קיפאון עמוק

מאזן בעונה שעברה: 67-15.

סיימה את העונה: מקום אחרון במערב, כשרק הנטס האומללים הצחינו יותר מהם.

קיץ סוער עבר על הטימברוולבס בשנה שעברה. דייויד קאהן נחת במאי אשתקד בכסא הג'נרל מנג'ר במקומו של קווין מקהייל, כשזה הפך למאמן הקבוצה ועזב את תפקידו הניהולי. בליל הדראפט של 2009, בפעם הראשונה בה ביצע החלטה מקצועית, קאהן החליט להדהים את כלל עולם הכדורסל: טרייד עם הוויזארדס שלח את מייק מילר ורנדי פוי לוושינגטון בשביל שלושה שחקנים, אך בעיקר עבור הבחירה החמישית בדראפט.

המהלך הזה העניק למינסוטה ארבע בחירות סיבוב ראשון, עם פוטנציאל לעבות את צרכיהם המיידיים - סמול פורוורד ורסטילי, פוינט גארד איכותי ואולי אפילו סטופר הגנתי. אולם הסופרלטיבים שקאהן קיבל לא החזיקו מעמד שעתיים, כאשר בשלוש הבחירות הראשונות הזאבים בחרו לקטוף שלושה (!) רכזים – ריקי רוביו, ג'וני פלין וטיי לאוסון. לא היה אדם אחד שהבין וכי למה ומדוע, ולפי התגובות של קאהן, קשה היה לקבוע אם הוא בכלל הבין. בסופו של דבר לאוסון נשלח לדנבר, רוביו נשאר בספרד עקב חוסר היכולת לפתור פיננסית את חוזהו בחובנטוד בדאלונה, וכשפלין נשאר בדד – קאהן המשיך בקרקס שלו והחתים את רמון סשנז מהבאקס.

הפתיחה של העונה השתבשה כשנודע כי לאב יחסר לפחות לשישה שבועות, היות והפציעה בידו השמאלית במשחק טרום עונה התבררה כשבר. הרקורד של הוולבס לא איחר לשקף את חסרונו של הפורוורד על הפרקט: הניצחון במשחק הפתיחה בבית מול הנטס הצית מיד אחריו 15 הפסדים רצופים, כאשר הניצחון השני בלבד הגיע רק במשחק האחרון של נובמבר. בדצמבר הזאבים הצליחו לרשום חמישה ניצחונות נוספים, ועד משחק האולסטאר רשמו מאזן פנומנלי של 40:13. זה עוד היה החצי החיובי בעונה שלהם: עד תום העונה, הוולבס הצליחו לנצח רק עוד פעמיים בלבד.

מקום שני בליגה בנקודות ליריבות (107.8). השישית הגרועה בליגה הן באחוזי שדה (44.9%) והן באחוזי שדה של היריבות (48%). השמינית בליגה מהסוף באחוזים משלוש (34%). ובל נשכח: הכי הרבה איבודי כדור למשחק (16.3). למינסוטה היו בעיות ניכרות בשני צידי המגרש, וקשה היה לקבוע לפרקים ארוכים מאוד של העונה מה יותר גרוע אצלם – ההגנה או ההתקפה. עם התקרבות קיץ 2010 לפתח דלתם, קאהן וחבריו הבטיחו מהלכים רבים שישדרגו את יכולות הנשיכה של הזאבים משמעותית. כפי שתראו, קאהן קיים רק את החלק הראשון של הבטחתו.

באו: מייקל ביזלי (בטרייד ממיאמי), לוק רידנאוור (ממילווקי), סבאסטיאן טלפייר (בטרייד מקליבלנד), אנתוני טוליבר (מגולדן סטייט), קוסטה קופוס (בטרייד מיוטה), מרטל וובסטר (בטרייד מפורטלנד), ניקולה פקוביץ' (מפנאתנייקוס), ווסלי ג'ונסון (דראפט), לאזאר הייוורד (דראפט), נמניה בייליקה (דראפט)

עזבו: אל ג'פרסון (בטרייד ליוטה), ריאן גומז (בטרייד לפורטלנד; חתם בקליפרס), רמון סשנז (בטרייד לקליבלנד), ריאן הולינס (בטרייד לקליבלנד), אולכסיי פחרוב (למילאנו)

הכל קורה כנראה לפי עונות במינסוטה. אם ב-2009 בחירות הדראפט הביאו לקריאה כי זו "עונת הרכזים", אז הבחירות השנה בווסלי ג'ונסון, לאזאר הייוורד ובייליקה הסרבי (שיישאר בקאחה לבוראל) מציבים טיעון אמין כי הדראפט האחרון היווה את "עונת הפורוורדים". היהלום הוא כמובן הבחירה הרביעית ג'ונסון, אתלט יוצא דופן עם יכולות ליצור מצבי זריקה וחדירה, שעוד עשוי להפוך לחלק מרכזי בתשתית הקבוצה, שעדיין נמצאת בתהליכי בנייה. אולם בהתאם למסורת שיצרו במינסוטה קאהן וכן קודמיו בתפקיד, רבות הפעולות שמבצעים הטי-וולבס אשר אינן מובנות וברות היגיון.

