הדראפט כבר מאחורינו, וכל שנותר עכשיו הוא לחכות שנתיים-שלוש כדי שנוכל לצחוק על המאמנים ובעלי הקבוצות שבזבזו בחירות גבוהות והרבה כסף על שחקנים שלא שווים כלום. אבל לפני שאנחנו עושים את זה, כדאי לזכור שהעבודה שלהם היא לא קלה. אחרי הכל, רוב השחקנים בליגה נבחרו בסיבובים 1-4 בדראפט.
כל מאמן והצוות המקצועי שלו צריכים לפני הדראפט לבדוק עשרות שחקנים ולנסות לחזות מי מהם יוכל להפך לשחקן טוב ב-NFL. כולם מתבססים על אותם נתונים: ההישגים במיכללה, סטטיסטיקה, יכולת פיזית, מבחני הקומביין, פציעות וכו'. אבל האם בכל קבוצה באמת לוקחים הכל בחשבון לפני שמחליטים לשים את עתיד הקבוצה והמון כסף בידיים של שחקן מסויים? עד כמה אפשר להקטין את הסיכון? ומהצד השני - איך אפשר למצוא שחקנים טובים בבחירה נמוכה?
מרקוס ויק, למשל, הוא דוגמא רלוונטית להפקת לקחי עבר. ויק מוירג'יניה טק הוא אחיו הצעיר של מייקל. הוא נעצר על אין ספור עבירות תנועה, משמעת ומין במכללה. כשהכריז שהוא הולך לדראפט, אף אחד לא התרגש וגם לא בחר בו. ויק מנסה את מזלו במיאמי דולפינס, וכרגע לא נראה שיהיה לו מקום בסגל בגלל יכולת מקצועית ירודה, אבל לא רק. לו היה קצת יותר בן אדם במכללה, מישהו כבר היה לוקח אותו, כפי הנראה.
פעם זה לא היה כל כך טריוויאלי. דוגמאות לא חסרות.
טאלנט בצד, קודם כל משמעת
בדראפט של 1996 הרץ האחורי הראשון שנבחר בדראפט היה בחור בשם לורנס פיליפס, ע"י סנט-לואיס בבחירה ששית כללית. היו לו נתונים מרשימים והוא נחשב לרץ יותר מוכשר מאדי ג'ורג', שנבחר במקום ה-14 הכללי באותו דראפט. פיליפס שיחק בראמס עונה וחצי בערך, לפני שנזרק מהקבוצה בגלל קטטות והפרות סדר בהן היה מעורב. הוא קיבל הזדמנות נוספת ממאמן הדולפינס באותה תקופה, ג'ימי ג'ונסון, שהיה זקוק נואשות לרץ. הוא שיחק במיאמי בדיוק שני משחקים לפני שנעצר והואשם בתקיפה מינית. שנה מאוחר יותר הוא קיבל הזדמנות אחרונה מהניינרס,אבל נזרק משם אחרי שלא טרח להופיע לאימון. העניין הוא שאותו לורנס פיליפס היה טיפוס בעייתי, שהסתבך עם החוק עוד בתקופה שהוא שיחק במיכללות והנתון הזה היה ידוע. מי שבחר אותו או ידע ולא ייחס לזה חשיבות - או שלא טרח לבדוק.
שנה קודם לכן בחרה דנבר בסיבוב השישי, מקום 196 כללי RB בשם טרל דיוויס. למעשה, לדיוויס לא ממש היתה קריירה במכללות - הוא שיחק במכללה קטנה שסגרה את קבוצת הפוטבול שלה, ונאלץ לעבור למכללת ג'ורג'יה, שם היה המחליף של גאריסון הרסט ולא ממש שיחק. לכן לא היו לו מספרים וסטטיסטיקות כשהוא יצא לדראפט, אבל הצוות המקצועי של דנבר ראה בו כישרון. הוא קיבל הזדמנות כי לא היה לברונקוס רץ אחר. התוצאה הייתה שני סופרבולים ואפילו קריאת תיגר על בארי סנדרס כרץ הגדול של שנות ה-90 ואולי של ההיסטוריה.
עלה נידף ברוח
יש המון גורמים שיכולים להשפיע ובסופו של דבר, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לנתח בדיעבד ולנסות ללמוד משהו מהעבר. בואו נסתכל על גורם מסויים - האישיות של שחקן - בשני מקרים קיצוניים:
ראיין ליף - אני לא יודע אם מישהו זוכר, אבל בדראפט של 98' הפרשנים באמת שאלו בשיא הרצינות את השאלה "מי עדיף - פייטון מאנינג או ראיין ליף?". נורא קל לצחוק על הפרשנים עכשיו, אבל באותה שנה ליף נבחר ראשון לאול-אמריקן טים. מאנינג היה שני אחריו.
ב-97' ליף הוביל את וושינגטון סטייט לרוז-בול הראשון שלה מאז 1931. הסטטיסטיקות שלו היו מרשימות כמו של מאנינג. אחרי הדראפט, בפרה-סיזן של 98', סן-דייגו ואינדי שיחקו ביניהן. ליף נתן משחק מצויין, בעוד מאנינג היה חלש. כל הפרשנים תהו אם באמת אינדי עשתה את הבחירה הנכונה. סיבה נוספת לאופטימיות סיפק ליף בשני המשחקים הראשונים בעונה, אותם ניצחה סן דייגו. מאז 1983 רק 3 קוורטרבקים רוקים ניצחו בשני המשחקים הראשונים בהם פתחו, אחד לפני ליף (ג'ון אלוויי) והשני אחריו (בן רות'לסברגר).
