איתות מעכו

"אתה יושב? כי אני לא רוצה שתיפול מצחוק", מזהיר מומי זעפרן לפני שנזכר במענק העלייה שקיבלו שחקני הפועל עכו ב-1976, כשעלו בפעם הראשונה לליגה הבכירה. "כל אחד קיבל כמה קופסאות שימורים של טונה, קופסא או שתיים של סרדינים ועוד תירס או אפונה. גם זה היה מתנת מפעל השימורים 'מאן'. כסף בקבוצה בטח שלא היה".

33 שנים לאחר שהגיחו בפעם הראשונה אל הליגה הבכירה, הפועל עכו עושה זאת שוב. גם אז, כמו היום, המועדון הצנוע היה כמעט ללא כסף ומשאבים וסבל משנים של קיפוח פריפריאלי, וגם אז המומחים לא נתנו להם יותר מדי צ'אנסים. אבל החבר'ה שעצרו את נפוליאון הצליחו להפתיע את כולם ולהפוך לאחת ההפתעות הנעימות של הליגה, רק כדי להתרסק שנה לאחר מכן ולהיעלם בתהומות הנשייה של הליגות הנמוכות יותר משלושה עשורים.

למרות זאת, ותיקי העיר נזכרים בערגה בשנתיים המופלאות הללו ומקווים לשחזר את העונה הראשונה מבין השתיים תוך הפקת לקחים שימנעו את ההחזרה המהירה לליגת המשנה. להלן סיפורה של הפועל עכו בשנתיים היחידות שלה בליגה הראשונה (1976/7, 1977/8), סיפור שהונצח בזיכרוננו דרך מערכון הגשש "שירים, שערים וטכנאים", מתוך התכנית "קרקר נגד קרקר" מ-1980.

כבר לאחר משחק העלייה בנצרת, כשהגיע אוטובוס השחקנים חזרה העירה, הוא נתקל בלמעלה מרבבת אוהדים משולהבים שצבאו עליו, הוציאו את השחקנים מתוכו ונשאו אותם על כפיים עד למגרש בגבעת נפוליאון, מרחק של מעל לעשרה ק"מ. "היינו הגאווה של כל הצפון אז", נזכר בלם הקבוצה דאז ומנהל הקבוצה כיום דוניה שיינהולץ. "לא היו את כל הקבוצות הקטנות מסביב וכולם באו לראות אותנו. אפילו מטבריה, צפת וקרית שמונה, גם בליגות הנמוכות". "חשוב להבין שבעכו של אז לא היה שום דבר חוץ מכדורגל", מבהיר זעפרן. "היית יכול ללכת לטייל בעיר העתיקה או לראות כדורגל. וכולם כבר הכירו את העיר העתיקה בעל פה".

כדי להבין עד כמה הקבוצה הייתה פופולרית, אפשר ללכת כמה שנים אחורה. כשאלי פוקס הגדול הגיע לאמן את הקבוצה בליגת המשנה, היו מגיעים מאות צופים לכל אימון לראות אותו. כשהוא כבר מתקרב לגיל 60, עולה לדשא ללא חולצה לפני האימונים ובועט כדורים חופשיים מ-30 ו-40 מטרים לחיבורים, הצופים היו נשארים עד לאחר האימון לצפות בו משתתף במשחקים שערכה הקבוצה כדי לקבוע מי יזמין את מי לבורקס וכוס תה בעיר העתיקה – הרווקים את הנשואים או להפך.

הקבוצה שעלתה ליגה בהדרכת אברהם מנצ'ל (שחקן העבר הגדול של מכבי חיפה) הורכבה משורה של כוכבים גם בקנה מידה לאומי כמו מלך השערים שלום אסייג ואחיו ציון, האחים צ'רלי ואלברט אדרי, וכוכב המגזר נביל מנסור. עליית הליגה עצמה סיפקה לתרבות הישראלית שני נכסי צאן ברזל – זוהיר בהלול האלמותי והאוהד הצעיר יהודה פוליקר, שאחת מהופעות הבכורה שלו הייתה בחגיגות העלייה עם שיר העלייה שחיבר והלחין.

