לא קסם, סתם אשליה

מאזן בעונה שעברה: 23-59

סיימו את העונה: המאזן השני בטיבו בליגה וטיול קליל לגמר המזרח, שהסתיים במפח נפש מול ישישי בוסטון.

העונה האחרונה של המג'יק, עד לאותו מפגש פלייאוף מול בוסטון, הייתה למעשה מפגן כוח מרשים של שיטה יעילה, מאמן מצוין, ואחד דוויט הווארד, שהפך רשמית לסנטר ההגנתי הטוב ביותר מאז ימי אולאג'ואן-מוטומבו העליזים.

הדבר שממחיש יותר מכל את גדולתם של שלושת הגורמים הנ"ל, הוא מבט חטוף על החלקים האחרים שהיו אמורים להוביל את אורלנדו במירוץ של 2008/09. וינס קרטר שהגיע על תקן הקונטרה של דוויט, והשחקן שאמור לקחת על עצמו את תפקיד ספק הנקודות המרכזי, סיפק עונת שפל של 16.5 למשחק ו-42.5% מהשדה – שניהם שיאי קריירה שליליים; רשארד לואיס, שנראה בעונות הקודמות כמו השחקן האידיאלי לשיטה של ואן גנדי, לא מצא את מקומו לצידו של קרטר, והעמיד אף הוא ממוצעים איומים בנקודות, ריבאונדים ואחוזי שדה – הנמוכים ביותר שלו מאז התחלפות המילניום; הגלגל הרביעי של העגלה – ג'אמיר נלסון, הפגין אף הוא עונה חלשה בהרבה מהמצופה, שכללה 65 משחקים בלבד ו-12.5 נקודות למשחק, ואפילו דוויט הווארד בעצמו הוריד חצי הילוך בכל מה שנוגע למשחק ההתקפה, וירד ב-2 נקודות למשחק לעומת שתי העונות הקודמות. בשורה התחתונה, כשארבעה מתוך ארבעת השחקנים המובילים שלך ממאנים לתת תוצרת התקפית ראויה, ואתה מצליח איכשהו לסיים במקום השני בליגה, אתה כנראה עושה משהו נכון.

וכשאני אומר "אתה" אני מתכוון כמובן לסטן ואן גנדי, ששיטת ה-4 ו-1 שלו שוב הצליחה להיות גדולה בהרבה מסכום חלקיה, ולהתגבר על בעיות כמו ההשתלבות הכושלת של קרטר, העזיבה של טורקגולו, והפציעה של נלסון, הרבה בזכות סגל עמוק ורול פליירס מפתיעים כמו ג'יי ג'יי רדיק וריאן אנדרסון, שהגיעו משומקום ולקחו על עצמם הרבה מהאחריות שהכוכבים הותיקים מיאנו לקחת. בזכות השיטה הובילה אורלנדו את הליגה בקליעות מחוץ לקשת (10.3 למשחק – הרבה מעל שאר הליגה), והחרבת אחוזי השדה של היריבות (שהסתפקו בפחות מ-44% עלובים למשחק), בדרך לסיים עונה מוזרה מאד במאזן חיובי מאד.

באו: כריס דוהון (שחקן חופשי, ניקס), קוונטין ריצ'ארדסון (חופשי, מיאמי), דניאל אורטון וסטנלי רובינסון (דראפט).

הלכו: מאט בארנס (חופשי, חתם בלייקרס), אנתוני ג'ונסון (טרם מצא קבוצה).

אז עד כמה התרשמה אורלנדו ממהלכיה של השכנה ממיאמי? כנראה שלא במיוחד. בזמן שבוסטון, הצלע השלישית במירוץ הצפוי, התחזקה והתחמשה לקראת המאץ' עם הטריו של ההיט, הסתפקה אורלנדו בלא יותר מעוד שכבה של מייקאפ במקום זה שהתקלף: כריס דוהון הוחתם במקומו של אנתוני ג'ונסון המזדקן במטרה לחזק את עמדת הרכז השביעי, ואילו קוונטין ריצ'רדסון שימח את המתווך האישי שלו כששוב עבר דירה, הפעם במטרה להחליף את מאט בארנס המחורפן שעקר מערבה כדי להתאחד עם מורו ורבו רון ארטסט.

