מי צריך כדורגל ישראלי?

עד שהגעתי למערכת וואלה! הייתי בטוח שרק מידת העניין שלי בספורט הוא סטייה אחת גדולה. ההנחה הבסיסית הייתה שעצם הצפייה באמצע הלילה בשידור חוזר של משחקה של חימנסיה דה לה פלטה מול טאז'רס בליגת האפרטורה נחשבת לדבר לא מקובל ברוב החוגים החברתיים. ידעתי שעליי להסתיר את זה, בידיעה שזו תופעה שעלולה להיתפש כמוגזמת ולא שגרתית, שלא לומר פסיכוטית. ואז הגעתי לוואלה!

עם הזמן למדתי להכיר את שאר אנשי המערכת, וגיליתי שאני רחוק מלהיות המופרע שחששתי שאני. למעשה, מצבי היה טוב. הוקל לי לגלות שאחד העורכים יודע לדקלם בעל פה את כל הסגל של לובליאנה (בחמש העונות האחרונות), השני בטוח שסקי אלפיני (על סוגיו השונים) אמור לרתק גם אזרחי מדינות מדבריות נטולות חורף, השלישי מנהל כל הלילה צ'טים סוערים לגבי היארדים שצבר הראנינג בק של סינסינטי, והרביעי יודע מיהו מלך האסיסטים בליגה השניה בכדורסל (ב-1983). מלא ביטחון בשפיותי, לא היססתי לחשוף בפני חברי המערכת חיבה נסתרת שאני חש כלפי ענף אמריקאי זניח, המשודר בשעות הצהריים המוקדמות בערוץ פוקס – כדורעף נשים, גרסת המכללות. הפרצופים התמוהים שהביטו בי הוכיחו לי את אשר יגורתי: גם אני סוטה. כמה הופתעתי לגלות שלא כולם שואבים הנאה מלראות את נבחרת הכדורעף הנשית שלUCLA נאבקת בדרבי סוער מול USC.

אך למעשה, הפספוס הוא שלכם. קודם כל, כדורעף הוא אחד מענפי הספורט הבודדים שצפייה בנשים משחקות בו מהנה יותר ממשחק הגברים. הפיזיות הגברית ליד הרשת מובילה לנקודות קצרות ולהפסקות מרובות, בעוד כל נקודה בכדורעף נשים יכולה להימשך זמן ממושך. לזה ניתן להוסיף את האינטנסיביות המייחדת את ספורט המכללות, את התחרותיות החתולית של הבנות ואת המתח הכן על פרצופן של השחקניות הלא מקצועניות. אך ללא ספק גולת הכותרת של המשחק היא מבנה גופן החטוב של הכדורעפניות האמריקניות הצעירות, שכולל רגליים ארוכות ורזות, שמכוסות אך ורק במכנסונים קצרצרים, כשהחיבוקים הנלהבים ביניהן אחרי כל נקודה הוא בונוס נפלא לכל חובבי המין הנשי.

לפעמים המציאות טופחת על פניי. בהפסקות לפרסומות, כשאני מוצא את עצמי זועם בשיא הרצינות על המאמנת שלא מוציאה את ג'נקינס שגומרת לנו את המשחק, אני מתחיל לדאוג. אבל אז המשחק חוזר, הבנות צועקות, רבות, משחקות ומתחבקות, ואני מביט בהן בחיוך וממלמל: קדימה בנות, אל תפסיקו.

למרות שאני לא משתייך לצד הימני של המפה הפוליטית, הגעתי זה מכבר להכרה ברגשות הלאומיות והפטריוטיות החבויים בי. אותה הצפה אמוציונלית מתרחשת בי כשמדובר בספורטאים לבושים כחול-לבן, המתחרים בכל ענף ספורט שהוא (שזה, לכשעצמו, יכול להחשב סוג של סטיה, במיוחד כשמדובר בספורט איזוטרי כמו טניס נשים או יידוי פטיש). אז מה עושה לאומן ספורטיבי שכמותי במשך רוב חודשי השנה (כאשר תחרויות הג'ודו לנוער בפגרה, ונבחרת הכדורגל של ישראל מתאוששת מהתירוצים של הקמפיין הבינלאומי הקודם כהכנה לתירוצים של הבא אחריו)? הולך לראות כדורסל בימי שלישי.

