ההגדה והאגדה: ג'ון טרי מחמיץ פנדל בגמר ליגת האלופות

ההגדה: 21 במאי 2008. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות בערב גשום באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה. אחרי 1:1 בתום 120 דקות (כריסטיאנו רונאלדו כבש ראשון, פרק למפארד איזן לפני ההפסקה) הלכו לדו קרב פנדלים. בבעיטה ה-10, במצב של 4:4 (רונאלדו החטיא), ניגש ג'ון טרי לבצע את הבעיטה המכרעת, אבל החליק על הדשא הרטוב והכדור הלך החוצה. יונייטד ניצחה בסיום הדו קרב 5:6. טרי מירר בכי והתנחם בזרועות מאמנו, אברהם גרנט.

בקרוב ימלאו שלוש שנים לאותו ערב גשום במוסקבה, רק שלוש שנים. המעורבים בסיפור הספיקו לעבור חוויות מטלטלות. לצ'לסי היו מאז שלושה מאמנים - פליפה סקולארי, חוס הידינק וקרלו אנצ'לוטי - אבל היא לא הצליחה לשוב למעמד גמר הצ'מפיונס. גרנט נעלם, ישב בבית, חזר לפורטסמות המרוסקת ולאחרונה נראה במזרח לונדון במאבקי ההישרדות של ווסטהאם. וטרי... הוא עבר משערוריה לשערוריה.

זה אולי יישמע מצחיק, אבל הערב הזה, טראגי ככל שיהיה, עדיין מהווה את ההישג הגדול ביותר של צ'לסי בליגת האלופות. למרות זאת, לא ההעפלה לגמר היא שבנתה את שמו של גרנט כמנג'ר לגיטימי. התקשורת האנגלית המשיכה להתייחס אליו ככזה שחתר כדי להגיע לתפקיד, שנעזר בקשרים כדי לעגל פינות ולקצר תהליכים בדרך למשרה הנחשקת.

גרנט ישב לאחר מכן למעלה משנה בבית. פעם בכמה חודשים נצפה באירועי ספורט גדולים, מדי פעם צץ שמו בקשר לקבוצה או נבחרת, אבל הצעות קונקרטיות לא הגיעו. כדי לזכות בלגיטימציה, גרנט היה צריך למקורות. דווקא ההתנהלות שלו כמאמן פורטסמות, קבוצה שפורקה על ידי בעלים מושחתים, ורוח הלחימה שהחדיר בשחקנים בינוניים למרות הירידה הוודאית, היא זו שבנתה את שמו באנגליה וגם סידרה לו את הג'וב הנוכחי.

אם הפנדל של טרי היה נכנס, התהליך הזה היה כנראה נמנע מגרנט. סביר שהיה נשאר בתפקידו עונה נוספת לפחות עד הכישלון הבא (עיין ערך אנצ'לוטי). נכון, שמו היה רשום לעד על גביע אירופי היסטורי, אבל סימן השאלה היה ממשיך ללוות אותו. עבור האנגלים הציניים והסקפטיים, כדורגל זה קודם כל מסורת. בשביל כבוד צריך לעבוד. לא בטוח שגם התואר הזה לא היה גורר אחריו תגובות מזלזלות כמו: "קבוצה כזו לא צריכה מאמן" ולא היה עונה על השאלה: Avram Who?

המשמעות היא שדווקא אותה אכזבה אפשרה לגרנט להתחיל מחדש בקטן, ללמוד את הטעויות שעשה בתנהלות ולהרוויח את ההכרה מלמטה. בלי התהליך הזה, סביר להניח שגם זכייה מקרית בליגת האלופות לא הייתה הופכת אותו למועמד לאמן קבוצת פרמיירליג גדולה או אחת מאריות היבשת.

דווקא טרי, הגיבור הטראגי האמיתי של הערב, לא באמת נפגע מהחמצת הפנדל. עולם הכדורגל מכיר בדו קרב פנדלים כדרך אכזרית להכריע משחקים. לפיכך, יש נטייה לשכוח את אותם גיבורים, גם טראגיים, של משחקים שמוכרעים מהנקודה הלבנה. קחו את פאביו גרוסו. המגן האפור של נבחרת איטליה כבש את הפנדל המכריע בגמר מונדיאל 2006. האם זה שינה במשהו את הקריירה שלו את ההתייחסות אליו בארץ המגף? אפילו לא קצת.

טרי הוא שערוריה מהלכת ומאז שמו נקשר בפרשות הזויות. העניין הוא שמכולן הוא יצא נקי. בסך הכל, מדובר בטיפוס נאלח ונטול מוסר. אבל אם אחרי כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, טרי קיבל (ללא יותר מדי ביקורת) בחזרה את סרט הקפטן של הנבחרת, זכה לתמיכה פומבית מפאביו קאפלו ושמו כבר מוזכר כמנג'ר העתידי של צ'לסי, מה זה בשבילו החמצת פנדל בגמר האלופות?