כנפיים שבורות

מאזן בעונה שעברה: 29-53, מקום שלישי במזרח

סיימה את העונה: טואטאו על ידי אורלנדו 4-0 בחצי גמר המזרח

השיפור המתמיד באטלנטה מאז הצטרפותם של ג'ו ג'ונסון והמאמן מייק וודסון, נמשך גם אשתקד עם עונה ראשונה של 50+ ניצחונות מאז 1998. לשיפור תרמו הרכש החדש ג'מאל קרופורד, שזכה בתואר השחקן השישי של העונה; אל הורפורד, שהציג יכולת התקפית משופרת בעונתו השלישית בליגה; וג'וש סמית, שחזר להתעופף בשביל חסימות וריבאונדים אחרי עונה בינונית, התחיל לשחק פנימה ובעיקר צמצם את כמות הזריקות שלו מחוץ לקשת – ממוצע של 1.3 זריקות למשחק הפך לשבעה (!) ניסיונות בלבד במשך כל העונה.

מעל כולם, ג'ו ג'ונסון נשאר אי של יציבות במשך כל העונה הסדירה, שהייתה האחרונה בחוזה הקודם שלו. שמועות על מעבר אפשרי לניקס, שיקגו ומגוון קבוצות אחרות הקיפו את הקבוצה, אבל ביחס לחרושת השמועות סביב לברון, ווייד ובוש, אפשר לומר שאטלנטה נהנתה משקט יחסי.

עם מקום שלישי ומכובד במזרח שמנע מפגש חוזר מול קליבלנד בחצי גמר המזרח, אטלנטה העזה לפנטז על שיפור עקבי גם בפלייאוף. אבל כבר בסיבוב הראשון משהו בגלגלים החל לחרוק, כאשר הקבוצה נדרשה למשחק שביעי בבית מול מילווקי נטולת אנדרו בוגוט, כדי להימנע מהדחה מביכה. אבל המבוכה הגיעה בסיבוב הבא, עם סוויפ מהדהד מידי האורלנדו מג'יק, בהפרש ממוצע של 25.3 נקודות - הגדול ביותר בהיסטוריית הפלייאוף. ג'ונסון סיים את הסדרה עם ממוצע של 12.7 נקודות עם 29.8% מהשדה, מה שהעלה סימני שאלה לגבי המשך הבנייה סביבו כשחקן פרנצ'ייז. מי ששילם את מחיר הכישלון באופן מיידי היה וודסון, לאחר שש עונות מאחורי קווי הקבוצה.

באו: איתן תומאס (שחקן חופשי, ממינסוטה), ג'וש פאוול (שחקן חופשי, מהלייקרס), פאפה סיי (שחקן חופשי מלה-האבר, הליגה הספרדית), ג'ורדן קרופורד (רוקי, בחירה 27).

עזבו: ג'ו סמית (שחקן חופשי, לניו ג'רזי), ראנדולף מוריס ומריו ווסט (שחקנים חופשיים).

הסגל של אטלנטה נותר כמעט אותו הדבר, השינוי הבולט נעשה כאמור מאחורי הקווים - החוזה של מייק וודסון הסתיים כשבוע לאחר הסוויפ שאטלנטה חטפה מאורלנדו. הג'נרל מנג'ר ריק סאנד בחר לנצל את התזמון המצער מבחינתו של וודסון, כדי לקדם את לארי דרו, עוזר מאמן ברחבי הליגה מזה 16 שנים. המטרה העיקרית של דרו כרגע היא להפוך את התקפת ההוקס לדינמית יותר, תוך שימוש בגיוון העמדתי והאתלטיות של שחקניו. דיווחים ממחנה האימונים של הקבוצה מספרים על המון תנועה ללא כדור והנעת כדור, הצבת חסימות וחיתוכים לעבר הסל. בהחלט נשמע כמו משב רוח מרענן בהשוואה להתקפה של וודסון, שהתבססה בעיקר על בידודים של ג'ו ג'ונסון באחד על אחד.

אפרופו ג'ו ג'ונסון, המהלך הבולט של אטלנטה בקיץ היה השארתו של האולסטאר בן ה-29, על חוזה של של 119 מיליון דולר לשש שנים. ג'ונסון זכה בקופה הגדולה של קיץ 2010, עם סכום גבוה מזה שירוויחו חברי הטריו במיאמי, אמארה סטודמאייר ואפילו רודי גיי. אטלנטה זכתה לביקורת קטלנית וצפי לעתיד בינוני, לפי אותם מבקרים.

