זכויות היוצרים שייכות בכלל לארקדי גיידמק. בחודש אוגוסט קשה היה להתחמק מהכתבות על המיליארדר היהודי-רוסי, שרכש את קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים וקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. כמו כל מכור למדורי הספורט, גם מסעוד חנון קרא אותן. את כולן.
אמנם אין לו חליפות מפוספסות ובוודאי לא האפשרויות הכלכליות, אבל ככל שחנון שקע בסיפור של גיידמק, משהו נראה לו מוכר. בעיקר הרצון לחצוב את הדרך אל התודעה של החברה הישראלית באמצעות הספורט.
מכיוון שאין לו כסף להשתלט על קבוצה פופולרית אך צולעת כלכלית, חנון אימץ רק את הרעיון: כך יצא למסע מזורז להקמת קבוצת הכדורסל הישראלית הראשונה של בני משפחות חיילי צד"ל, שנמלטו לישראל בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. "כבר נרשמנו לליגה ב', ואנחנו אמורים להתחיל לשחק העונה", הוא אומר בסלון בית משפחתו בנהריה, "בהתחלה נסתפק במשחקים טובים. אחר כך נתחיל לחשוב איך להתקדם כקבוצה איכותית. הרי כולם מתחילים בקטן".
מאז גמלה ההחלטה בלבו, התמודד חנון, בן 19, בנו של קצין מודיעין לשעבר בצד"ל ("אל תפרסם את שמו, הוא לא מצא עבודה ומרגיש שלא בנוח"), בעיקר עם קשיים ביורוקרטיים וארגוניים. ראשית, נדרש לאתר 12 שחקנים שירכיבו את הסגל ויוכלו לשמור על רמת כדורסל סבירה ובמקביל על דבקות ברעיון. שלא יחשבו שזה עוד משחק של החבר'ה. בהמשך נאלץ לנהל את הליכי הרישום מול איגוד הכדורסל. גם להשיג מאמן עם תעודה, תלבושות ואולם לשחק בו זה לא דבר של מה בכך, הוא אומר. רק באמצע ספטמבר פירק את המוקש הכמעט אחרון: ראש העיר נהריה, רון פרומן, הבטיח להעמיד לרשותו את אולם הספורט למשחקים ולאימונים. הליגה אמורה להתחיל בשלהי אוקטובר, והדבר האחרון שנותר לחנון הוא למצוא מאמן. לא פשוט.
חנון שאף להרכיב קבוצה על טהרת בני משפחות צד"ל. הוא ייעד חבר טוב שלו, "מומחה לכדורסל" כדבריו, למשרת המאמן. אבל אז התברר לו כי לחבר אין עדיין תעודת מאמן מורשה. כרגע מנהל חנון מו"מ עם מאמן ממעלות ("עד שלא נסגור סופית, לא אמסור את שמו"). אם הכל יבוא על מקומו בשלום, המאמן יהיה היהודי היחיד בקבוצה. החלק הקל בהקמת הקבוצה היה בחירת השם. "מיד עלה לי לראש השם 'ארז נהריה'. שם שמשלב בין היותנו לבנונים", מסביר חנון, "לרצון לייצג את העיר שלנו".
בין ישראל לחיזבאללה
6,500 חיילי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מדרום-לבנון לישראל לאחר נסיגת צה"ל. רק 2,500 נותרו כאן. היתר העדיפו לקבל פיצויים ולנסות את מזלם בחו"ל - בעיקר בקנדה, בארה"ב ובצרפת. מיעוטם חזרו ללבנון, שם נאלצו לבחור בין תשלום כופר לחיזבאללה לבין נכונות לשאת בעונש מאסר בעוון ה"בגידה". חנון אומר שהוא יכול להבין את מי שבחר לוותר זמנית על החופש שלו תמורת שיבה למולדתו. אבל בעיניו זו טעות. המחיר יקר מדי.
חנון לא מתרשם מתווית הבוגדים שמצמיד חיזבאללה לאנשי צד"ל לשעבר: "רק חיזבאללה רואה בנו בוגדים. לבנון זה לא חיזבאללה. זו לא המדינה שלהם, זה בעצם ארגון חלש עם מנהיג חזק בדיבורים. ישראל, מטעמים שלה, הציגה את החיזבאללה כחזק, אבל אנחנו יודעים שזה לא כך. אנחנו מייצגים את הפלג הנוצרי בלבנון, הם אחים שלנו ובעבורם אנחנו לא בוגדים".
הוא שייך לקבוצה הגדולה, 1,100 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם, שבחרה להתגבר על קשיי הקליטה והפרידה מהמולדת ולהשתקע בנהריה, הקהילה המרכזית שלהם בישראל. במארס עבר בקריאה טרומית חוק המציע להם אזרחות או מעמד של תושבי קבע, ופיצוי כספי. בינתיים הם חיים עם תעודות מעבר.
חנון עובד במפעל פלסטיק מקומי ומייצג את הרוב הדומם של פליטי דרום-לבנון בישראל. אלה שהאפשרויות שהציעו להם החיים והמדינה לא גרמו להם להצליח, אבל גם לא דירדרו אותם באופן בלתי נסבל. לדבריו, "מכל המשפחה שלי, רק אני עובד כרגע, אבל זה מצב נורמלי לעומת האחרים. יש אלמנות, חד-הוריים, חולים. המצב שלהם הרבה יותר קשה". הזכרת שמו של הגנרל אנטואן לאחד לא מעורר בו רצון להרחיב בדיבור: "הוא בסדר, עושה את שלו".
