טוראי חמי אוזן מביס את הגנרל גברי לוי

חמי אוזן שיחק אותה בענק. חמי אוזן זה העיתונאי שגברי לוי, לפי כתב האישום שהגישה נגדו מדינת ישראל, "תקף אותו, דחף אותו, תפס אותו בצווארו ושרט אותו בפניו ובצווארו" (אם כי אייל ברקוביץ', שעמד בסמוך, לא ראה שום דבר מזה). אוזן, למען האמת, שיחק אותה שלוש פעמים.

1. לפני: אוזן לא דופק חשבון

כנציג נמרץ של שבועון ספורט חצוף ("ראשון"), אוזן, כמו העורכים שלו, לא דפק לרגע אחד חשבון ליו"ר עם הסיגר. וזה בימים בהם כבודו שלט ללא עוררין עוד לפני הופעת האיימים בטלוויזיה אחרי האסון בחיפה, עוד לפני יוזמת המינהלת, עוד לפני שהחלו לעלות אלטרנטיבות לתפקיד היו"ר.

לשבועון מנוח אחר, "העולם הזה", היה מוטו מפורסם: "ללא מורא, ללא משוא פנים". אוזן עבד באותה שיטה: אין פחד, אין חנפנות, אין חשבונאות. ראיתי? שמעתי? כתבתי. גברי לוי, לא קשה לנחש, לא אהב את הנודניק הקטן (כמה חודשים אחר-כך ראינו איך הוא משתלח בניב רסקין, גם הוא עיתונאי צעיר ואמיץ). מאוד לא אהב.

2. הקרב: אוזן מתנהל בקור רוח

ואז הם נפגשו. ראש בראש. התאריך: 10 באוקטובר 2000. המקום: הכניסה למלון "דן קיסריה". גברי לוי, לפי כתב האישום, מונע את הכניסה של העיתונאי אוזן. מתחיל דין ודברים. אוזן, ניתן לשער, לא סותם ולא נבהל. גברי תוקף, דוחף, תופס, שורט. לפי כתב האישום, כמובן.

עכשיו נא לעצום עיניים ולדמיין את גברי לוי, מלוא קומתו וכרסו, עושה בחמי אוזן את כל המעשים האלה. יותר מהכל זה משעשע. שורט, גברי? ממש? עם הציפורניים? שורט בפנים ובצוואר? כמו חתולה? זה רק כתב האישום, כמובן.

אוזן, בגדולתו, לא הגיב. לא תקף, לא דחף, לא תפס ולא שרט. אפילו לא בעט לגברי בביצים (הגנה עצמית זו הגנה עצמית). כלום. רק הלך למשטרה והגיש תלונה.

3. הלחצים: אוזן לא נכנע

ואז התחילו הלחצים. מאלף סיבות, משפטיות ואחרות, אי אפשר לכתוב פה מי לחץ על מי, איך ובאמצעות מי. זה לא משנה. כולנו מכירים את עסקי הכדורגל הישראלי, ועסקים אחרים שנמצאים בקשרים כלכליים איתו. כולנו גם יודעים שלא תמיד המשטרה והפרקליטות קופצות להעמיד לדין, ועוד על תקיפה, אנשים בעמדה כמו זו של גברי לוי.

חמי אוזן עמד, יותר מפעם אחת, במצבים לא קלים. תשעה חודשים בדיוק עברו מהיום בו תקף אותו לוי ועד שהוגש כתב האישום, תשעה חודשים שבהם עמד אוזן בפני המכבש, ולא נכנע. תקף אותי? שיילך לבית משפט. אומר שלא תקף? שיוכיח לשופט.

סוף דבר

השבועון "ראשון" נסגר במהלך החודשים האלה. ל"העולם הזה" זה קרה כמה שנים קודם לכן. עיתונים טובים מתים בישראל. אבל עיתונאים טובים, שגדלו בהם, ימשיכו לעשות את העבודה. אם כל מה ש"ראשון" תרם בימי חייו הקצרים זה הסיפור הזה של גברי לוי (והוא תרם הרבה יותר) הוא עשה את שלו. בית ספר לעיתונות אמיצה. מה שלא יהיו תוצאות המשפט – חמי אוזן ניצח בענק.


***
הכותב היה בעל טור בשבועון "ראשון"