מה קרה למהפכת ולנסיה ולה קורוניה?

בפתיחת העונה הנוכחית טען סנטיאו סגווארלה, פרשן הכדורגל החשוב ביותר בספרד, כי "הליגה שלנו הפכה לפחות תחרותית כי קברניטי המשחק הזניחו את מחויבויותיהם. זה לא מפתיע. אלו אותם סולטני נדל"ן שעשו מיליונים קלים בבום הכלכלי וכעת מזניחים את מחויבותיהם העסקיות". "לאור זאת", הזהיר סגווארלה, "הולכת וגוברת הסכנה שהליגה הספרדית תהפוך לקאנטרה של הליגות בהן [בניגוד לספרד] מתייחסים לכדורגל כפי שהוא ראוי שיתייחסו אליו – כמוצר גדול".

השימוש הטעון במונח 'קאנטרה' (מילולית 'מחצבה' ובשפת הכדורגל - קבוצות נוער של המועדונים) היה מכוון היטב. כיצד ייתכן שהליגה שאפילו קבוצותיה הקטנות ביותר – כולל אלאבס וחטאפה – איימו לכבוש את היבשת עד לא מזמן, לפתע תהפוך ללא יותר מאשר 'יצרנית כשרונות' עבור ליגות מתחרות? מדוע דווקא בליגה בה הכדורגל הוא, לדעת רבים, הטוב ביותר בעולם, המשבר חריף כל כך?

הניצחונות נטולי המאמץ של שתי הגדולות (במקרה של ריאל הניצחונות הללו גם נטולי יכולת) במחזור האחרון הדגימו שוב את הסיבה העיקרית: הסיפור חזר להיות "2 ועוד 18". הדוגמאות להשלכות המצב הזה רבות, אבל נדמה שאחת, זו של פרננדו טורס, תספיק (במיוחד על רקע התבססות ליברפול הספרדית). טורס, שכסמל מובהק של אתלטיקו לא ראה עצמו משחק במדי בארסה ובטח שלא במדי ריאל, סיפר פעם כי השישייה האחרונה שספגה אתלטיקו מבארסה בתקופתו גרמה לו להבין שמעבר מחוץ לספרד הוא הדרך היחידה קדימה עבור הקריירה שלו. בהתחשב בשישיות שאתלטיקו ספגה מבארסה גם אחרי עזיבתו (לצד הפסדים אכזריים לריאל), אפשר להבין מדוע טורס חש שאתלטיקו לא תוכל באמת לאיים אי פעם על האליפות. ומה שנכון לגבי אתלטיקו נכון גם לגבי שאר הליגה.

לא צריך ללכת אחורה עד לדאבל של אותה אתלטיקו באמצע שנות ה-90' כדי להיזכר בימים אחרים. אם מסתכלים רק על העשור הנוכחי, ישנה בהחלט סיבה לאכזבה, כי ניצני 'דמוקרטיה' נראו בשטח: דפורטיבו ו-ולנסיה היו כוח של ממש בתחילת המילניום, סביליה הייתה צריכה לזכות באליפות לפני שנתיים, ואפילו סוסיאדד כמעט ועשתה את זה בעונת האליפות האחרונה של הגלקטיקוס, רק לפני שש שנים. לאן כל זה נעלם?

התשובה הכללית היא "לאנגליה" - ולא מדובר רק במקרה של טורס. איך הספרדים נקלעו לפיגור שכזה מול הפרמייר-ליג? נתחיל מזה שחווה אלברשטיין צדקה - בלונדון באמת יש טלוויזיה מצוינת, בוודאי בהשוואה לספרד. האמת היא שהבריטים צריכים לעשות יותר מדי – הם רק צריכים לעמוד במקום, הטלוויזיה בספרד כבר תלך אחורה לבד.

בראש הקרקס ניצבות שתי חברות ענק (סוגה-קייבל וטלפוניקה) שמתעניינות בדבר אחד בלבד – החוזה של כל אחת מהן עם ריאל ובארסה. כחלק מהמאבק על סעיפים חוזיים שאפילו הן עצמן כבר לא מבינות, שתי החברות האלו מחשיכות מסכים עבור מאות מיליונים ברחבי העולם בפתיחת כל עונה ולפעמים גם בשיאה. כך למשל, כולנו זוכרים כיצד בארסה הגיעה לויסנטה קלדרון לפני מספר שבועות למשחק בלתי נשכח. כולנו חוץ מהארגנטינאים, כלומר. במולדתם של קון ומסי אף אחד לא יכול היה לצפות במשחק הזה. למה? רק אלוהים יודע – והכוונה היא לא לדייגו. כאשר שידור באנגליה נקטע פעם אחת ומנע מהצופים שער ניצחון דרמטי של אברטון בגביע (מוקדם יותר העונה) קמה מהומת אלוהים; כאשר משחקים שלמים נעלמים בספרד, לעומת זאת, כולם מתייחסים לזה כחלק מהחיים.