במקביל לנסיונות של הפועל ירושלים לשחזר את ההבלחה ההיסטורית של 2004 ביול"ב קאפ, מתנהלת לה מדי יום ג', פעמיים כי טוב, רחוק מאור הזרקורים וכמעט בהחבא, ליגת המשנה של הכדורסל הישראלי. הרבה ביקורת (לרוב מוצדקת) קיימת על רמת המשחק בליגה הלאומית הנידחת, שכוללת שחקני כדורסל בגיל צבא, ואחרים שכבר מזמן הבינו שלא יגיעו לרמות הגבוהות באמת וממשיכים רק בגלל הג'וק הזה בראש. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהלאומית – את הישראליות שלה.

אולמות יפהפיים כמו נוקיה ועין שרה לא תמצאו בישובים כמו ראש העין, קרית אתא או אשדוד. גם קהל מגוון ורועש כמו במלחה אין בדרך כלל (למרות שביום טוב האולם בעפולה או בחולון יכול להכניס גם את הציניקנים מכולם לאוירה). אבל במקום רביעיית אמריקאים, שבכלל לא בטוח שמכירים את שמות חבריהם לקבוצה (ובוודאי לא את התרגילים הקבוצתיים, כי הרי התרגיל הכי טוב הוא "אם אין אני לי מי לי" בדרך לחוזה המשופר מקוריאה), משחקים על הפרקט ארבעה ישראלים לוחמים מחוזקים בזר בודד.

לא תראו בלאומית אתלטים גדולים כמו הוראס ג'נקינס, רוב השחקנים שם לא מסוגלים לקלוע ברמה של רוג'ר מייסון, וכנראה שאף אחד הוא לא מכונת צבע כמו מייסיאו באסטון. אבל הרוח של הכדורסל, המלחמה במגרש, המחויבות לכל כדור, ובעיקר הרצון להראות שהאהבה למשחק המושמץ הזה עוד קיימת מספקים את הפלוס הגדול. הרי דרור חג'ג' ומורן רוט התחילו אצלנו.

הסיקור המעליב בתקשורת, שמשפיע ישירות על ההתעניינות הציבורית בליגה שמעטים, אם בכלל, מודעים לקיומה, לא ישבור אותי. אני עדיין אוהב כדורסל ישראלי, וזו כנראה באמת הסטייה. המשחק הגרוטסקי, חסר העקביות והמוסר שהולך ומקצין בליגת הכדורסל הבכירה בשנים האחרונות, שלח אותי מזמן לצפות בערימה של חבר'ה על הפרקט בימי שלישי, בדרך כלל מוקף בבני משפחה ושאר משוגעים. גם אם הכדורסל שלהם הוא לא האיכותי ביותר, הוא היחיד שיש למדינה הזאת להציע בכל הנוגע לתחרותיות, לב גדול וטעם החיים שמעבר לכסף.

אם חיית בארה"ב שבע שנים, אתה זכאי לומר לאנשים בישראל שאתה רואה בייסבול בלי שיסקלו אותך באבנים. זאת אומרת, אתה עדיין צריך להתנצל ולהסביר למה המשחק כל כך גאוני ומדוע מאחורי השמנים האלה, שמחזיקים מחבט ביד, שולחים ידיים לכל מיני מקומות בגוף ויורקים טבק בקצב של לאמה פרואנית, בעצם עומדת טקטיקה מחושבת. זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל כמעט לכל תנועה בבייסבול יש הסבר והמשחק הוא אמנות שלעתים קשה יותר מכדורגל ורב גונית בהרבה מכדורסל. ואחרי כל הנאמר, אף אחד לא מבטיח לי שלא אכנס למוסד סגור כשאצהיר בציבור בלי בושה: "אני אוהב בייסבול".

