בנאדו: "הייתי פורש אם לא הייתי חוזר"

אריק בנאדו לא ציפה שדווקא בגיל 37 הוא יעבור את אחת העונות המטורפות בקריירה, בדרך אולי להיבחר לסיפור השנה בכדורגל הישראלי. הכל התחיל בכלל בקיץ, אחרי שאיציק קורנפיין שחרר אותו מבית"ר וליגת העל כבר לא הציעה לבנאדו אתגר. בנאדו יצא לחופשה בארה"ב ובסופה החלטה: אני מרים טלפון ליעקב שחר, בתקווה לסגול מעגל במכבי חיפה. מצליח? מה טוב. לא מצליח? אומרים שלום יפה לקריירה. אז האופציה האחרונה נראתה גם הרבה יותר הגיונית.

"לא הייתי מוכן להגיע לשום קבוצה אחרת בארץ עם המעמד שהגעתי אליו בחיפה כשחקן ספסל", הוא מספר. "הייתה לי התלבטות קשה בקיץ. אם יענקל'ה לא היה מחזיר אותי, הייתי פורש. הייתי פגוע ואולי יענקל'ה נפגע ממני, ובכל זאת הופתעתי לטובה מהחיוביות אצלו. לא ידעתי למה לצפות כשצלצלתי אליו. למה הופתעתי? לא יודע. אולי כי העזיבה הייתה משהו צורם. זה לא היה מובן מאליו. הייתי מוכן ל'לא', הפתיע אותי מאוד שהוא הסכים שאחזור. למה עשיתי את זה? כי הפרידה מחיפה ישבה לי חזק בבטן. זה העיק עליי. גם עליהם זה העיק. עובדה שהם החזירו אותי.

"ראיתי שהבלמים המרכזיים עוזבים, חשבתי שזה יהיה נכון לכולם. הפרידה מחיפה הייתה צורמת אז, נעשו טעויות מכל הכיוונים. שנינו טעינו, אבל מישהו היה צריך לעשות לזה סוף. ישבתי בניו יורק וחשבתי, ואז הרמתי טלפון ליענקל'ה. ידעתי שיש איש אחד שזה צריך לעבור דרכו, יענקל'ה. הייתי סקפטי, לא ציפיתי להתעניינות חיובית. אמרתי 'אני רוצה מאוד לחזור לחיפה ואשמח מאוד אם תחשוב על זה'. קבענו פגישה, השיחה הייתה חיובית. לא היו לי תנאים, לא דרשתי משכורת, אמרתי לו שמה שהוא יחליט מקובל עליי. ידעתי גם שאשתלב מקצועית, אחרת לא הייתי מתקשר".

- בניגוד למקרה ברקוביץ', אתה מוכיח שאפשר להחזיר שחקן בגיל 37?

"בוא נגיד שיענקל'ה ידע מה הוא עושה".

אלא שבנאדו לא ידע שזה רק הסיבוב הראשון ברכבת ההרים שציפתה לו העונה. ההפתעה שחיכתה לו בשיחת הטלפון עם שחר התחלפה מהר מאוד בהפתעה אחרת: הספסל. יותר מכל, בנאדו הופתע לגלות כמה קשה לו להיות שחקן ספסל. בטח כזה שיושב קרוב ליציע וחוטף קללות מהאוהדים. מה שנראה כמו סגירת מעגל מרגשת, נראה אז כמו מעגל קסמים של סבל. "אני שחקן שלא יושב על הספסל", נזכר. "היה לי קשה לראות את זה מהצד.

"למעשה, הסיכוי שהייתי משחק אצל אלישע היה רק אם מישהו ייפצע או יקבל אדום. בלמים זה לא משהו שמחליפים כל שני וחמישי, במיוחד בקבוצת צמרת. היה לי קשה שלא נתנו לי במה. עמדתי למבחן כל יום, גם בגיל 37. אני לא בן אדם של אגו, לא אמרתי 'אני אריק בנאדו' ומה שיהיה יהיה. אנשים יעידו איך התאמנתי למרות שמצב הרוח היה קצת פחות טוב. הייתי רגיל להזיע, להרגיש אדרנלין לפני משחק, פתאום אתה שואל את עצמך, 'היי, מה קורה פה? על הספסל? אני?!'. הרגשתי מוזר. תמיד שאלתי איך שחקנים יושבים על הספסל במשך שנים. פתאום אני שם. הרגשתי רע".

- בשתי העונות של גרנט בתחילת העשור ראובן עטר עשה זאת בלי בעיה, והיה חצי מאמן מהספסל.