חלק גדול מהביזיון המאורגן הזה מגיע באשמת ההתאחדות הספרדית, שמעולם לא טרחה לנסות להנהיג בעלות של הליגה על זכויות השידור, במקום לאפשר שיווק אינדיבידואלי של כל קבוצה שמייצר פער של מאות מיליוני יורו בין החוזים של שתי הגדולות לבין אלו של שאר הקבוצות. חברות הטלוויזיה טוענות להגנתן שאינספור סקרי שוק ומחקרים מראים עד כמה המשיכה של שני מועדוני העל גדולה בהרבה – ביציעים, במוצרים, ברייטינג - מזו של כל קבוצה אחרת. במקום לפסול את הטיעון הזה לטובת הכלל, ההתאחדות הספרדית משתפת איתו פעולה ורק נותנת לגיטימציה לצעדים מגוחכים נוספים, דוגמת קביעת שעות משחק הזויות לחלוטין או הזזת המועד של משחק נתון "משום מקום" בהתאם לגחמות הטלוויזיה. מאמן דפורטיבו, מיגל אנחל לוטינה, אפילו רטן פעם בפומבי – "נמאס לי מזה. אם כבר רוצים להזיז משחק, שיודיעו על זה ביום חמישי, לא ביום שני". אבל מצד שני לוטינה ידוע כבכיין בלתי נלאה, וזה לא שהוא מאמן את ריאל או את בארסה, אז למה להקשיב לו?

מבחינת קברניטי המשחק בספרד, נראה שכל עוד ריאל ובארסה בסדר, הכל בסדר. החוב המצטבר של קבוצות הליגה עומד על 700 מיליון יורו (!), בעוד ריאל ובארסה נהנות ממנעמי השיפוט המוטה וסופרות את המיליונים (או מושכות באינספור חוטים כדי למחוק גירעונות של מיליונים במידת הצורך). ומה עושה ההתאחדות הספרדית? מגיבה באירועים נוצצים ופרידות תלושות מהמציאות. כך עשה למשל נשיא ההתאחדות אנחל וילאר, שהודיע קבל עם ועדה על הערכתו לרמון קלדרון כשזה התפטר בבושת פנים, פשוט כי קלדרון "תמיד עוזר לחברים".

התרבות הארגונית הקלוקלת הזו, של יד רוחצת יד, מושרשת עמוק בתרבות הספרדית. בכדורגל הספרדי בפרט, נראה כאילו הרבה יותר חשוב להיות בעל "אנצ'ופה" (enchufe - מילולית 'תקע') – כלומר להיות מקושר – מאשר להיות מוכשר. כל עוד הליגות האחרות לא ייצרו איום יוצא דופן מבחוץ, עיגולי הפינות הללו והחלמאות הארגונית יכלו לעבור בשקט, ומעמדה של הליגה נשמר. אבל בעידן האברמוביצי'ם, הגלייזרים וההיקסים, הפרמייר ליג ניצלה את הכשלים הללו וטסה קדימה לפני הליגה הספרדית, על אף שרבים משוכנעים שדווקא לאחרונה יש את המוצר הטוב ביותר.

ומה התגובה? אין תגובה - אין שינוי באופק הספרדי, ישנה רק שאננות, והיא מוטעית. כי כפי שהבהיר סגווארלה, "חצי ממועדוני הכדורגל במדינה על סף פשיטת רגל. הכדורגל הספרדי שורד כי הוא עטוף בצלופן של המשחק האיכותי". כל עוד יתייחסו רק לריאל ובארסה כמייצרות הצלופן ולא למה שנמצא מתחתיו, המצב רק ילך ויחמיר והקריסה תגיע – במוקדם (ראו מקרה ולנסיה) ולא במאוחר.

נסיבות מקלות תמיד אפשר למצוא. אין ספק שישנה חשיבות לגודל המטרופולין – ומדריד וברצלונה ממשיכים להיות שני המטרופולינים המשמעותיים ביותר בספרד, בפער ניכר מהאחרים. גם העובדה ששני מועדוני העל הם מוסדות לאומיים שלעולם לא יגיעו לפשיטת רגל מבדילה אותם בבירור ממועדונים אחרים, שלעולם לא יוכלו לעורר בעיתות משבר התגייסות דומה מצד הציבור ובעיקר מצד בעלי המאה.

