ג'נטלמנים. עד שזה נוגע למראדונה

«iframe width="425" height="349" src="https://www.youtube.com/embed/ZBYCfG72iDY" frameborder="0" allowfullscreen»«/iframe»

בנובמבר 2008 ערך דייגו מראדונה את הופעת הבכורה שלו כמאמן ארגנטינה מול סקוטלנד בגלאזגו. ספק אם יש עוד מקום בעולם מחוץ לגבולות ארגנטינה ונאפולי בו מעריצים כל כך את שחקן העבר. הוא הרי האיש שהעיף את אנגליה ב-1986 ולא סתם מנע מהם סיכוי לזכות בגביע העולמי, אלא בזכות יד האלוהים. אוהדים ופוליטיקאים לאומניים ברכו אותו עם בואו, אבל על החגיגה העיבה, או אולי בעצם רק חיזקה את השמחה, תגובתו של טרי בוצ'ר, עוזר מאמן נבחרת סקוטלנד וקפטן נבחרת אנגליה לשעבר.

"אני לא רוצה לדבר איתו על זה", אמר בוצ'ר, בלמה של נבחרת אנגליה באותו משחק באצטדיון האצטקה, וכולם ידעו מהו ה"זה" עליו הוא כיוון. האם הוא עדיין חושב עליו, נשאל בוצ'ר. "אני לא אדם עצוב כל כך", ענה עוזר המאמן, "אין לי בובה של מראדונה בבית שאני נועץ בה סיכות. בעצם, אולי אני צריך בובה כזו. אני לעולם לא אסלח לו על מה שהוא עשה. זו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר של נבחרת אנגליה לזכות במונדיאל". "מי זה בוצ'ר?", שאל מראדונה אחרי המשחק עם חיוך ערמומי שלא הסתיר את העובדה שהוא נפגע. יום קודם לכן הוא דיבר בטון מפויס יותר. "אני אשן טוב בלילה גם אם הוא לא ילחץ את ידי ועדיין אשאר בחיים למחרת".

זהו סיפור מערכת היחסים המרתקת בין אנגליה למראדונה ובין ארגנטינה לאנגליה. 25 שנה עברו מאז אותו יום שבו הטביע דייגו מראדונה את חותמו על היסטוריית הכדורגל האנגלי, והבי.בי.סי ציין את התאריך בתסכית רדיו בשם "אל תבכה למעני, מראדונה", שבו מתוארת התמודדותו של בובי רובסון, מאמן נבחרת אנגליה באותו טורניר, עם השלכות המשחק. לפעמים משחק כדורגל הוא הרבה יותר ממשחק, והמפגש בין אנגליה לארגנטינה במקסיקו סיטי דומה יותר לאתר ארכיאולוגי מאשר ל-90 דקות של מאבק ספורטיבי.
מתחת לכל שכבה ישנה שכבה נוספת של היסטוריה, מאבקים, יחסים והשלכות.

אנגליה החלה את הטורניר באופן קטסטרופלי. במשחק הראשון נוצחו האנגלים 1:0 על ידי פורטוגל והמשחק השני הסתיים בתיקו אפס מחריד מול מרוקו. באותו משחק איבדה אנגליה את בריאן רובסון הקפטן שנפצע בכתפו, וריי ווילקינס שהורחק אחרי 42 דקות. רק במשחק השלישי, על סף הדחה משפילה, החלה אנגליה להציג כדורגל טוב יותר. שלושער של גארי ליניקר מול פולין וניצחון שני בתוצאה 0:3 מול פאראגוואי בשמינית הגמר עם צמד של ליניקר הפגישו את ארגנטינה ואנגליה, שבשלב זה נישאת על גל אופטימיות טיפוסי.

ארבע שנים אחרי מלחמת פוקלנד, אותו אירוע היסטורי אותו תמצת הסופר חוזה לואיס בורחס במשפט החד, "שני קירחים רבים על מסרק", נפגשו שתי הנבחרות למאבק מתוח וצמוד עד לדקה ה-51. "אני מוכרח להודות שלא הבחנתי ביד באותו הרגע", אומר בריאן גלאנביל, כתב 'טיימס' למשחק ומבכירי כתבי הכדורגל האנגליים. "אבל מראדונה הוא האחרון שאני מאשים. קודמים לו פיפ"א, ששיבצה שלישיית שופטים חסרי מושג למשחק, סטיב הודג', שלא הרחיק את הכדור, ופיטר שילטון, שלא הצליח להקדים את מראדונה. תמיד הייתה רמאות בספורט, גם מצד האנגלים, מאז ומתמיד. אבל באנגליה ישנו יחס שונה למעשים כאלו. המשחק עוצב בבתי הספר היוקרתיים ויוחסו לו מעלות מוסריות. קבוצת הקורינתיאנס לא הגנה על שערה בזמן פנדלים והיריבים יכלו להבקיע מבלי מפריע כי הם טענו שמגיע להם להיענש. אבל בעיניי הוא היה שחקן גדול, ומעשיו וההידרדרות שלו אחרי הפרישה לא פוגעים בגדולתו. ריאן גיגס שחקן גדול בעיניי, וכנראה שהוא אדם שפל. אני לא מחבר בין גיגס השחקן וגיגס האדם, ואין לי בעיה עם גדולתו של מראדונה".