"שחקן התקפה יכול להרגיש שייך כשהוא קם מהספסל, לשחקן הגנה זה יותר קשה. לשחקן התקפה יש סיכוי הרבה יותר גדול להשתלב תוך כדי עונה, אצל הבלמים התחלופה היא קטנה מאוד. מחפשים שם יציבות. זאת הייתה תקופה קשה, אבל מה שהציל אותי היה ה'דרייב' באימון. לא הרשיתי לעצמי להיות סמרטוט, להתאמן בהילוך שני. אם שחקנים צעירים היו עושים לי בית ספר והייתי נראה כמו סמרטוט, אפילו שלא שיחקתי, לא היה מגיע לי לחזור. השקעתי, לא הפסקתי להילחם. גם ברגעים הקשים, לא תכננתי לפרוש".

- אתה כל הזמן מדבר על הספסל. ניכר שקללות האוהדים פחות הציקו לך.

"באחוזים, אולי עשרה אחוז לא אהבו את החזרה שלי. ברחוב הספורטיבי בתל אביב ובחיפה פרגנו לי כבר אז. היו כאלה שקיללו, היום נשארו אולי עשרה. בהתחלה זה היה צורם, לא נעים גם לשבת בספסל וגם לחטוף קללות, ועוד כאלה שהנייר לא סובל. את המשפחה, האשה. היו גם בינינו מבטים, לפעמים מבטים מפחידים. הם חשבו שעזבתי את חיפה בגלל כסף, מה שבכלל לא היה נכון, ואני לא רוצה להיכנס יותר מזה למה שהיה שם. פעם אחת העונה היתה לי שיחה עם הקופים הירוקים וסיפרתי להם מה היה: הם אמרו, למה לא אמרת אז, למה לא ביקשת מאיתנו עזרה. אני לא כזה. שחקן צריך לבקש עזרה מאוהדים? זה אבסורד. שאני אשלח את הקהל להפגין נגד המועדון?".

אף אחד לא חשב אז על מה שקורה היום. שבנאדו יחזור להרכב מכבי חיפה וייצב את ההגנה? שהאוהדים יחזירו לו אהבה? שאלישע לוי יעניק לו מעמד איתן, והתקשורת? אפילו היא, שתמיד שולחת שחקנים לפרוש בטרם עת, תחבק אליה את הבלם הוותיק ותדע להעריך את הניסיון. גם אם לא יזכה באליפות, זה הניצחון הכי גדול של בנאדו. "אני לא מבין למה בארץ חושבים שבלם מבוגר זה יותר עול מנכס", אומר הבלם. "אם תיקח את מאלדיני, בגיל 38 עד 40 פלוס היה לו מעמד בקבוצה. הוא היה משחק בצ'מפיונס, במשחקי הבית, במשחקי החוץ היו מורידים ממנו עומס. לשחקנים ותיקים יש הרבה מה לתרום, במיוחד לאווירה בקבוצה. כאן מאלצים שחקנים בני 34 לפרוש, במקום להשתמש בהם".

"הכי הצחיק אותי שדיברו על המהירות שלי. בלם זה הרבה יותר מזה. מעל גיל 32, בכל עונה המהירות נפגעת. אני עובד בחדר כושר כדי שיהיה לי כוח מתפרץ. אנשים לא יודעים, אומרים שאני איטי - הלו, הייתי מקום שלישי בקבוצה ליציאה ל-10 או 15 מטר ברוב הקריירה, ועדיין אמרו אז שאני איטי. בלם לא צריך יותר מספרינט למרחק הזה, פלוס טיימינג, הבנת משחק ויציאה לחלוץ. הפרשנים כותבים, אבל אני לא איטי. לא מהיר כמו חרזי, אבל גם לא איטי".

בנאדו, כאמור, יכול לגמור את השנה כסיפור הגדול של ליגת העל, דווקא בגיל 37. התנאי לכך הוא אחד: שמכבי חיפה תזכה באליפות, אליפות שנראתה בלתי אפשרית בקיץ. ולא מדובר רק בשחקני המפתח שעזבו. "מה שקרה בסוף העונה שעברה השאיר במכבי חיפה טראומה הרבה יותר גדולה מאובדן האליפות ב-2002/3", מדגיש בנאדו. "המועדון פשוט היה בטראומה. שחקנים עזבו, עפנו מאירופה. ב-2003 רדפנו אחרי האליפות, בעונה שעברה היא היתה לנו ביד ושמטנו אותה סתם. לאבד אליפות כשאתה מוביל 13 פור, כשאתה שולט בליגה בצורה אבסולוטית ומשחק בצ'מפיונס, זאת טראומה אמיתית. עד היום מדברים על האליפות ההיא ובתחילת העונה ראו באמת שזה פגע בנו. אני שמח שהתאוששנו, ומקווה שנשחק טוב יותר בחלק השני של העונה".