העניין המפחיד וההזוי טמון העובדה שזהו הספורט היחיד בעולם שגם המצדדים בו יכולים להירדם במהלכו. הוא ארוך ועשוי להימשך שעות ארוכות לתוך הלילה. כמו שאמר הומר סימפסון, כשראה לראשונה בחייו משחק בייסבול בלי כוס בירה ביד: "מעולם לא הבנתי כמה משעמם המשחק הזה". אז מה. גם הכדורגל, ספורט ההמונים, לא באמת דינאמי בחלקים רבים. הבעיה הגדולה של בייסבול היא שכדי להבין בו וליצור עניין, אתה חייב להכין שיעורי בית ולדעת מספרים, הרבה מספרים. וזה באמת לא קיים באף ספורט אחר, חוץ אולי מבקריקט, שהוא מקרה אפילו חולני יותר מבייסבול.

"יחי העולם החופשי", חושב לעצמו כל חובב ספורט כשמגיע הפריים טיים. מגיע הרגע שבו הוא יכול לזרוק את המחברות, הפנקס והלאפ-טופ, שם רגליים על השולחן ליד הפיצוחים ומתרכז בפורקן חושים שמשכיח ממנו את כל הצרות. אז זהו, שבבייסבול זה לא עובד ככה. בעונת כדורגל יש 30-40 משחקים. בכדורסל 82. בבייסבול 162. משחק כמעט מדי יום, למשך חצי שנה. וכיוון שמשחקים כל כך הרבה, תחלופת השחקנים בהרכב גבוהה במיוחד. ואז חובה להיכנס לעניין שכולנו נורא אוהבים: מתמטיקה ומספרים. מי מגיש הערב, מה האחוזים שלו נגד חובטים שמאליים? האם החובט מספר תשע בהרכב ישבור שיא הומראנס לחובטים מצד שמאל של הקיר מאז שחובט מספר שבע של סט. לואיס עשה את זה מול מגיש מספר 2 של דטרויט בוורלד סירייס של 1965?

נשמע כמו סינית עתיקה? עוד לא ראיתם כלום. בבייסבול יש עשרות אם לא מאות סוגים של סטטיסטיקות. אני עדיין חושב שאת האנשים שהמציאו חלק מהן צריך להעלות על המוקד. כמו למשל (וזו קטגוריה סטטיסטית אמיתית לחלוטין): מהו מאזן הניצחונות וההפסדים של מגיש במשחקים שהחלו ב-1 בצהריים לעומת משחקים שהחלו אחרי 7 בערב? אשכרה, היה מישהו שלפני יותר מחמישים שנה ישב וחשב על הדברים האלה. ואחרי זה אנחנו, הפריקים של המשחק, צריכים גם לשמוע את השדרים מדקלמים אותם, זאת אומרת שלא רק שחשבו על זה, יש גם צוות מוחות שמיישם את הסטייה הזו.

ואני אחד האנשים שמאזין בשקיקה. לו רק אמי היתה מבינה כמה מאמץ נפשי וכמה הבנה במספרים טמונים בהבנת הבייסבול, היא ישר הייתה אומרת בקולה היובשני: למה בעצם עשית רק שלוש יחידות מתמטיקה בתיכון?