כמו כן הפתיעה הקבוצה כשהסכימה להשוות הצעה מופרכת למדי בסך 20 מליון דולר ל-3 עונות אותה קיבל ג'יי ג'יי רדיק משיקגו. רדיק המרוצה ישחק בעונה הקרובה במדים הכחולים של המג'יק, ונותר רק לחכות ולראות האם השיפור שהציג בפלייאוף האחרון מלמד על ההמשך, או שמא מדובר כאן בפרס על פלייאוף טרום-חוזה ע"ש ג'רום ג'יימס.

בזמן שאני לחלוטין דוגל בקלישאה בדבר ההרכב המנצח שלא מחליפים, במקרה של אורלנדו יש לי תחושה שמעט רענון לא היה מזיק להם. ההפסד הצורם לבוסטון בגמר המזרח מרמז על כך שאורלנדו הנוכחית פשוט לא טובה מספיק כדי להתמודד עם קבוצות העל של הליגה, תחושה שמתחזקת עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהן הסלטיקס והן הלייקרס התחזקו בקיץ בזמן שאורלנדו דרכה במקום.

את עיקר המאמצים בקיץ ריכזו המג'יק, כמו מחצית מקבוצות הליגה, בניסיון לנצל את המשבר בניו אורלינס על מנת להנחית את כריס פול, שמצידו הודיע שאורלנדו היא היעד המועדף עליו, אלא שמחסור בחוזים אטרקטיביים ו/או צעירים ששווים משהו השאיר אותם עם הצעה של ג'אמיר נלסון + מלבי שנדחתה בנימוס ע"י ההורנטס חובבי הבוואריה.

לאחר הכישלון בהבאת פול הדירה הקבוצה את רגליה משוק ההחתמות והחלה להתעסק בעיקר בשיפור שיתוף הפעולה הכושל בין קרטר לבין לואיס, כאשר טרם ברור האם יהפוך קרטר לשחקן השישי וייתן את מקומו בחמישייה לג'יי ג'יי רדיק, או שמא ינסה ואן גנדי לעבור למערך מסורתי יותר שיכלול את לואיס בעמדה 3, ואת אנדרסון/באס כגבוה אמיתי לצידו של הווארד, אם כי האופציה הסבירה ביותר היא שאורלנדו תמשיך עם החמישייה המסורתית שלה, והשינויים, אם בכלל, יגיעו בהמשך העונה.

חמישייה: ג'אמיר נלסון, וינס קרטר, מייקל פייטרוס, רשארד לואיס, דוויט הווארד.

ספסל: ג'ייסון וויליאמס, כריס דוהון, ג'יי ג'יי רדיק, קוונטין ריצ'ארדסון, ברנדון באס, ריאן אנדרסון, מרצ'ין גורטאט.

מאמן: סטן ואן גנדי (עונה רביעית)

מועמד לפריצה:

אזלת היד של רשארד לואיס מול גבוהי בוסטון מרמזת על כך שהסטה אפשרית שלו לעמדה מספר 3 היא תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה המרוויח העיקרי צפוי להיות ריאן אנדרסון. הפורוורד/סנטר הצעיר הראה בעונה שעברה שיש לו ידית מרשימה מחוץ לקשת, מה שמעניק לו יתרון ברור על פני ברנדון באס אצל ואן-גנדי, שיוכל להשתמש באנדרסון בתור גבוה שני בהגנה מבלי לשבור את שיטת ההתקפה המסורתית שלו.

מועמד לדעיכה:

פציעתו של נלסון בעונה שעברה החזירה לרגע קט אל אור הזרקורים את ג'ייסון וויליאמס. הרכז הלבן, שזכור בעיקר בזכות כמה מסירות מטורפות במיוחד מימיו במדי הקינגס, חזר בעונה שעברה מפרישה (וכמעט התגלגל על הדרך למכבי תל אביב), כשלפתע מצא את עצמו בתפקיד הרכז הראשון של אחת הקונטנדריות הבכירות בליגה, ואפילו הגיב בהתאם עם 9 נקודות ו-5 אסיסטים מכובדים למשחק. אלא שהעונה יאבק שוב וויליאמס על פירורי הדקות שישאיר עבורו ג'אמיר נלסון הבריא, ואף צפוי למצוא את עצמו בעמדת הרכז השלישי מאחורי כריס דוהון, מה שלא ישאיר לנו הרבה דקות מסך של מי שהיה פעם השחקן הכי מלהיב בליגה. מזל שיש את יוטיוב.