- אנשים אומרים שהמקום הראשון שלכם הוא פועל יוצא של היחלשות הליגה. בתור מי שהיה שותף לאליפויות הגדולות של מכבי חיפה, אתה מבין את הטענה?

"תמיד אמרו את זה ותמיד יאמרו. הפועל ניצחה בצ'מפיונס והפסידה לקרית שמונה. זו ליגה שנחלשה? העונה אנחנו פשוט קבוצה בהתהוות. יש לנו הרבה שחקנים מוכשרים שמחכים לפריצה בחלק השני של העונה. מכבי חיפה עושה איתם דבר גדול. ורד וגולסה יובילו אותה עוד שנה או שנתיים. אם זה ייגמר באליפות, מצוין. אם לא, מכבי חיפה הרוויחה שחקנים לשנים הבאות. לגבי הליגה, הייתי מקטין אותה ל-14 קבוצות ומוריד את הקיזוז".

- אתה מרגיש שהפועל תל אביב טובה יותר מכם?

"אני לא חושב. הפועל קבוצה מצוינת, היא לא עברה הרבה שינויים בניגוד לנו, אבל המשחק בקריית אליעזר העונה הוא דוגמה טובה. זה היה אחד המשחקים החד צדדיים שראיתי העונה. הפסדנו 2:0, אולי מסוג של נאיביות. הפסד היה נותן להם סטירה לא קטנה. אם נהיה מספיק דומיננטיים במשחק הבא, ננצח".

- איך אתה חי עם ההשוואות בין הקמפיין של מכבי חיפה 2002 בליגת האלופות להפועל תל אביב הנוכחית?

"אין בכלל מה להשוות. לא היתה קבוצה כמו מכבי חיפה ההיא בכדורגל הישראלי. לא שיחקנו בכלל בבית. אני בטוח שאם היינו משחקים בישראל, היינו עולים שלב. תראה נגד מי שיחקנו: אפילו לברקוזן היתה אז במקום הראשון בגרמניה, קבוצה שהגיעה לגמר האלופות. אמרו שמנצ'סטר שיחקו בהרכב שני, רק בגלל שבקהאם לא שיחק. היו שם ששה שחקנים שעד היום בהרכב של מנצ'סטר".

אבל בסיפור של בנאדו יש גם קצת טעם רע: מאחוריו, קשה לזהות בלמים ישראלים שצומחים לגבהים דומים. בן חיים וקינן זה מעט מאוד וגם די ישן. "אני לא רואה בלם צעיר מוכשר שהולך להפתיע", הוא מודאג. "היה את סטרול, אבל הוא לא משחק. שחקנים ששיחקו בבלגיה היו אמורים להיות יותר דומיננטיים. סטרול היה פעם פאקטור, היום לא. פרננדז היה צריך לבחור בין ארבעה בלמים ואין לו. אגב, בלמים – אני רוצה לשלוח איחולי החלמה לאבי כהן, הבלם האגדי של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. הלוואי והיו עוד כמוהו היום".

- מה דעתך על הגישה של פרננדז שמנסה ללמד שחקנים לשחק בכמה עמדות, ולהסיט קשרים לעמדות הבלם.

"בתפיסה שלי, לא הייתי הופך קשר לבלם. שחקני התקפה יותר מגוונים, אבל בלם הוא בלם, קשר אחורי הוא קשר אחורי. אם אתה רוצה לעשות את זה, זה תהליך, לא ביום אחד. יא יא טורה עשה את זה, אבל אלו שחקנים ברמה גבוהה שמסוגלים לעשות שני תפקידים ברמה גבוהה. לא הרבה יכולים".

- בקצב הזה יש סיכוי שתקבל זימון. אתה בכלל בכיוון של להישאר עוד עונה?

"הרבה כתבו שזאת עונת פרישה, אבל אני לא הצהרתי הצהרות. אני רוצה להגיע למצב שבסוף העונה תהיה לי את היכולת לבחור מה אני רוצה. אחרי שאפרוש, אני רוצה לאמן בנבחרות הצעירות. המטרה היא מנג'ר בנבחרות הנוער של ישראל".