אלא שכסף לא היה. ראש ההסתדרות באזור, יצחק חזיזה, ניהל גם את הקבוצה שהוחזקה על ידי ועד הפועלים. כדי להגדיל את התקציב עבר בין מפעלי האזור הרבים, וחצי ביקש חצי הציב עובדה שכל עובד במפעל יתרום מכיסו למען גאוות הצפון. בסופו של דבר כל אחד מאלפי העובדים תרם שכר של יום עבודה אחד. חזיזה גם דאג לשחקני הקבוצה לעבודות קלות במפעלים שיאפשרו להם להתאמן באופן סדיר ולהרוויח סכומים מכובדים. עד כדי כך היה מקושר חזיזה, שהצליח לארגן לקבוצה מחנה אימונים בגרמניה לרגל העונה הראשונה בלאומית. כל זה בזמן שמרבית הקבוצות לא הרשו לעצמן אפילו לצאת למחנה אימונים בארץ. חזיזה פנה לעיר התאומה של עכו, רקלינהאוזן, סיפר להם על ההישג והצליח לשכנע אותם לממן את הטסת הקבוצה ואירוחה בבתי התושבים בעיר, כל זאת למרות שבעיירה הגרמנית לא היה אפילו מתקן אימונים ראוי.

האוטובוס מעכו לנתב"ג היה אמור לצאת ב-5 בבוקר, ובקבוצה חששו שמא נביל מנסור, הבלונדיני עם העיניים הכחולות שנודע בכיבושים שלו מחוץ למגרש לא פחות מאשר עליו, ימצא עצמו שוב במיטה של בחורה זרה ויחמיץ את הנסיעה. קפטן הקבוצה אלברט אדרי החליט שמנסור יבלה את הלילה אצלו כדי שיוכל לשמור עליו מקרוב. הלילה הגדול הגיע ומנסור אכן התייצב עם מזוודה בביתו של אדרי, אך לקראת חצות התחנן אליו לצאת מכיוון ששכח כי הוא חייב לפגוש מישהו לפני הטיסה. בעכו מספרים שאדרי כבש שקל לקשור את מנסור למיטה, אך הקיצוני שמאלי הבטיח לו כי יחזור לכל המאוחר ב-1 בלילה. "אני נשבע לך באמא שלי, בקוראן, ביקר לי, אני לא אאכזב אותך". אדרי השתכנע, חיכה וחיכה אך לבסוף נרדם. כשהתעורר בבוקר גילה שמנסור לא לצדו, ויצא אל ביתו לחפש אותו, אך הוא לא היה גם שם. מנסור התגלה רק לקראת השעה 12, כשיתר שחקני הקבוצה כבר היו במטוס בדרך לגרמניה. אליל הנשים של הצפון, כך מספרים ותיקי העיר, התעורר בכלל בבית מלון בכרמל לצידה של תיירת צרפתייה יפהפייה, ואת גרמניה לא זכה לראות עד היום.

"כולנו גדלנו יחד בשכונות של עכו, היינו כל כך מגובשים ובחברותא אחת שלא היה ניתן להפריד בינינו", נזכר זעפרן. "היו המון צחוקים וגם בילויים. בכל שישי בערב שלפני המשחק היינו יושבים בבית של מישהו מהקבוצה, שותים ומבלים". האחדות הזו, יחד עם תחושת השליחות של הצפון והמגרש הביתי החם בגבעת נפוליאון, הפכו את עכו לקבוצה גדולה שעשתה צרות גם לאריות הליגה. "קבוצות שהיו מגיעות לפה היו משאירות נקודה כבר על פסי הרכבת. וזו הייתה ליגה של שתי נקודות".

ממוצע הקהל בעונה הראשונה עמד על למעלה מ-8,000 צופים למשחק בית, כשבאצטדיון כלל לא היו מקומות ישיבה והאנשים עמדו אחד מאחורי השני. בית"ר השאירה את הנקודות בעכו, כמו גם מכבי נתניה ומכבי ת"א, אלופת 1976/7. אותה מכבי ת"א נאלצה לדחות את חגיגות האליפות שלה בעקבות עכו, שהגיעה לבלומפילד והייתה אמורה להיות חלק מהצגת ההכתרה אל מול 20 אלף צהובים. אך דקות מן הפתיחה שלום אסייג העלה את הצפונים ליתרון. התל אביבים התעוררו מהר והגיבו בצמד של ויקי פרץ ושער של אורי סלימן עוד לפני המחצית והחגיגות ביציע החלו. לקראת סוף המחצית השנייה מומי זעפרן הצליח לצמק. מכבי ת"א לא הספיקה לחדש את המשחק כששלום אסייג חטף את הכדור מפרץ, זיהה את השוער מחוץ לשער ומקו האמצע הקשית פנימה, קבע 3:3 ודחה את חגיגות האליפות בשבועיים. את העונה הראשונה, אגב, סיימה עכו במקום ה-11 מתוך 16, כשצפונית אחרת, מכבי חיפה, ירדה לליגה השנייה.