ארבע דקות מאוחר יותר הבקיע מראדונה את שערו השני באותה פריצה מחשמלת. אנגליה השתפרה עם כניסתו של ג'ון בארנס למשחק וגארי ליניקר צמצם ואף היה קרוב להשוות, אבל המשחק הסתיים בניצחון ארגנטינה, או אם תרצו ניצחונו של מראדונה.

התגובה הראשונית של עיתוני האיכות האנגליים עשויה להפתיע. "לאחר הטראומה של הסיבוב המוקדם, אופן ההדחה של אנגליה לא יעציב אותה מידי – אנגליה נוצחה באופן מעורר מחלוקת אחרי שהגנה ביעילות והתקיפה באומץ בכל פעם שנקרתה לה ההזדמנות", כך תיאר דיויד לייסי, כתב "גארדיאן", את ההפסד שבתרבויות כדורגל אחרות היה מעורר חימה וזעם. הצהובונים הגיבו אכן באותו זעם קדוש, אבל בקרב אוהדים רבים זו הגישה שרווחה באותו זמן.

"תתפלא", אומר דיויד ווינר, מחבר הספר Those Feet, על תולדות הכדורגל האנגלי, "אני חושב שגם אני הרגשתי באופן דומה באותו יום. זו לא הייתה טראומה כמו אי העפלה למונדיאל של 1974 או ההפסד למערב גרמניה ברבע הגמר במקסיקו 70 אחרי שאנגליה הובילה 0:2 ונוצחה לבסוף 3:2. אנגליה פתחה את הטורניר באופן איום ואז השתפרה, ובאותו משחק היא נוצחה משער ביד ושער גאוני. אנחנו המנצחים המוסריים של אותו משחק ולכן אנחנו יכולים לחיות איתו בשלום. דיברתי עם חורחה ולדאנו, חלוץ ארגנטינה, והוא סיפר לי מה דייגו אמר לו אחרי המשחק. ולדאנו רץ לצידו וציפה לקבל מסירה ליד השער. אחרי המשחק דייגו ניגש אליו והתנצל שהוא לא מסר ואמר: 'ראיתי אותך וחשבתי למסור לך אבל ברגע האחרון נזכרתי שב-1977 שיחקתי נגד אנגליה והגעתי למצב דומה מול השוער פיטר שילטון, אבל לא הבקעתי. הפעם ידעתי מה אני צריך לעשות'. זו גאונות, בשבריר שניה הוא ידע והחליט מה צריך לעשות".

"לכן", אומר ווינר, "לייסי צדק, נוצחנו על ידי שני אלמנטים שאי אפשר להתמודד מולם, גאונות צרופה ורמאות. הייתה תחושה שהיינו שווים להם במשחק כדורגל היסטורי וניצחנו במישור המוסרי. מאז ומתמיד כדורגל כאן נועד לבנות אופי ומערכת ערכים. באותו יום מראדונה שיחק בהתאם לתפקיד שהוא נועד לו: הוא הזר, הסקסי אבל בוגדני, מפתה כמו טנגו אבל גם מלוכלך וחסר ערכים. ההפסד הזה הוא לא באשמתנו ולכן לא הייתה הלקאה עצמית של מה קרה לנו ואיך הידרדנו כמו במקרים רבים אחרים".

ווינר, לייסי וגלנביל מייצגים היטב את המעמד הבינוני הגבוה. זה שהתחנך היטב ולא פעם משלים עם הכדורגל נטול התארים של ארסן ונגר בשל יופיו והערך שמאחוריו. בקרב רבים אחרים, בעיקר מעמד הפועלים, מראדונה הוא הנבל השפל והמוכשר להפליא. הוא מרתק את האנגלים, אבל כשהוא נופל ישנה שמחה מסוימת לאידו.

"זו לא הייתה יד האלוהים", אמר בובי רובסון, אחרי המשחק. "זו הייתה יד של פרחח. אין לאלוהים דבר עם השער הזה. העולם קנה את התיאור הפואטי של מראדונה שהעיף אותנו מהמונדיאל אבל לא אני. מראדונה הוכתם בעיניי לנצח באותו יום".

יש שניים בטנגו הזה אבל במשך שנים רבות רקדו אותו הארגנטינאים לבד. התגובה הראשונית הייתה צפויה ושבויה בעבר הקרוב. המשחק הוכתר, כמה עלוב, כנקמת המאלבינאס, והארגנטינאים התענגו על כיוס האנגלים, כהגדרתו של מראדונה. "הארגנטינאים אמרו, 'נהדר!'. הרבה יותר טוב שהוא הבקיע את השער הלא צודק הזה, האכזרי הזה, כי ככה יותר כואב לאנגלים", תיאר סזר לואיס מנוטי, מאמן הנבחרת הארגנטינאית האלופה ב-1978, את הלכי הרוח בזמנו. אבל מלחמת האיים הנידחים של 86' היא רק קצה הקרחון.