כמו כל מי שגדל בשנות ה-80, כילד יכולתי רק לחלום על רביצה בבית מול מקלט הטלוויזיה ובחירת ערוץ הספורט האהוב. חובבי הספורט בדור הזה, שחיכו לפעמים כמה חודשים כדי לראות בשידור ישיר את גמר גביע אירופה לאלופות בערוץ הירדני, היינו מנסים להשביע את רעבוננו בכדורגל השכונתי ובמשחקי המחשב. מהפכת הקומודור 64 השתלטה אז על ילדי ישראל וסוף סוף אפשר היה למצוא משחקים איכותיים יותר מפאקמן. זה עדיין היה רחוק מהתחכום של היום, אבל עבורנו זה היה עולם חדש ומופלא. כמו רבים אחרים, גם אני נתקעתי על סדרת האולימפיאדות (קיץ, חורף ועולם). זו היתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לביאתלון, מבלי לדעת בכלל שאני בן למשפחת ביאתלטים. השילוב של גלישת סקי וירי, שני ענפים שהיו רחוקים ממני שנות אור, כילד שרק שיחק כדורגל וכדורסל כל היום, עשה לי את זה כבר בגיל צעיר. כמובן שבהיעדר ערוצי ספורט ראויים בטלוויזיה, לא ידעתי שמדובר בענף ספורט אמיתי, פופולארי ביותר במדינות הצפוניות.

עברו עוד כמה שנים עד שהגיע אחד הימים המשמעותיים בחיינו: החיבור לכבלים. רבים יזכרו אותו כיום בו עשו היכרות עם ערוץ הספורט הישראלי. אני אציין אותו כיום שבו פגשתי לראשונה את יורוספורט. אז גם היה הבנתי שאני קצת שונה מהאחרים. כולם דיברו על קאנטונה וזידאן ואני בכלל חשבתי על ה"הרמינייטור" (הרמן מאייר, המייקל ג'ורדן של הסקי האלפיני). לא הסתפקתי באליפויות האתלטיקה והשחייה. התעמקתי גם בהיאבקות, כדורמים, קפיצות סקי, הוקי קרח, התעמלות אומנותית ובעיקר הביאתלון, שמשודר בערך כל החורף.

מעולם לא מצאתי פרטנר ראוי לצפייה ביורוספורט, אולי מלבד אמי, שבמקביל גיליתי שהייתה בעצמה ביאתלטית לא רעה בימי ברית המועצות הקומוניסטית, ואבי, שנשללה ממנו זכות הבחירה של הערוץ שישדר בבית. כך הפכתי מהילד המעצבן שמגיע הביתה וטורק את הדלת בלי לומר מילה, לילד הטוב, שחוזר אל אמא ואבא כדי לצפות איתם בטלוויזיה. זה לא מנע ממני להישאר בעייתי, אבל מה עוד היה יכול לקרב בן זקונים מרדן אל הוריו? פתאום הפכנו למשפחה חמה, שצופה בספורט חורף ביום ובסנוקר בלילה.

עוד כמה שנים עברו להן ואני כבר בטירונות, באמצע הלילה, שוכב אל מול המטרה ושומע צרחה באוזן: "תירה כבר", מטיח בי המ"מ, שהריץ אותי שני קילומטרים והעיף אותי לרצפה. קוראים לזה ירי לאחר מאמץ, בדיוק כמו בביאתלון. "איך היא עשתה את זה?", אני מהרהר לעצמי כשאני חושב על אמי. "יש לך שבת לחשוב איך אתה פוגע במטרה", אומר לי המ"מ, שרק אז מוציא אותי מההלם. לעזאזל, הפסדתי בגללו את אליפות העולם.

הזמן חלף לו ובשנת 2002 אני גולש באתרים הזרים כדי למצוא את המועמדים לפרס ספורטאי השנה בטקס הלאורוס (האוסקר של הספורט). הרשימה כוללת את טייגור וודס, רונאלדו, לאנס ארמסטרונג ואולה איינר ביורנדאלן, הביאתלט הנורבגי, שהדהים באולימפיאדת סולט לייק סיטי. הוא אמנם לא היה זה שהניף את הפסלון היוקרתי, אבל ההגעה שלו למעמד המכובד היתה בשבילי סוג של ניצחון אישי: עוד מישהו צופה ביורוספורט.

