תדבר יפה ושתוק: אודי הירש נגד ההשתלחות ביורם ארבל

לפני שבועיים וחצי ראיינו אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' בתוכנית הרדיו שלהם את גיל לב, נשיא מכבי נתניה. בעצם, המילה הניטרלית "ראיינו" אינה מדויקת: הם השפילו אותו בשידור חי. כל חטאו של לב היה צפייה במשחק הכדורגל ההיסטורי של נבחרת פלסטין הצעירה מול תאילנד ברמאללה. "מה היה לך לחפש אצלם?", שאלו אותו השניים פעם אחר פעם בתוכחה גלויה, בגיחוך ובנימה כמעט גזענית, כאילו ביקר זה עתה במעוז של אל קאעידה ולא עשה ניסיון תמים וחף מאינטרסים לקירוב לבבות. אני בספק אם אפילו מאזין אחד התקשר להתלונן. ללגלג על ערבים זה לגמרי בקונצנזוס.

כשיורם ארבל, השותף של ברקוביץ' לעמדת השידור במשחק מול לטביה חרג במילימטר מהגבולות שמגדירה לו ישראל הנוכחית – רגישה עד היסטריה לכל מה שמריח כמו אנטי-פטריוטיות – המרכזייה כבר קרסה. ארבל עשה את הדבר החמור ביותר בעיני הצופה והטוקבקיסט הישראלי הממוצע: הוא הביע אמפתיה לאויב, או למעשה כלפי מי שנתפסת כאויב. הוא הביע דעה – אפויה למחצה, יש לציין – שאינה מתיישבת עם המיינסטרים הישראלי, שמסכים לשמוע כרגע בעיקר קריאות לשחרורו של גלעד שליט.

והוא נענש על כך, בצורה חמורה. זו תהיה טעות להתייחס בביטול להשעיה בת 48 השעות, בדיוק טווח הזמן עד לשידור המשחק עם גאורגיה. הוותיק והמוערך בשדרני ישראל עובר זובור פומבי בעקבות משפט כמעט תמים, שכלל גינוי חריף למעשה של ענת קם. קודם הוא מתנצל בשידור – לא ברור על מה – ואז קורא בוודאי אלפי טוקבקים שהופכים באחת את הקול הכי מוכר בארץ לבוגד שפל. הוא כבר מבין את המסר של הבוסים בערוץ 10 ושל הבוסים האמיתיים, הצופים שלו: ספר לנו מי הבקיע ואל תבלבל לנו את המוח עם הדעות השערורייתיות שלך. דבר יפה ושתוק.

התקרית תישכח במהרה. הוותק והניסיון של ארבל יזקפו לזכותו ויגברו על כל עצומה אינטרנטית עוינת. אלא שאירועי ההיסטריה הציבורית הללו תוחמים היטב את גבולות חופש הביטוי עבורו ועבור עמיתיו. בדיוק כשם שיונית לוי לא תרים שוב גבה לנוכח פלסטינים הרוגים כפי שעשתה במהלך עופרת יצוקה, ארבל לא יעז להביע דעה אישית בשידור. אחרי כל השידורים ההיסטוריים ואחרי כל המשפטים המיתולוגיים, הוא בסך הכל עוד בורג במכונת הקונצנזוס הישראלית. אפשר להירגע: החל מהיום הוא ישוב וישתלב בשיח הישראלי המסורס והמצונזר. הללויה!