ארגנטינאים הם איטלקים דוברי ספרדית שחושבים שהם אנגלים, מספרת התחכמות דרום אמריקאית. הארגנטינאים עצמם טוענים שהם "ויווימוס אן אל קולו דל מונדו" - חיים בתחת של העולם הרחק ממקומם הטבעי באירופה. את הכדורגל הביאו לבואנוס איירס אנשי עסקים אנגליים, ועד היום שפת הכדורגל ושמות הקבוצות מספקות עדויות לקשר הזה. סכסוך הפוקלנדס-מאלבינס רק חימם את הרוחות בסכסוך בין הבן שהתמרד נגד האב שכלל לא ידע שהוא כזה. "הכי חשוב לנו זה לנצח את אנגליה", אמר רוברטו פרפומו, שחקן העבר האגדי, ל"אובזרבר", "מי בכלל התעניין בארגנטינה? אף אחד לא העלה בדעתו שיש לנו קשר אליהם", אומר ווינר.

בארגנטינה מעריצים את האהבה האנגלית למשחק, ומזלזלים באופן בו משחקים האנגלים את הכדורגל שלהם. "אנגליה וארגנטינה", אמר רוברטו פרפומו, "הן אומות הכדורגל הגדולות ביותר בעולם מבחינת ההתלהבות והתשוקה. במעט מאוד מקומות יש את הרצון הזה להצליח בכדורגל". "בעיני האנגלים משחקים באופן הגון מדי", אמר דניאל ברטוני, חלוצה של נבחרת 78' הארגנטינאית.

זה החל במאבק הפרוע בוומבלי באליפות העולם ב-66', אז ניצחה אנגליה, ומאמנה, אלף רמזי, כינה את הארגנטינאים "חיות". העלבון הצטבר והתפרץ ב-86'. ב-98' גברה המתיחות אחרי הרחקתו של דייויד בקהאם במשחק בין שתי הנבחרות אחרי שדייגו סימאונה התפתל מכאבים בעקבות נגיעה קלילה של האנגלי. "האנגלים נאיביים מידי", אמר פרפומו. "המשחק שלנו יותר מחושב , אנחנו בוחנים את היריב ומחפשים דרכים להרוס אותו". שתי תרבויות הכדורגל ומערכות הערכים התנגשו.

ב-2002 פצע אלדו דושר הארגנטינאי את בקהאם ערב המונדיאל במשחק בספרד והפך לדמות נערצת. "דושר, גיבור לאומי. אם בקהאם לא ישחק במונדיאל, מצוין", נכתב ביומון הספורט הפופולרי "אולה". לאחר מכן, במפגש בין הנבחרות בגביע העולמי, בקהאם הבקיע את שער הניצחון בפנדל, אחרי נפילה ערמומית של מייקל אואן, שניצל רגל ארגנטינאית מושטת בכדי להשיג פנדל. זה לא היה כיוס מרהיב אבל המעגל נסגר באופן אירוני.

אחרי המריבה האדיפלית הגיע זמן הפיוס בין הבן לאב. גארי ליניקר נשלח לבואנוס איירס להתלוות למראדונה אחרי שזה הצליח להתרומם מהתחתיות אליהן הוא שקע. "אני מאשים את השופט, לא אותך, בשער הראשון", אמר ליניקר למראדונה המחייך. "השער השני היה הפעם היחידה שבה רציתי למחוא כפיים ליריב שהבקיע מולי". מראדונה הנרגש ניגש ולחץ את ידו.

נדמה שהיום האנגלים שמחים לחלוק עם מראדונה את המשחק ההוא, למרות הכאב והכעס. בסופו של דבר הג’נטלמניות מחייבת אותם להודות שזה היה כנראה הרגע הגדול ביותר בתולדות הטורניר, ואותה הודאה מעניקה להם את הניצחון המוסרי המיוחל. מראדונה עצמו לא מבין מדוע יש כאלו שעדין מזכירים את השער האחר. "אנגליה לקחה את הגביע העולמי ב-66' עם גול מכדור שלא עבר את קו השער. אני לא חושב שזה הוגן ששואלים אותי כל הזמן על השער הזה", הוא אמר במסיבת העיתונאים בסקוטלנד. לעתים נדמה שרק זכייה באליפות העולם חשובה לו יותר מפיוס עם אומת הכדורגל האנגלית. הגורל ייעד לו את תפקיד הנבל אבל הוא מתעקש באופן טרגי להשלים עם האויב לשעבר.

טרי בוצ'ר, אותו לוחם אנגלי שדמו צבע את החולצה הלבנה של נבחרת אנגליה באדום ושנותר חסר אונים מול מראדונה המסתער בשער השני, היטיב לתאר את היחס לדייגו. כן, קשה לסלוח לו על הגזל אבל יש גם מקום להודות ש"מראדונה ממגנט אנשים. הוא מושך אנשים אליו. לעתים אלו האנשים הלא נכונים אבל רק ליוצאי דופן יש את ההילה הזו".