בתוך כל ים הביקורת על המהלך, קל היה לשכוח כמה פרטים חשובים: ג'ונסון הוא סקורר של 20+ נקודות והפליימייקר הטוב ביותר באטלנטה, שנהנתה משיפור עקבי מאז הצטרפותו לקבוצה בקיץ 2005 – גם אז על חוזה מקסימום שזכה לביקורת. ג'ונסון הוא הפרי אייג'נט המשמעותי ביותר שהצטרף להוקס מאז דיקמבה מוטומבו אי שם בקיץ 96', אפשר לטעון בעצם שהוא ההחתמה המשמעותית ביותר שאטלנטה ביצעה אי פעם (דומיניק וילקינס הגיע לשם בטרייד). אטלנטה ככל הנראה לא הייתה משיגה תחליף הולם לג'ונסון על ידי פינוי מקום בתקרת השכר, אלא שוב נופלת למרתפי הליגה כפי שהיו מתחילת העשור ועד השיפור שג'ונסון הוביל.

בשורה התחתונה, אטלנטה הזדקקה לג'ונסון יותר משהוא נזקק לה – וחוקי השוק בליגה מכתיבים שכדי לגבור על התחרות שמתנהלת סביב שחקן מבוקש, קבוצת האם שלו צריכה לצ'פר אותו בתשלום אקסטרה. לגבי הביקורת על ג'ונסון שבחר להישאר בבינוניות של אטלנטה, במקום להתפשר על השכר ולהיות מס' 2 של דרק רוז בשיקגו למשל – יש בה משהו צבוע לאור הביקורת שנשפכה על הטריו של מיאמי. הרצון של ג'ונסון להיות מס' 1 הוא זה שגרם לו לעזוב את פניקס של נאש-מריון-סטודמאייר אחרי עונת 2005 החלומית. למה לקצר תהליכים במקום להישאר בקבוצה שנמצאת בקו של שיפור ובמרחק של טרייד מוצלח וכמה גניבות בדראפט, מהתמודדות רצינית יותר בשלבים המאוחרים של הפלייאוף?

חוץ מהמחלוקת הנ"ל, ההוקס עיבו את מצבת הגבוהים עם ג'וש פאוול האתלטי מקצה הספסל של הלייקרס, וסוס הקרב הוותיק איתן תומאס. לצד זאזא פאצ'וליה, מדובר ב-18 פאולים זמינים על דווייט הווארד, במקרה של מפגש חוזר מול אורלנדו. בשביל התמודדות מול הכוח העולה במיאמי צורף הרוקי ג'ורדן קרופורד, שהתפרסם בקיץ שעבר הודות להטבעה שלו בפרצוף של לברון ג'יימס, במחנה של נייקי שניסתה לגנוז את הצילומים האסורים.

חמישייה: מייק ביבי, ג'ו ג'ונסון, מרווין וויליאמס, ג'וש סמית, אל הורפורד.

ספסל: ג'ף טיג, ג'מאל קרופורד, ג'ורדן קרופורד, מוריס אוואנס, פאפה סיי, ג'וש פאוול, זאזה פאצ'וליה, איתן תומאס, ג'ייסון קולינס.

מאמן: לארי דרו, עונה ראשונה בקבוצה וכמאמן ראשי בכלל.

מועמד לפריצה:

עם שש עונות בליגה מאחוריו, קל לשכוח שג'וש סמית הוא בן 25 בלבד. אחד האתלטים הטובים בליגה, עם שילוב של כוח (יחסית לעמדת הסמול פורוורד), זריזות (ביחס לגבוהים), יכולת מסירה, הורדת כדור לרצפה, הובלת מתפרצות וכמובן יכולת לסיים אותן מהכנף. המאמן הקודם וודסון עזר לסמית להתפתח לשחקן הגנה מהטובים בליגה, כזה שמסוגל לשמור על שחקני חוץ וגם לתפקד כסנטר האמיתי באטלנטה, אבל שיטת המשחק העומד שלו מנעה מסמית להביא את כלל יכולותיו לכדי ביטוי. המאמן החדש דרו מתכוון לשחק עם סמית בשלושת עמדות הקו הקדמי, ושיטת המשחק המדוברת שלו היא אידיאלית במיוחד עבור סמית. שיא קריירה של 19+ נקודות למשחק והשתתפות ראשונה במשחק אולסטאר, הם ציוני דרך ברי השגה עבור סמית – במיוחד אם יצליח להשתפר בקליעה מקו העונשין.

