בריאות ואושר, ותקבלו קבוצה שיכולה לחלום רחוק מאוד. בינתיים הסיני עבר ניתוח להסרת הציפורן בבוהן הבעייתית, ונקווה שזו הפעם האחרונה שאנחנו שומעים על ההתרחשויות בתוך נעליים שלו.

מועמד לדעיכה:

החיים הקשים של מקגריידי הם לא נושא לבדיחה, וכל המיליונים שבבנק לא יוציאו אותו מדכאון קליני. בראיונות הוא מבטיח שהצרות שלו מאחוריו, ואיתן גם הפציעות הכרוניות. אבל הגב של טימאק מהווה בעיה כבר כמה עונות, ואם הוא שוב יחמיץ 20-30 משחקים והקבוצה תיכשל, מעמדו כאחד הסופרסטארים יישחק לחלוטין, והוא ימצא את עצמו בחברתם של סטארבורי ופרנסיס, שלא תורמים למדינה שום דבר מלבד הכשרון שזורם בעורקיהם. טימאק הגיע ליוסטון כדי להעמיד קבוצה שתילחם על האליפות, ומוטלת עליו ההוכחה לחזור לימי הגדולה של פעם, ולעשות זאת העונה.

תסריט אופטימי:

היכולת של יאו מבטיחה לו מקום בחמישייה הראשונה של העונה, טימאק חוזר להפציץ 26, 6 ו-6, והספסל העמוק תורם את החלק החסר כדי להתייצב עם המאזן השלישי בטיבו במערב. יתרון הביתיות יעלה את הטילים לסיבוב השני, שם הם כבר יהיו אנדרדוג מול דאלאס, סן אנטוניו או פיניקס.

תסריט פסימי:

דז'ה וו - כולם נפצעים, שום דבר לא עובד, ואין פלייאוף. המאמן מחפש לעצמו עבודה חדשה.

תחזית:

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. הפעם לא אמהר להמר על יוסטון כסוס השחור של המערב. אין סיבה להאמין שהיא תהיה טובה יותר משלוש הגדולות, ולאור ההתחזקות הכללית של הקבוצות שמתדפקות על דלתי הפלייאוף (יוטה, ניו אורלינס, מינסוטה וגולדן סטייט), לאור הבית הרצחני (עם המאבריקס והספרס), ולאור הזמן שייקח לחבורה החדשה להתרגל אחד לשני, קשה לי להכניס אותם גבוה ממקומות 6-8 (בהנחה כמובן שכולם יהיו בריאים וכשירים, טפו טפו טפו). משם הדרך לסיבוב השני תהיה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. עוד הימור: ואן גנדי לא יפתח את העונה הבאה על ספסל הקבוצה.