אלא שכבר העונה עכו לא מארחת בביתה אלא בנהריה, ובעונה הבאה תיאלץ לנדוד רחוק עוד יותר בעקבות דרישות הסף למגרש בליגת העל. עכו תארח בעילוט, דוחא או קרית אליעזר – כולם רחוקים מאוד מלהיות ביתיים עבורה, וגם האוהדים כבר לא מגיעים. "זה לא כיף לחגוג ניצחון בחיבוקים עם האפסנאי", מספר זעפרן. שיינהולץ לעומתו אופטימי יותר. "את העונה הראשונה נעביר בלי בית וזה יהיה קשה, בטח שלנו, בניגוד לסכנין, אין את הקהל שילווה אותנו בכל מקום ויתמוך בנו, אבל ראש העיר יחד עם יו"ר הקבוצה, ציון ויצמן, השקיעו המון, והאצטדיון החדש אמור להיות מוכן תוך שבעה חודשים. אם נעבור את העונה הראשונה, אני מאמין ומקווה שנשרוד עוד 33 שנים בליגה לפחות, ולא נרד שוב ונצטרך לחכות כל כך הרבה".

"לקבוצה היום אין קהל, אולי כשיהיה אצטדיון זה ישתפר קצת, אבל זה בטח לא יהיה כמו פעם", בטוח זעפרן. "המועדון מנסה, ואני יודע שציון ויצמן מציב לאוהדים אוטובוסים בחינם, אבל פשוט אף אחד לא מתחבר למועדון כיום. זה כבר לא כמו פעם שהייתה זהות חזקה".

אלא שחוסר החיבור בין הקהל למועדון ומשבר הזהות היה קיים הרבה לפני, ולמעשה הוא זה שהביא לירידת הליגה ב-78'. בעכו החליטו ללכת בגדול והחליפו את מנצ'ל המצליח בשמעון שנהר כדי שיביא את הקדמה לצפון הרחוק. ההחלפה יצרה זעזוע, ומספר שחקנים שלא הסתדרו עם המאמן החדש פרשו או עברו קבוצות, בהם גם הכוכבים הגדולים נביל מנסור, האחים אסייג וצ'רלי אדרי. במקומם הובאו שחקני רכש נוצצים – כמו שחקן הנבחרת יחיאל המאירי, בלם מכבי חיפה יצחק מינץ ועוד - אך התלכיד המיוחד נעלם, וגם הקהל החל להדיר רגליו מהמגרש עקב תחושת חוסר הזהות עם קבוצת שכירי החרב.

ללא תמיכת הקהל וללא רוח הקרב ותחושת השליחות הפרובינציאלית, עכו התרסקה וסיימה במקום האחרון עם שני ניצחונות בלבד ויחס שערים עלוב שעמד על מינוס 33. השגרירה הגאה של הכדורגל הצפוני נעלמה מהמפה והידרדרה לליגה השלישית והרביעית, כשרק לפני חמש שנים קמה לתחייה כשחזרה ללאומית, והעונה שבה סוף סוף לבמה המרכזית.

"נכון שלא היינו מקצוענים כמו באירופה, אבל אנחנו הרי לא אירופה", מוחה זעפרן. "גם עכשיו לא יזיק לנו להחזיר את השכונה והצבע. רק ככה עכו יכולה להצליח. בכל פעם שנביל סלמן היה צריך כסף הוא היה מגיע לאימון וטוען שיש לו מתיחה בשריר. כששאלו אותו איפה הוא הראה, ואז חזיזה היה שם לו שטר של 100 לירות על המקום והוא היה אומר שהמתיחה כבר השתחררה והוא יכול להתאמן. עכו צריכה להיות קבוצה שמחה כמו פעם – קבוצה של חברים שמתעסקים בספורט נטו ולא דואגים כל אחד לעצמו".

"אנחנו היינו קמים כל בוקר ב-5 וחצי למפעל, שחקנים היום אולי הולכים לישון ב-5 וחצי, ולמרות זאת נתנו את כולנו בגלל ההרגשה שייצגנו משהו גדול, שהוכחנו מי זאת עכו, זאת הייתה קבוצה שלנו, של כל העיר, של כל הצפון. אם זה לא יהיה ככה, הקהל לא יחזור ויהיה קשה מאוד להצליח". כשברשימת הכובשים של הפועל עכו השנה אין אף לא שחקן בית אחד פרט לשוער דודו גורש שכבש בפנדל, קשה להאמין שהתלכיד המיוחד של פעם ישוב, אבל אם זוהיר בהלול עדיין מככב בשירים ושערים ו"אפר ואבק" של יהודה פוליקר זכה להוצאה מחודשת, אולי גם הפועל עכו תזכה לקצת תהילה.