בסביבות השעה 19.00, כשאדי כמויות האלכוהול הלא שכיחות ששתינו השבוע על הטיילת בתל אביב עם האורחים המפורסמים החלו לצנוח, והבטן והראש המציאותיים כתמיד החלו לגלות סימנים ראשונים של מרידה, עמדה בבטחה בשער התחושה כי בעוד שעתיים אנחנו עומדים לשלם את המחיר על ההתלהמות הכללית.
מעולם לא ירדו מעטים כל כך על רבים כל כך. סטיב מקלארן, אחד האנשים היחידים שלחש על אוזנם של אלכס פרגוסון וסוון גוראן אריקסון, הוצג על-ידי התקשורת הישראלית כמוקיון שלא היה מקבל ג'וב אצל אריאל שיימן; מדינה שהיתה לפני 37 שנה במונדיאל, העזה לתאר את נבחרת אנגליה כאפורה, וסקרה את כישלונותיה ההיסטוריים באופן הזוי למדי. הררי מילים חסרות שחר וכבוד מינימלי, שלא היו מביישות קדימון לגמר גביע העולם, השאירו את אוהד הספורט מבולבל ועייף עוד בטרם החל המשחק.
הדבר היחיד שחיבר בין ההזיה הישראלית השבוע לאמת היו הפיינטים שנמזגו על הטיילת. לצד הדגלים הלבנים והבריטים השמנמנים, שאנו רגילים לצפות בכתבות בטלוויזיה על המונדיאל, זה נראה לרגע רציני. אבל אז בדיוק החלה לשקוע השפעת האלכוהול.
האדם היחיד, למזלנו, שלא נסחף אחרי ה-Happy Hour היה דרור קשטן. למרות שבשבת בצהריים, כאשר קראנו את ההרכב שלו, שכלל שלושה חלוצים, נדמה היה שהוא שכח מול מי הוא משחק, אבל כבר מהדקה הראשונה ניכר היה שקשטן למד לקח מהיומרנות המוגזמות שעלתה בהפסד יקר ערך לקרואטיה. 11 שחקנים מאחורי הכדור, צפופים כולם לפני קו החצי, פרוסים במרחקים סבירים בין ההתקפה להגנה וחונקים כמעט כל יתרון התקפי שהיו למאות מיליוני הפאונדים בלבן מול הילדים בכחול ששיחקו נגדם.
זה היה הבונקר הראשון בהיסטוריה עם שלושה חלוצים, אבל בונקר מושכל ושפוי, שלקח בחשבון את היריבה שמולו. עולם הכדורגל וספרי ההיסטוריה יוקירו ודאי את ה-0:0 של קשטן, מול אנגליה רעבה לנקודות. טוב, אולי חוץ מהשיכורים בישראל.
גודל ההישג של קשטן, מאמן שעדיין לומד את ההבדלים בין הליגה הישראלית לנבחרת, ניכר על מסכי הלפטופ החדישים שהביאו איתם העיתונאים הבריטים לאצטדיון ר"ג. מפאת גילם הצעיר של חלק מקוראי וואלה! ספורט, לא נתרגם עבורכם את הקללות המסוגננות שיעטרו בראשון בבוקר את היומנים הבריטים וכוונו כמעט לכל שחקן ובטח למאמן. אף אדם הגיוני ביבשת לא יכנה זאת פספוס ישראלי. אם כבר, הפספוס הגדול שלנו, עליו אולי עוד נשלם, היה מול קרואטיה. לא המיני סנסציה שהשיגו הילדים של קשטן מול אנגליה.
נכון, משחק התקפה של הנבחרת שוב לא שטף, כמו בכל בעידן קשטן, אבל יש לשייך זאת בעיקר לכושרו של בניון העונה. חכם מצידו של קשטן שהוא ממשיך לתת אמון עיוור בכדורגלן הישראלי הכי טוב שלו, מדיניות שתישא פירות ביום שבניון יחזור לשחק כמו בקמפיין הקודם ובעונה שעברה בווסטהאם. קשטן, אם רק יקבל קדנציה נוספת לסיים את מה שהוא התחיל, בונה נבחרת מאיימת עם ילדים סופר מוכשרים בכל עמדה במגרש. שפונגין, בן שושן, תמוז, סהר, יחד עם בניון בכושר משופר יוכלו אולי בעוד שנתיים לצאת מאוכזבים מתיקו ביתי מול טרי, פרדיננד, קאראגר, למפארד, ג'רארד, הארגריבס, לנון ורוני.
הישג גדול
25.3.2007 / 0:33