עוד מהעונה שעברה, במיוחד לאור לקיחת פלין ורוביו בדראפט, קאהן היה נחוש להפוך את הזאבים לקבוצה שרצה ומשחקת משחק פתוח. בפגרה אפשר לומר שהם השלימו כמעט את המלאכה, כששלחו את אל ג'פרסון ליוטה בשביל קופוס אחד ושתי בחירות דראפט סיבוב ראשון. ג'פרסון אמנם פחות הסתדר עם משחק המעבר, מה גם שהשילוב שלו עם קווין לאב לא ממש חולל פלאים, אך בכל זאת קשה להאמין כי הוולבס ויתרו לבסוף על השחקן הטוב ביותר שלהם (הוביל את הקבוצה בנקודות, קטיפות וחסימות), אחד משחקני הפנים הטהורים ביותר בליגה, שרושם לך 20-10 קבוע במשחק, לא משנה מה תעשה.

וקאהן לא עצר כאן: ביולי נחתמה עסקת עתק - 20 מיליון ירוקים לארבע שנים - שבישרה חד משמעית כי מחליפו יהיה לא אחר מהפלופ דארקו מיליצ'יץ', שמצידו לא מפסיק להוכיח כי ב-NBA הפראיירים נשארים אותם פראיירים. מוקדם עדיין לדעת אם הבאתו של פקוביץ' מפאו לצבע תוליד אוסף קרשים או נגר בונה ארונות, אך השילוב של השניים יחד עם פאבלוביץ' יוצר אי של גוויות יוגוסלביות לשעבר בבקבוק, וההיסטוריה בליגה מראה כי אי שכזה טרם יצר תסריט אחר מ"אבודים".

מבט על עמדות 1-2 בקבוצה מגלה בעיה מרכזית נוספת של מינסוטה: יש להם ארסנל רחב של כלי נשק, וייתכן שהוא רחב מדי. ג'וני פלין סיים עונת רוקי נפלאה (ראשון בקבוצה באסיסטים עם 4.4 ושלישי בנקודות עם 13.5 ב-29 דק'), רק כדי לגלות שמעבר לקורי ברואר (שפוטנציאלית יכול לנגוס בדקותיו), הוא עכשיו צריך לירוק דם גם כדי להזיז הצידה את רידנאוור, שהובא ממילווקי תמורת 16 מיליון בתוספת של סבסטיאן טלפייר (ובל נזכיר כמובן את רוביו, שעדיין חולמים עליו בהנהלת הקבוצה). מרטל וובסטר יתגלה כטו-גארד יציב כנוצה באוויר, אך לפני כן עליו להילחם על המקום עם אלינגטון, ברואר ואפילו וילקינס, שמצידו יכול גם לשחק כסמול פורוורד. כל זאת מדמה את הזאבים לכריך נקניק שקנית בתחנת דלק: יש לך יותר מדי לחם (גארדים) – ומעט מדי בשר (מתחת לסלים).

ובכל זאת, ייתכן שעדיין יש תקווה במינסוטה: המהלך החיובי ביותר שאכן אירע בקבוצה היה כאשר הוולבס הצליחו לדוג את ביזלי ממיאמי תמורת משהו כמו שיחה בין-עירונית, והצבתו בסמול יחד עם הפרוספקט הצעיר ג'ונסון נראה כדבר ההגיוני היחיד שעשו קאהן וחבורתו כל הקיץ, מה גם שביזלי עוד עלול להשלים יפה את לאב בפאוור.

חמישייה: ג'וני פלין/לוק רידנאור, מרטל וובסטר, מייקל ביזלי, קווין לאב, דארקו מיליצ'יץ'.

ספסל: פלין/רידנאוור, קורי ברואר, וויין אלינגטון, לאזאר הייוורד, ווסלי ג'ונסון, קוסטה קופוס, ניקולה פקוביץ', סבסטיאן טלפייר, אנתוני טוליבר.

