כוכבים יש רק בכרטיס האשראי שלכם

בזמן שאתם מגניבים מבט בכתבת ה-NBA הזו, ישובים מול המחשב במשרד, בין מטלה מייגעת אחת לשנייה בעבודה שמכניסה לכם משכורת בלתי מרשימה בעליל בשוק עבודה שהולך ומצטמק, מנצלים את ההזדמנות שהבוס לא באזור, מושא הכתבה, שחקן ה-NBA כזה או אחר, מתעורר לו מאוחר, מסיע את עצמו לאימון בג'יפ החדש שקנה (עם מסכי טלוויזיה ו-DVD, אלא מה), זורק קצת לסל באימון, משחק בפלייסטיישן עם חברים באחוזה המפוארת שלו, הולך לשחק כדורסל, ואז בלילה מנער את הכוסיות שנמרחות עליו בפאב במקל, ובסוף השנה סופר בחשבון הבנק משכורת של כשישה מיליון דולר (משהו כמו 2.5 מיליון ש"ח בחודש). אין צדק בעולם.

אח, ענקי ה-NBA האלה, שהפכו את התחביב האהוב עליהם ועלינו למקצוע שמטיל ביצי זהב, בעוד אנחנו קורסים תחת לחץ המשכנתא ותחת השעמום הקולוסאלי של העבודה המשרדית שלא היתה לנו ברירה אלא לקחת, מכיוון שלא בורכנו ב-210 ס"מ ובכשרון שלא ברא השטן. ואז, מסתתרים היטב מאחורי המסך או המקלדת, אנחנו לועגים לגארד שהחטיא זריקה פנויה שהיתה מנצחת משחק פלייאוף, מגחכים על פציעה מצחיקה של פורוורד שאמור להיות קשוח, ומגרדים את הראש בכל פעם שסנטר מחטיא עונשין. אין ספק בכלל, הראשון - לוזר, השני - נקניק, השלישי - עצלן.

אך כמובן שהמציאות, אם נביט בה נכוחה, שונה לחלוטין, ואין כמו התקופה האחרונה וזו שתבוא עלינו לטובה כדי להצביע על כך.

קודם כל, הימים שאחרי פגרת האולסטאר הם באופן מסורתי ההזדמנות של הקבוצות המובילות לשקוע קצת באנטי קליימקס מתבקש ולאבד קצת גובה ומומנטום (לפני שהן מתאפסות על עצמן בישורת האחרונה), בזמן שהקטנות אוספות רצפי ניצחונות חסרי משמעות לקראת האכזבה הצפויה באפריל-מאי. העונה הארוכה אינטנסיבית מדי, וקבוצה אחת בלבד בשישים שנות קיומה של הליגה השכילה לשמור על רמת ריכוז אחידה (פחות או יותר) מאוקטובר ועד יוני, שיקגו של עונת 1995/96.

חשוב מכך, בשבועות האחרונים ראינו מספר גדל והולך של שחקנים שנפלו כמו זבובים, והנה רשימה חלקית: אנדרו ביינום, ג'מיר נלסון, אל ג'פרסון, טרייסי מקגריידי, מייקל רד, קרלוס בוזר, אנדריי קירילנקו, אנדרו בוגוט, אל הורפורד, ג'ייסון טרי, טייסון צ'נדלר, גרג אודן, אנדריס ביידרינס, דלונטה ווסט, כריס בוש, ג'רמיין אוניל, רודי גיי, זק רנדולף, ג'ראלד וואלאס וכריס קיימן.

כך שגם אם בורכתם במשמעת עצמית מבטון ובאופי יצוק מפלדה, רבים הסיכויים שלא תצליחו לשרוד עונה שלמה מבלי ליפול לבור כזה או אחר. כי להיות שחקן NBA, שלא לדבר על כוכב, זו עבודה קשה בהרבה משנדמה במבט מבחוץ, וברור שכשרון ונתונים פיזים לבדם אינם מספיקים. וגם אם שרדתם קריירה בלי פציעות קשות, בגיל 45 כבר לא יהיו לכם ברכיים, ובגיל 60 גם הגב יתפרק.

קחו לדוגמה איש אחד מרשימת הפצועים לעיל, שמופיע בכל רשימת פצועים בשנים האחרונות - טרייסי מקגריידי. טימאק הוא ללא ספק אחד השחקנים הכשרוניים ביותר שידע הכדורסל מאז ומעולם, יש לו יד מצוינת מבחוץ, גובה 2.03 מטר, אתלטיות שאין שניה לה, גמישות נדירה, זריזות מפתיעה, יכולת אלתור מרשימה, ויכולת סיום אמינה ליד הטבעת. עד לפני כמה שנים הוא היה בין חמשת האנשים הכי טובים בעולם במקצוע שבחר לעצמו. כיום הוא נראה כמו שחקן גמור, למרות שהוא רק בן 29.

מה לעשות שגופם של רובם המוחלט של בני אדם איננו בנוי למאמץ אבסולוטי שלוש-ארבע פעמים בשבוע במשך שישה עד שמונה חודשים בשנה, כל שנה, כשמולך צעירים שעולים לפרקט כשכל מטרתם היא להוכיח את עצמם על ידי כך שיגברו עליך, ותיקים מחודדי מרפקים שרוצים לשמר את מעמדם על ידי כך שיעצרו אותך, וענקים שיעדיפו לראותך מתפתל על הרצפה מאשר משחיל עליהם סל. בזמן שאנחנו מגרבצים מול המחשב או מפהקים מול הטלוויזיה, שחקן ה-NBA עבר דרך חסימה של איזה טיטן, נלחם על כדור חוזר עם ג'מוס, מכדרר לטבעת מול סילון, ואז רץ בחזרה להגנה. לא פעם ולא פעמיים, 82 ערבים בשנה, לא כולל מחנה האימונים, משחקי קדם העונה והפלייאוף (!!!!).

ומה לעשות שנפשם של רובם המוחלט של בני האנוש איננה בנוי לאורח חיים שמצריך מהם עבודה יומיומית בחדר כושר, לזכור את ספר התרגילים, את ההוראות ההגנתיות מול הקבוצה הספציפית שהם פוגשים ביום שני (ושונים מההוראות שקיבלו בשבת ושיקבלו ביום רביעי), לחטוף גערות מהמאמן, להתעלם מהשמועות ששולחות אותם ואת משפחתם בטרייד לצד השני של המדינה, לטוס שלוש פעמים בשבוע, לעלות על אוטובוסים, לא לראות את הבית, לשמוע ב-ESPN מדוע הם בעצם אפסים ומהקהל תלונות על כך שהם לא נותנים מעצמם מאה ועשרים אחוזים בכל אחד ואחד מימי העבודה שלהם.

ואז עוד מצפים מהם לא לבחור במקום העבודה שמציע להם את המשכורת הכי גבוהה, וגם להישאר אנשים מאוזנים ויציבים ובוגרים ומעניינים - ולא מפלצות אגו אימתניות מחד, או רכיכות שמתפללות שלא לקבל את הכדור האחרון מאידך. אז חודשיים לפני שהמבנה הפיזי והנפשי של שחקני ה-NBA שוב ייבחן בזכוכית מגדלת חסרת רחמים על ידי עשרות מיליונים ברחבי הגלובוס, בזמן שאנחנו צונחים לדכאון ומתבאסים מהשגרה, לפחות תוכלו להתנחם בכך שאת ההתרחשויות האלה תראו בטלוויזיה.