הכי קשוח שיש

"עשרה אחוזים ממשחק הבייסבול הם פיזיים. תשעים האחוזים הנותרים הם חצי מנטאליים" (יוגי ברה).

מה מבדיל את ענפי הספורט השונים אחד מהשני? במה שונה כדורגל מבייסבול? האם כל ההבדל הוא שבמשחק אחד בועטים בכדור ובשני חובטים בו?

ובכן, מעבר להבדל בדרך בה המשחקים משוחקים, ניתן לחלק את משחקי הספורט השונים לשתי קטגוריות משנה, שבבסיסן הן ההבדל האמיתי בין ענף ספורט אחד למשנהו: החלק הפיזי והחלק המנטלי.

רוב המשחקים שאנו מכירים וחשופים אליהם, מבוססים ברובם על יכולות פיזיות. הנטייה היא לחשוב שהדבר הקשה ביותר הוא להעביר שלושה שחקנים ולהבקיע שער, או להטביע מקו העונשין מעל שני שומרים. אולם אם תשאל שחקן כדורגל, הוא יאמר לך שלהבקיע פנדל בדקה התשעים בגמר הגביע היא משימה קשה בהרבה מלרקוד עם הכדור כשאין עליו לחץ. כל שחקן כדורסל יאמר לך שהדבר הקשה ביותר הוא לעמוד על קו העונשין (פעולה פיזית די פשוטה) בשניה האחרונה כאשר גורל המשחק מונח על הכף.

נהוג לחשוב שתחרות האופניים "הטור דה פראנס" היא הענף הקשה והתובעני ביותר מבחינה פיזית. אמנם היכולות הפיזיות הן הבסיס הראשוני להשתתפות ב"טור", ללא אימוני רכיבה מפרכים אין סיכוי להגיע לידי השתתפות כלל. אולם ישנה תכונת אופי שיש רק לאלופים אמיתיים: עמידה בלחץ. ביום השמונה עשר, לאחר חמש שעות של רכיבה בהרי האלפים, בטיפוס על ההר האחרון, ברגע שבו רוב הרוכבים לא יכולים לעמוד במעמסה הפיזית, האלוף האמיתי מוצא את הכוחות הנפשיים האחרונים לשמור על הקצב עד הסיום.

בכדורגל או בכדורסל, אפשר לנצח משחק גם בלי להגיע לרגעי ההכרעה המנטאליים הללו. הכושר המנטאלי הוא לא חלק בלתי נפרד מהמשחק, הוא לא תמציתו. בכ-90 אחוז מהמקרים התעלות פיזית מספיקה על-מנת לנצח את היריב.

ואכן, היריב הוא חלק משמעותי באבחנה בין ספורט מנטאלי לפיזי. בעוד שבענפים ה"פיזיים" המטרה היא פשוט להיות טוב יותר מן היריב ולנצח אותו, בענפי הספורט ה"מנטאליים", ההתמודדות האמיתית של הספורטאי היא נגד עצמו. ללא ספק היריב הקשה ביותר האפשרי. הסיבה לכך היא, שאצל יריב חיצוני ניתן בקלות יחסית לאמוד נקודות חוזק ותורפה ולהתכונן אליו בהתאם, בעוד שההתמודדות מול העצמי הנה התמודדות מול העלום והלא ידוע.

אם תשאלו כל אמריקאי שתפגשו מהו המקום הבודד ביותר בעולם, הוא יאמר מיד, ללא מחשבה נוספת, גבעת ההגשה. שם נמצא הפיצ'ר במשחק הבייסבול, כשהוא בעולם מנותק משלו. מטרתו המוצהרת היא אמנם לגבור על החובט, אולם ההתמודדות האמיתית שלו היא מול עצמו. מעבר לקושי הרב בזריקת כדור במהירות של כ-150 קמ"ש, לעבר ריבוע קטנטן, ממרחק של כ-20 מטר, כשמולו החובטים הטובים ביותר, מספר פרמטרים נוספים הופכים את המאבק שלו למנטאלי גרידא.

ראשית, בדומה לשוער כדורגל, אין למגיש בבייסבול מה להרוויח אלא רק מה להפסיד. הוא בעצמו, ברוב המקרים, לא יכול לנצח את המשחק אלא רק לעשות הכל בכדי לא להפסיד אותו. בנוסף לכך הוא נמצא על גבעה, מבודד לגמרי מחבריו לקבוצה, מה שתורם להרגשת הלבד ולהבנה שכל המעמסה נמצאת על הכתפיים שלו. אם לוקחים לדוגמא את משחק הטניס, שהוא גם ספורט אינדבידואלי, ההבדל הוא שלשחקן הטניס אין זמן לחשוב לפני כל מכה, המשחק מהיר ומבוסס על אינסטינקטים. האיטיות של משחק הבייסבול נמצאת בעוכריו של המגיש שנאלץ להתמודד מנטאלית עם כל הגשה והגשה.

גם שחקני ההגנה בבייסבול נאלצים להתמודד עם מעמסה מנטאלית כבדה מאוד. הם משחקים 162 משחקים בעונה שנמשכת כחצי שנה (מנוחה של יום פעם בשבועיים). במשך כ-170 זריקות של המגיש בכל משחק, רמת הריכוז שלהם צריכה להיות גבוהה מאוד. שכן, בכל אחת מהזריקות, יכול הכדור לעוף לכיוונם במהירות של כ-200 קמ"ש והם צריכים לתפוס אותו ולפסול את החובט.

מעבר לכך, מכל ענפי הספורט, היחיד בו השחקנים לא נראים ממש כמו שאנו רגילים לראות ספורטאים, הוא הבייסבול. רבים מהם, בכל התפקידים, מלאים מאוד עד שמנים, מה שמחזק מאוד את ההבנה שכל הקושי במשחק נמצא בראש.

אם לסכם את העניין בקצרה, רק תחשבו על זה בצורה הזו: הוא שתה אלכוהול לשוכרה. הוא אהב מאוד יצאניות. הוא אכל המבורגרים כמו חזיר. הוא היה שמן כמו פיל. הוא בייב רות, אחד הספורטאים הגדולים בהסטוריה של ארה"ב.