אף פעם לא קנו לי משחק מחשב. לא אטארי, לא נינטנדו, לא גיים בוי. אפילו טלטקסט לא היה בבית. אצלנו השקיעו בתרבות. ומשחקי מחשב, יודעת כל אם עברייה, זה דרעק. החלום שלי בתור ילד היה להיות שחקן כדורסל או כדורגל. התחלתי עם זה בגיל 6 ועד גיל 16 זה הלך דווקא לא רע. אבל אז התחלף המאמן, הפסקתי לגבוה, הבנות בכיתה התחילו להתפתח וקיבלתי במתנה גיטרה חדשה. הכדורסל זז הצידה ושיניתי כיוון.


רק אחרי כמה שנים, בטרק בניו זילנד, קלטתי שהחלום הגדול שהיה לי בתור ילד כבר לא יחזור, ולא תהיה עוד הזדמנות. הכדור שנשאר עדיין עמוק עמוק בלב הגיח מדי פעם במשחקים עם החבר'ה או השתלט עלי אחרי גול מהאוויר בשכונה. הכי קרוב שהגעתי לחלום היה לשחק על הפארקט של אוסישקין וחולון, ולהתגנב לדשא של האצטדיון האולימפי במינכן כדי לחקות את הגול ההוא של ואן באסטן בגמר של 88', כשברקע נשמעו צעקות ה"שנל ראוס!" של השומר הגרמני.

הכל השתנה בערב אחד. קפצתי לחבר, ומתוך הדירה בקע קולו של שחקן העבר ופרשן ההווה אלי מקויסט. הווליום היה גבוה, חלל החדר אפוף עשן. כשנכנסתי לסלון ראיתי אותו ועוד שני חברים מקובעים לכורסא ומהופנטים למסך. רעש כפתורי הג'ויסטיק עלה על סאונד הטלוויזיה, וקולות ההתפעלות והמעורבות של הבחור שישב בצד ולא שיחק הזכירו מעמדים בסדר גודל של גמר מונדיאל. היה באוויר משהו אחר, משהו מיסטי. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפיפ"א, והפעם הראשונה שעשיתי הכרות עם הפלייסטיישן – הדוגמה הכי מוחשית לגולם שקם על יוצרו. אחרי שהם סיימו, קיבלתי את המכשיר לידיים, ולא עזבתי אותו מאז. אני מכור.

בהתחלה הייתי באטרף. איבדתי כדורים, לא מצאתי את המסגרת, התשתי את עצמי בלחיצה מוגזמת על הכפתורים. אבל התחושה הזו של לרוץ באולד טראפורד, גם אם זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות באותו שלב, קנתה אותי מהשניה הראשונה. לאט לאט למדתי עוד פונקציות – מסירת עומק, כדור חכם, הקפצה מעל השוער, שינוי כיוון, והתחלתי לקלוט את המשחק המורכב. בשלב מאוחר יותר סידרתי מערכים ויציאה לנבדל. רק תנו לי מחברת ותקראו לי ואן חאל.

משחק הפיפ"א (או הפרואבולושן, כל אחד והשריטה שלו), שלאחרונה יצא במהדורת 2006, הוא מדורת השבט הגברית של שנות ה-2000. הוא הבריחה האמיתית של הגברים מנשותיהם (ותסלח לי יקירתי), הוא ההזדמנות החוזרת של כל הילדים בתוכנו שלא יתבגרו לעולם לטעום את החלום. באחד על אחד, או בטורנירי זוגות מותחים אל תוך הלילה, הקסם מתרחש כל פעם מחדש. הדמיון שמונע על ידי כנפי הטכנולוגיה, רק ייקח את המשחק למקומות מוחשיים יותר, בהם נוכל אולי לצלול ברחבה ולקוות לפנדל, או להחליט בעצמנו איך אנחנו רצים לקהל אחרי הגול. נשמע ילדותי? טוב מאוד.

כשבחוץ משתולל איזה מיליונר רוסי שחודר לכל פינה בחיים שלנו, ועוד הולנדי נאבק על האינצ'ים הבודדים שהוא השאיר אחריו, בתוך ליגה שהולכת לכיוון אחד, תנו לי רק לחזור לפינה החמה בכורסא, להתנתק מהשטויות, ולגשת לדבר האמיתי – כדורגל.