ההגדה והאגדה: הפסד לקולומביה

נבחרת ישראל בכדורגל עולה לקרב פלייאוף ישיר על כרטיס למונדיאל באיטליה 1990, מול קולומביה. במשחק הראשון ישראל סוחטת הפסד מינימאלי 1:0, ובמשחק הגומלין ברמת גן מחמיצה הזדמנות חד פעמית למחוק את ההפרש אחרי שלל החמצות, כולל אחת מסמרת שיער של רוני רוזנטל. 0:0. יותר קרוב מזה עוד לא הגענו.

את הטראומה הגדולה שנחתה על נבחרת ישראל ושינתה את מעמדה עד היום אנו נוטים לייחס לא מעט לאותה חמישייה שספגנו מדנמרק בפלייאוף על הכרטיס ליורו 2000. נקודת השבר בין נבחרת ישראל לאוהדיה, בין נבחרת ישראל להתפתחות של כדורגל הקבוצות בישראל, נמצאת על פי רוב שם. האמת, זה נכון חלקית. לאותה מפלה מול דנמרק התווסף ריח מאוד חריף של פרשת נערות ליווי, מה שהעצים מאוד את האפקט, כמו גם התוצאה המשפילה במשחק הראשון. אבל הפספוס הכי גדול של הענף, שתמיד שיווע למפץ היסטורי שייקח אותו קדימה, היה בכלל כ-10 שנים קודם לכן. שוב בקרב פלייאוף, הפעם מול קולומביה.

הסיבה המרכזית לכך נעוצה בדור שחיכה בשער לרשת את גיבורי שנות ה-80, אולי באמת הדור הכי מוכשר שצמח במדבריות הכדורגל הישראלי: איל ברקוביץ', חיים רביבו, אלון מזרחי, טל בנין, יוסי אבוקסיס. הדור הזה היה צריך להתחיל את המסע שלו אחרת: אחרי שנבחרת ישראל כבר השתתפה במונדיאל. וזה רחוק מלהיות היפותטי. עלייה כזו לטורניר באיטליה ב-1990 היתה יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לענף. ראשית, היא היתה מורידה תיק כבד מאוד מדור שלקח לו 4 קמפיינים כדי להתקרב בכלל לטורניר גדול ומאפשרת לו לצמוח לתוך מציאות בריאה יותר שוודאי היתה מפיקה מהם יותר. שנית, שכר הלימוד שהם שילמו בעקבות המעבר של נבחרת ישראל לבתי המוקדמות האירופיים היה מופחת בצורה משמעותית.

העפלה למונדיאל היתה מחנכת את הדור הזה טוב יותר ומשאירה אותו עם אתגר לשחזר הישג, ולא עם מועקה של הישג שאף אחד לא מצליח לשחזר. כי לדור הזה היה הכל, חוץ ממסורת. כישרון בקנה מידה בינלאומי, אבל השראה הכי ארצית שיש. גם לליגה, שבתחילת שנות ה-90 נהנתה מרוח חדשה ותקווה למשהו אחר בעקבות המעבר לפורמט של בעלות פרטית, היו ודאי פחות עכבות גדילה. אותו מחסום פסיכולוגי מהגויים, אותו הסירו רק מכבי חיפה והפועל תל אביב במסגרת הפרטית שלהן, היה ודאי הרבה יותר קטן. תהליך הייצוא המואץ של כדורגלנים ישראלים היו מוקדם בשנתיים-שלוש לפחות. לאיל ברקוביץ' וחיים רביבו היו הרבה יותר דוגמאות לגדול עליהן לפני שיצאו לקריירה מפוארת בחו"ל, ויותר חשוב: היו לנו קצת יותר שגרירים דומיננטיים חוץ מברקוביץ' ורביבו.

ואפשר להמשיך בזה: החוליה החסרה בשרשרת ההתפתחות הזו הובילה להמון חסכים קטנים, שהתבררו כגדולים כעשר שנים אחר כך: בתבוסה מול דנמרק. ולמעשה, עד עצם היום הזה.