אבל מסתבר שליף היה ילד מפונק ושנוא עוד בתיכון, למרות שהיה כוכב קבוצות הפוטבול והכדורסל. הוא תמיד היה שחצן, חוצפן ומגעיל באופן כללי. החברים שלו לקבוצה והאוהדים שנאו אותו גם במכללה, למרות ההישגים שלו על המגרש. בצ'ארג'רס הוא הספיק להתנפל על כתבים וצלמים עוד לפני ששיחק משחק אחד. אני זוכר ממשחקים שראיתי, שהרבה פעמים הוא בכלל לא השתתף בהאדל, גישה של "אני אסדר". במהלכים של ריצה הוא היה נותן את הכדור ונשאר עם הגב למהלך בלי להסתכל אפילו מה קורה במישחק. עד כדי כך לא היה איכפת לו.
אז אולי מי שלקח את פייטון מאנינג לפני ראיין ליף ידע להסתכל לא רק על ההישגים והסטטיסטיקות, אלא גם על העובדה שמאנינג הוא חולה פוטבול ופרפקציוניסט שכל הזמן מנסה ללמוד ולשפר את המישחק שלו, ואולי הוא סתם פוקסיונר שעשה אנ-דנ-דינו. בטוח שמי שנתן שתי בחירות סיבוב ראשון ועוד אחת בסיבוב השני כדי לקבל מאריזונה אפגרייד לבחירה השניה הכללית בשביל לבחור את ראיין ליף לעולם לא יבחר יותר טיפוסים דוחים כמוהו, בין היתר מכיוון שאף אחד לא יעסיק אותו יותר.
הדוגמא של בריידי, הלקח של מקנאב
בתיכון טום בריידי היה כוכב בפוטבול וגם בבייסבול, ונחשב למנהיג בשתי הקבוצות. הוא בא מבי"ס תיכון שמשקיע המון בספורט, וממנו יצאו כמה וכמה אול-אמריקן בכמה ענפי ספורט. המוכר ביותר הו בארי בונדס, אבל יש עוד כמה פחות ידועים, למשל לין סוואן, התופס של פיטסבורג. הוא נחשב לכישרון גדול בבייסבול עוד יותר מפוטבול, אבל ויתר על בחירה גבוהה ודאית בדראפט וחוזה מובטח בבייסבול, והעדיף לחפש מלגה במכללה בפוטבול (האקספוס בחרו אותו למרות הכל באחד הסיבובים האחרונים כלונגשוט, למקרה שיתחרט). גם כאן הוא ויתר על האפשרות הקלה להיות הכוכב של מכללה קטנה והלך לשחק במישיגן.
בדומה לטרל דייויס, גם הקריירה של בריידי במכללות די התפספסה, מכיוון ששיחק מאחורי שני שחקנים שנחשבו לכוכבים גדולים - בראיין גריסי ודרו הנסון. אבל בשנה היחידה בה פתח הוא הפסיד רק משחק אחד והיה מצויין.
בכל מקום בו שיחק בריידי הוא היה מסוג השחקנים שכולם אוהבים. אולי ראיתם פעם את הפרסומת של ויזה עם שחקני הקו הקדמי של ניו-אינגלנד. זה היה רעיון שלו - ככה גם הם מרוויחים עוד קצת כסף. נכון שהם בסך הכל חלק מההצלחה שלו, אבל עדיין זה לא דבר רגיל ובטח לא מזיק למוטיבציה של אנשי הקו הקדמי שלו להגן עליו, ובאופן כללי להערכה שלו בין החברים שלו לקבוצה.
לא ברור אם ביל בליצ'יק וסקוט פיולי חשבו על כל זה כשהחליטו לבזבז את הבחירה ה-199 עליו, ודי בטוח שהם לא בנו על זה שתוך עונה אחת הוא יחליף את דרו בלדסו שבדיוק קיבל חוזה מאוד גדול, ויוביל את הקבוצה לזכייה בסופרבול. למעשה, הם לא בנו בכלל, מה שעוד מגביר את העוצמה של אפקט הפרפר בפוטבול. בריידי נכנס במקרה למשחק ב-2001 לאחר שמו לואיס מהג'טס נכנס בבלדסו במחזור השני בעונה. השאר הוא היסטוריה.
הכישרון, כפי שראיתם, הוא חלק חשוב, הכי חשוב, בהצלחה. אבל אישיות בעייתית עלולה להוריד כישרון, גדול ככל שיהיה, לטמיון. במבט לאחור, לא בטוח שמישהו מאוהדי הפילדלפיה איגלס, אותם אוהדים ששרקו בוז עצום כשדונובן מקנאב נבחר בדראפט של 1999 על חשבון ריקי וויליאמס אותו רצו, מתחרט היום. מקנאב, גם אם לא הצליח להביא תואר לפילי, הגיע איתה לארבעה גמרי NFC רצופים ולסופרבול אחד, וזה הרבה יותר טוב מההריסות שהשאיר אחריו ריקי במיאמי.