אקס פקטור:

העובדה שאורלנדו היא קבוצה יציבה ומוכרת שלא עשתה שינויים משמעותיים בקיץ, הופכת את הדברים לדי ברורים מבחינתה – הסגל הנוכחי יספיק כדי להעמיד את אחד המאזנים הטובים בליגה, אולם בו בעת הוא מציב אותה בעמדת נחיתות מול בוסטון, הלייקרס, וכנראה גם מיאמי (לא ניכנס לדיון הזה עכשיו) – שלוש יריבות שאורלנדו תצטרך להדיח על מנת לזכות בתואר. המפתחות אם כן נמצאים בידיים של הג'נרל מנג'ר אוטיס סמית', שיצטרך לזהות את ההזדמנויות ולהגיב בהתאם. אם תצליח הקבוצה להחתים שחקן משמעותי עד לתום מועד תקופת ההעברות, היא תפתח מחדש את סיכוייה לאליפות ותחזור להיות קונטנדרית בכירה. במידה שלא, תיאלץ אורלנדו לחזור למעמדה בתור הקבוצה שצריכה הרבה מזל כדי שתוכל לזנב בשלישייה המובילה של הליגה.

התסריט האופטימי:

סטן ואן גנדי מצליח למצוא את השיטה שתחזיר את שני הסקוררים המאכזבים שלו לחיים. וינס קרטר חוזר להזכיר את השחקן שהיה בניו ג'רזי, ואפילו רשארד לואיס מפסיק לשמש כסטטיסט וחוזר להיות מעורב במשחק ההתקפה של המג'יק, מה שמעניק לקבוצה מומנטום מחודש ופתיחת עונה סוערת. במקביל נשמעות חריקות מכיוון מיאמי, וגם הגברת הזקנה מבוסטון הולכת ודועכת ככל שהעונה מתקדמת. ניסיון כושל נוסף להנחית את כריס פול עוצר את המומנטום לקראת האולסטאר, אולם אורלנדו מצליחה להתאושש ומסיימת את העונה במקום הראשון בליגה, בדרך לאליפות המזרח ולמפגש החוזר מול הלייקרס.

התסריט הפסימי:

נלסון ממשיך להיפצע, קרטר ממשיך לאכזב ורשארד לואיס ממשיך להעלם, שעה שהקבוצה ממשיכה את המומנטום השלילי של סוף הפלייאוף. אוטיס סמית' ממשיך בניסיונות עקרים להנחית את פול, ובמקביל נכשל גם בהבאת כרמלו אנתוני, ואפילו עסקה מתוכננת שמחליפה את קרטר בגילברט ארינאס מתרסקת ברגע האחרון עקב תאונה משונה שכוללת אקדח אחד מוזהב ואוהל חמצן מנוקב. המג'יק מצליחים איכשהו לאלתר את דרכם למקום הרביעי במזרח, ומפסידים בסיבוב השני למיאמי בסוויפ משפיל במיוחד.

ולתחזית:

קשה לראות את כריס פול, או שחקן משמעותי אחר מגיע לאורלנדו במהלך העונה, וקשה לראות את הסגל הקיים מטפס לדרגות הנחוצות כדי להגיע לאליפות הנכספת, או אפילו לגמר. מה שכן, אורלנדו נראית כמו קבוצת עונה סדירה עמוקה וחזקה שתוכל להתחרות עם מיאמי על ראשות הקונפרנס, בתקווה לשלוח את ההיט ואת הסלטיקס למפגש ראש בראש כבר בשלב מוקדם של הפלייאוף. הצלחה במשימה עשויה לסלול איכשהו את הדרך להפסד נוסף מול קובי בגמר הליגה, אולם סביר יותר שאורלנדו תצדיק את המוניטין שלה בתור הקבוצה השלישית של המזרח, ותסיים את הפלייאוף שלה בהפסד מול הסלטיקס או ההיט, בדרך למתיחת פנים רצינית בקיץ הבא.