אבל דווקא בגלל הנסיבות הפוליטיות שאופפות את הליגה ומקנות יתרון בסיסי לשתי הגדולות, קברניטי המשחק צריכים להיות מקצועיים עוד יותר – לא פחות. אם ייצרו את המבנה הנכון, עלייה של קבוצות כמו דפורטיבו ו-ולנסיה, כמו ויאריאל הנוכחית, או אפילו כמו סוסיאדד של 2002-2003, תוכל להיות יציבה ולא זמנית. סר בריאן קלאף המנוח, מאמנה האגדי של נוטינגהאם פורסט , הסביר פעם את הצלחתה המטאורית של הקבוצה שלו בסוף שנות ה-70' בטענה לקשר מובהק בין התפתחות עירונית וכדורגל. כאשר הקבוצה הגדולה של העיר מצליחה, העיר עצמה מקבלת תשומת לב כלכלית ותרבותית שמזינה בחזרה את קבוצת הכדורגל (ישנם כאלו שיתפתו לבטל רעיונות כאלו פשוט כי נוטינגהאם פורסט צללה לתהומות השכחה, אבל לקבוצה הזו יש אותו מספר גביעי אירופה כמו למנצ'סטר יונייטד, אז אולי לא כדאי למהר כל כך).

לדינמיקה כזו יש סיכוי אם ההתאחדות הספרדית תדע לשלוט לא רק במועדוני העל, אלא אפילו במועדוני הדרג השני – כמו למשל למנוע מאתלטיקו מדריד חריגות תקציביות שכרוכות במחיקת הסגל ובנייתו מחדש בכל שנה, ולהכריח אותה להתנהג בשפיות כמו זו של ויאריאל (מועדון משום מקום עם רקורד יציב בהרבה בשנים האחרונות). מעבר לזה, אם יחושו שיש להם סיכוי למאבק אמיתי על האליפות, מועדונים כמו סביליה למשל יפסיקו לראות בעצמם 'קאנטרה' עבור ריאל מדריד ובארסה - או עבור מנצ'סטר סיטי למיניהם – וישמרו על שחקני המפתח שלהם (ד"ש לדני אלבס).

כרגע הפרמייר ליג מאפילה במובנים רבים על הליגה הספרדית, בעוד שלפני שנים לא מעטות נראה היה שדווקא הספרדים רואים הזדמנויות היכן שהאנגלים מחמיצים אותן – גם בהתנהלות הכללית, גם בסגנון המשחק, וגם בהקשר של שחקנים ספציפיים. היו מקרים מפורסמים יותר כמו דייגו פורלאן אך גם מפורסמים פחות כמו דארקו קובאצ'ביץ, שאותר על ידי סקאוטים של ריאל סוסיאדד כשבסך הכל ניסה לחמם את גופו המגושם-לכאורה בעוד משחק משמים של שפילד וונסדיי. קובאצ'ביץ בסופו של דבר מצא את עצמו מרכיב יחד עם ניהאט את גרסת הליגה הספרדית לסיימון וגרפונקל, במאבק אליפות הרואי מול ריאל מדריד, בדיוק מסוג המאבקים שהפכו את הליגה הספרדית למרגשת כל כך.

אבל כיום הכיוון הסטנדרטי הוא הפוך. אותה ריאל סוסיאדד הפכה מכמעט אלופה לקבוצת תחתית ובסופו של דבר לקבוצת ליגה שניה כי כישרונותיה הגדולים ביותר, כמו צ'אבי אלונסו (ואפילו שחקנים מוגבלים בהרבה כמו אלברט ריירה), העדיפו להגיע למועדון באנגליה בו יהיה להם סיכוי להצלחה מתמשכת – בניגוד להבזק חד פעמי שנדון לכליה על ידי שתי הגדולות. אלא אם כן יתרחש שינוי מפתיע, המגמה הזו רק תתחזק, שאר הליגה תהפוך לשולית יותר ויותר ושתי האימפריות יבלסו עוד ועוד. אם לא יעברו לדפוסי ניהול מודרניים במהירות, נראה שבספרד אכן יחקו את המודל הבריטי – אבל מהחלק הלא נכון של האי: הם עלולים להתעורר עוד זמן לא רב ולגלות שנותרו עם לא יותר מאשר גרסה קצת יותר נוצצת של סלטיק וריינג'רס.

shmulik_nili@walla.co.il