מועמד לדעיכה:

הדעיכה המשמעותית ביכולת של מייק ביבי החלה כבר אשתקד עם ממוצעי דקות, נקודות ואסיסטים הנמוכים ביותר שלו אי פעם. אבל העונה, לראשונה בקריירה שלו, ביבי עשוי להפוך לרכז מחליף במידה ששחקן השנה השנייה ג'ף טיג, יוכיח את עצמו כחומר לחמישייה. טיג, מהשחקנים המהירים בליגה, הוא קומבו גארד אתלטי וארוך שמהווה שדרוג משמעותי בהגנה לעומת ביבי. החסרונות הבולטים הם בתחומים שביבי עדיין מצטיין בהם – קליעה מבחוץ וניהול משחק אחראי. לכן הדינמיקה שבין מידת השיפור של טיג לבין מידת דעיכתו של ביבי, תקבע מי מהם יהיה גארד רביעי ברוטציה של אטלנטה.

אקס פאקטור:

ג'מאל קרופורד שדרג באופן משמעותי את ההוקס, כשחקן שישי וסקורר בקלאץ' מהטובים בליגה. אבל הדרישה שלו להארכת חוזה באטלנטה או טרייד, הופכת אותו לסימן שאלה גדול העונה. בעקבות החוזה הגדול שניתן לג'ונסון והחוזה החדש שמצפה להורפורד במהלך השנה הקרובה, באטלנטה מעדיפים שלא לשלם לקרופורד (בן 31) יותר מעבר לערך השוק שלו, אשר עשוי לרדת בקיץ הבא הודות להסכם קיבוצי חדש שינמיך את תקרת השכר. האם קרופורד הממורמר יהפוך לסרטן בחדר ההלבשה וידאג אך ורק לממוצעים שלו על הפרקט? האם אטלנטה תשתמש בחוזה המסתיים שלו, אחד מנכסיה הבולטים לטריידים, כדי להתחזק בעמדה אחרת? האם במקרה הקבוצה צירפה רוקי בשם ג'. (ג'ורדן) קרופורד, שוטינג גארד אתלטי עם קליעה משלוש? היכונו לחרושת שמועות ממושכת בנושא.

התסריט האופטימי:

השיטה ההתקפית של דרו עובדת כמו קסם: ג'ונסון סותם פיות עם אחוזי קליעה יעילים מתמיד; ג'וש סמית בעונת קריירה מצטרף אליו למשחק האולסטאר וזוכה בתואר שחקן ההגנה של העונה; אל הורפורד נותן עוד קפיצה קדימה ואפילו מרווין וויליאמס פורח; טיג פורץ בגדול, מפתח קליעה מבחוץ ומחליף את ביבי בחמישייה; ג'מאל קרופורד עובר בטרייד תמורת סנטר בעל איכויות קריפטונייטיות, שמסייע להוקס לנקום באורלנדו ולהעפיל עד גמר המזרח - שם אטלנטה הופכת ליקירת המדיה והאוהדים מול מיאמי, בסדרה שנפתחת בדאנק של ג'ורדן קרופורד מעל לברון ומסתיימת בהפסד 4-2 מכובד.

התסריט הפסימי:

לאחר תשע עונות במהלכן שיחק 94.7% מכלל המשחקים האפשריים (לא כולל פלייאוף), פציעה קשה של ג'ונסון גומרת לו את העונה, לא לפני שהוא מדגים כי בהתקפה שלא בנויה עליו באופן בלעדי, הוא נראה הרבה פחות מרשים ורחוק שנות אור משחקן של חוזה מקסימום (במילים אחרות, כמו רשארד לואיס). סמית והורפורד דורכים במקום, טיג רחוק מלהיראות כרכז העתיד או כרכז בכלל, קרופורד משתולל כאוות נפשו ומפלרטט תוך כדי עם חצי ליגה בנוגע למעבר אפשרי שלו בקיץ. החולשה של המזרח מאפשרת להוקס לסיים במקום השמיני ולהתמודד מול מיאמי בסיבוב הראשון של הפלייאוף, שם הם שוברים את השיא של עצמם עם הדחה תוך ארבעה משחקים בהפרש ממוצע של 30 נקודות.

תחזית:

עם כל האמונה והתמיכה בשיטת המשחק שלארי דרו מבקש להנחיל לקבוצה, מדובר בתהליך למידה, בדומה לתהליך הלמידה שג'ף טיג יאלץ לצלוח כדי להיכנס לחמישייה ולשדרג את עמדת הרכז. לכן מסתמן כי אטלנטה בדרך לעונה של נסיגה לצרכי עלייה, מה שאומר תחרות מול בוסטון, שיקגו ומילווקי על יתרון ביתיות בפלייאוף, שבסופה אטלנטה תסיים שישית ותקווה להתמודדות מול הסלטיקס הזקנים והכבדים.