מאמן: קורט ראמביס (עונה שנייה)

מועמד לפריצה:

פלין עוד עשוי להתגלות כאחד מהרכזים הצעירים הטובים בליגה, ואבן יסוד ברוסטר של הוולבס. עד שרוביו יגיע, ואז בכלל אין לדעת איזה בלאגן יפרוץ. לקווין לאב אף אחד לא יפריע. אחרי קיץ מזהב בו היה מחליף חשוב ברוטציית גבוהי ארה"ב במונדובאסקט, הוא אמור להמשיך את כושרו מטורקיה היישר אל העונה הקרובה. הטי-וולבס העמיסו עליו את התקוות שתלו בג'פרסון, וכעת, כשאיש לא אמור לנגוס בדקותיו או בפוזשנים שלו בהתקפה, לאב צפוי לתת תפוקה גדולה יותר מזו שנתן בעונה שעברה (ממוצעי דאבל-דאבל של 14 נקודות ו-11 ריבאונדים). הבעיה היחידה היא פציעות – את העונה שעברה כאמור הוא החל עם יד שבורה, וכבר עכשיו יש לו התנפחות בברך ימין עקב דלקת, כך שאם משהו נראה בדרך להרוס לו פריצה משמעותית העונה, זה רק זה.

מועמד לדעיכה:

דארקו - לעולם השחקן שנבחר לפני מלו - מיליצ'יץ' לא עשה מאומה ממה שציפו ממנו לעשות בדטרויט, ומשם הכול היה הידרדרות מהירה במורד ההר עבורו. מיליצ'יץ' מהווה אכזבה כה איומה, שהאמת היא שהוא יכול רק להפתיע: עונה סבירה מבחינתו, משהו כמו דאבל פיגרס בנקודות או בקרשים (כי לצפות לממוצע של דאבל-דאבל זה באמת יותר מדי), תגשים כל אשליה הזויה של קאהן ממנו. אבל תשאלו סביב הליגה – ג'ו דומארס, סטן ואן גנדי, לארי בראון, מייק ד'אונטוני, מי שאתם רוצים – ותבינו שהסבירות הזו קיימת באותה מידה שבתל אביב יחפרו רכבת תחתית עוד השנה.

אקס פקטור:

מייקל ביזלי עומד בפרשת דרכים בקריירה שלו. הוא נבחר שני בדראפט 2008 אחרי דרק רוז – ולנסות ולהשוות היכן עומדים השניים כיום זה פשוט עצוב ומגוחך גם יחד. אחרי ים של בעיות בפלורידה, שכללו בין היתר גם כניסה לדיכאונות קלים וקשים, ביזלי זכה בהזדמנות חוזרת בקבוצה צעירה, עם המון מקום להתפתח ולהזכיר מדוע נחשב לכישרון התיכונים הטוב ביותר בארה"ב ב-2007. עונת התפוצצות שלו, וייתכן שהוולבס אפילו - אתם יושבים, כן - יילחמו על המקום השמיני במערב לפלייאוף.

התסריט האופטימי:

קווין לאב מוביל את הוולבס עם ממוצעי דאבל-דאבל של 22 ו-14 ריבאונדים למשחק, והופך לאולסטאר; פלין מוביל את הליגה בגניבות ואת הקבוצה באסיסטים עם 8.4; ביזלי וג'ונסון מתגלים כפאנץ' קטלני, ומיליצ'י'ץ אשכרה בא לעבוד ומוריד 12 ריבאונדים למשחק. ההתחלה קצת מקרטעת, אבל לאב נשאר בריא והשילוב שלו עם פלין מזכיר את ימי סטוקטון-מלון, כשלמינסוטה הרקורד הטוב בליגה מאז משחק האולסטאר, בדרך למקום השמיני במערב.

התסריט הפסימי:

אחרי היד השבורה, הברך ורגל שמאל של העונה שעברה, החששות מתאמתים כשברכו הימנית של לאב משבית אותו ל-40 משחקים כבר על ההתחלה. המכה הקשה משפיעה גם על ביזלי, שמהר מאוד נכנס למאניה-דיפרסיה, "אם לא מילי(צ'י'ץ) אז מי לי?" מתגלה כסלוגן פופולרי ביציעי טרגט סנטר, ופלין מתרוצץ לבדו על הפרקט סביב קורי ברואר כאילו היה כלב סביב זנבו. אולי הבית הקשה ביותר במערב הופך אותם לשטיח רצפת הליגה, ורף 20 הניצחונות הוא בגדר פנטזיה.

תחזית:

מי שחושב שהוולבס יטעמו מהפוסט סיזן בדיוק נחת ממאדים. פלין אחד תותח לא יספיק, בזמן שלאב ימשיך את המוניטין שיצר לעצמו כנברשת זכוכית. התקוות בביזלי יתממשו רק בעונה הבאה במקרה הטוב – לבחור יש בעיות שהוא צריך לטפל בהן קודם (ביטחון, אמונה, פוזיטיביות לשם התחלה), ומיליצ'יץ' יגדיר מחדש את המילה "אכזבה". גם אם הכל יתחבר התקפית במינסוטה, אין להם חצי דבר כעוגן הגנתי, וכל עוד אתה מאפשר לכולם לקלוע עליך מבול של נקודות – קשה לומר שיש לך את התשתית להיות תחרותי. 20 ניצחונות יפילו אותי מהכיסא.