דאבל פס? גול עצמי

מרגע סיום המשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים, דיברו באולפן "דאבל פס" על כדורגל ופוליטיקה. על האפשרויות לדו קיום, על משחק רדוד ופושר בין שתי קבוצות המייצגות את הקטבים השונים בקשת הפוליטית, ואפילו על הפאול של אנסומבו על סואן. אלי אוחנה, הסמן הימני של הכדורגל הישראלי, עם עבאס סואן נסיך המגזר, מאיר אינשטיין ועמנואל רוזן באותו אולפן כשיחד איתם נציג הממלכה האירופית, לואיס פרננדז. רוזן מהגג, אוחנה מתענג, פרננדז מלהג, סואן מייצג, אינשטיין מתמוגג וברקע – דם ואש ותמרות עשן, אוהדים פורעים כל חוק, מהומות עולם באיצטדיון "דוחא" עוברות להם מאחורי הגב, תרתי משמע. מפעם לפעם, הראו לנו גם את המהומות.

המחדל של במאי "דאבל פס" ביום ראשון זעק לשמיים. "המשטרה לא נערכה כראוי", ביקר אינשטיין. ואתם נערכתם כראוי? לא תגידו שהאנדרלמוסיה החלה עשרה ק"מ ממקום מושבם של השדרים או אפילו מחוץ לאצטדיון עצמו. היא אירעה מטרים ספורים מהנוכחים. כל שהיו אינשטיין או מנהל האולפן שלו צריכים לעשות לפני עוד שאלה בנאלית של "אז מה, עבאס, לאור האירועים האלה אתה רואה את עצמך משחק בבית"ר ירושלים?" הוא לסובב את הראש לאחור. שום פעולה אחרת לא נדרשה כאן.

לא נעים להודות, אבל באותן דקות זה נראה בעיקר מצחיק. הסצנה הזכירה את הסרטים הגרוטסקיים של האחים צוקר ואברהמס כמו "טיסה נעימה" או "האקדח מת מצחוק". אפילו הבלורית של אינשטיין הזכירה מאוד את השיער של לזלי נילסן. בחוץ העולם מאיים להיחרב, בפנים אידיליה מוחלטת. שערים נעקרים, אנשים מיידים אבנים, אפוקליפסה עכשיו במגרש - ובאולפן הנעים פונים לצרפתי המנומס בשאלה: "מה עושים בצרפת במקרים כאלו?" במקביל, על האולפן השקוף מושלכים חפצים, אוהד מתפרץ לאולפן. אבל החבר'ה עם הגב לכל העסק.

בשלב מסוים, כבר אי אפשר היה לנהל את הדיון הרגוע. באמת תודה לאותם אוהדים מתחשבים, שהחלו לאיים על יושבי האולפן וממש הכריחו אותם לפנות החוצה. סואן יוצא ועל המדרגות מצטנף לנוכח ההמון המאיים לכלות בו את זעמו. תמונה שווה אלף מלים, אבל זה לא אומר שצריך להוסיף עליה אפילו גיבוב פרשני אחד. במקום לתת למחזות לדבר בעד עצמם, קולות הפרשנים המשיכו להתקשקש. הלא הכי חשוב להיצמד לתסריט: צריך להביא את ז'רום לרואה, שיגיד לנו מה הוא חושב על הפסטורליה והאידיליה הארצישראלית, שייתן לנו התרשמות ראשונית ממדינתנו השלווה.

מסכן לרואה. אותו קשר צרפתי משובח שרצה הגורל ונקלע, מה חבל, ללב ליבו של קו השבר במזרח התיכון בדיוק במשחק הבכורה שלו, יושב לו ומצטנף מכורבל מפחד באוטובוס של בית"ר, שמי יודע עם כמה חלונות יחזור לבירה. ברקע סואן לא מצליח לפסוע אפילו מטר באצטדיון שלו, בבית שלו, כי החבר'ה מירושלים עורכים לו קבלת פנים תומכת לקבוצתו העתידית (שבה בוודאי ישחק ביום מן הימים, למישהו יש ספק?) אבל בואו לא ניתן למציאות לבלבל אותנו: אנחנו רוצים לרואה. הבו לנו לרואה. ככה כתוב בתסריט, זו פצצת רייטינג, הלרואה הזה.

אולפן דאבל פס היה בליל יום ראשון שיעור מצוין לבמאי טלוויזיה מתחילים איך לא לעשות שידור. על הנייר זו הייתה ההפקה הקלה ביותר שיכלו מפיקי התוכנית לצפות לה. הדרמה הייתה צפויה מראש, הלא לכל היה ברור שהתפרעויות באות בחשבון במשחק טעון שכזה. כל שצריך היה לעשות הוא לתת למצלמות לנוע ולהתרחשויות במגרש לדבר. במקום זאת, העדיפו באולפן להתעסק בסוגיות עקרוניות, תוך התעלמות בוטה ממהפכות הקורות מתחת לאפם.