מבחינתו, הברירה הטובה היא להתאקלם בישראל עד הרגע שבו יוכל לחזור עם משפחתו ל"לבנון החופשית. לבנון האמיתית, מדינה ששומרת על עצמאותה, שנמצאת במזרח התיכון אבל לא משתייכת לעולם הערבי-מוסלמי". אבל הוא יודע: זה לא יקרה בקרוב. בינתיים הוא שואף לזכות בהכרה ובתנאים הראויים ל"מי שלחמו עם צה"ל ביחד". הוא לא תמים, חנון. הקשר בין צד"ל לישראל "התחיל ממפגש אינטרסים", הוא אומר, "אבל הקשר כבר מחייב".
אוהד את מכבי ת"א
חנון גר עם הוריו וחמשת אחיו בבית פרטי שכור בנהריה, ארבעה חדרים. האח הגדול, פייאר, בן 24, פוטר לאחרונה מחברת החשמל. הקטנה, תרזה, בת שנתיים, נולדה בישראל. בינתיים היא אוהבת לרקוד לקולות המוסיקה מתחנת טלוויזיה לבנונית, שבבית צופים בה בכל שעות היממה. לאחרונה איבד הערוץ הלבנוני את יוקרתו באופן זמני - לטובת צפייה אובססיבית בשידורי ההתנתקות. לדברי חנון, "אלה היו תמונות חשובות, קשות. הזדהינו עם הכאב".
כשנמלט עם משפחתו מלבנון היה בן 14, תלמיד תיכון. כדורסל אהב לשחק כתחביב בשעות הפנאי. "בלבנון הכדורסל יותר פופולרי מהכדורגל". הציפייה ליום הספורט השנתי של דרום-לבנון היתה קשה: "יום בלתי נשכח. חוויה. מאוד אהבנו את תחרויות הכדורסל". כשהגיע לישראל, התקבל לקבוצת הנערים של הפועל נהריה - מועדון טוב במושגים ישראליים. בעונה שעברה סיימה קבוצת הבוגרים, עירוני נהריה, במקום החמישי בליגת העל. בישראל הוא אוהד את עירוני נהריה. ובאירופה? "את מכבי, ברור. כמו כל הישראלים. הם הכי טובים".
מכיוון שחנון הוא גם המפרנס היחיד בבית, לא הרשה לעצמו להסתפק ברצועת ביטחון אישית והעדיף את המסלול הסוציו-ספורטיבי: "יכולתי להשתלב גם בנוער ואולי להגיע לבוגרים, אבל המטרה שלי היא לא רק ספורט. מה גם, שעם היכולת שלי לא הייתי מגיע למכבי תל אביב, אז זה לא נורא. נתחיל כקבוצה בליגה ב' ונתקדם הלאה. הקמת הקבוצה נועדה לעזור בשני דברים חשובים: הקבוצה תסייע לשמור על המסגרת הקהילתית, ואני יודע שזה יעורר בנו עניין". את משחקי הקבוצה ילוו אוהד אופז ואייל רובינשטיין שמכינים סרט דוקומנטרי על אנשי צד"ל בישראל.
החמישייה הפותחת של ארז נהריה כבר מוכנה: אחיו הצעיר, אליאס, בן 17, בתפקיד הגבוה. אמנם 1.78 מטר, אבל "בשביל ליגה ב' זה מספיק גבוה". הוא עצמו יהיה הרכז. ג'וני האשם, בן 19, ישחק כסנטר. פול אבו חאמד, בן 19, וריאד כארם, בן 18, ישחקו כגארדים. "בעזרת השם לא נישאר רק אוהדי מכבי תל אביב".
"לא באמת רוצים אותנו פה"
הכדורסל בשיחה הזאת הוא רק התירוץ. לחנון כואב על אביו, וקשה לו לראות שאחיו הבכור טרם מצא את דרכו. הוא לא קיבל צו גיוס, אבל חלק מחבריו כן. "אין לי בעיה להתגייס, אבל זה צריך להיות חלק מההשתלבות כאן. הבעיה העיקרית היא שבישראל כל מי שמדבר ערבית נחשב ערבי-מוסלמי. אין לי משהו נגד הערבים, אבל מרגיז שהצעירים היהודים בכלל לא יודעים מה זה צד"ל. בשבילם אנחנו ערבים-ישראלים. האמת היא שכשאני שומע ערבית בא לי להקיא", הוא אומר, "לנו הרי יש ניב אחר לחלוטין".
זו אולי הבעיה העיקרית של אנשי צד"ל. הגאווה הנרמסת. אלה שתפשו עצמם כעילית החברתית בלבנון, כבעלי הקשר המיוחס עם צה"ל, נדחקו עם בואם ארצה לשולי החברה. "אנחנו יודעים צרפתית, יש לנו מנטליות שונה לחלוטין", הוא חוזר על משפט המפתח בשיחה, בשעה שיתר בני המשפחה המקובצים סביבו בסלון מהנהנים, "גם כשאנחנו מתכתבים באינטרנט עם החברים שלנו בלבנון, זה באותיות לועזיות בשפה הערבית. אנחנו גם יותר פתוחים מהחברה הישראלית. בעניין הבחורות, למשל, בלבנון היה הרבה יותר גרוע", הוא מחייך.
אבל לך תסביר את זה לישראלים. חנון יודע שעדיף לעניין אותם דרך הקמת "ארז נהריה". זו הסיבה שגם ראש העיר פרומן הסכים להתערב לטובתו. "אני שמח לעזור להם בהקמת הקבוצה, וחושב שהמדינה צריכה ללכת צעד נוסף ולהעניק להם אזרחות", אומר פרומן, "אני מטפל בנושא עם שר השיכון, יצחק הרצוג, שכחבר כנסת היה הלוביסט שלהם ועם שר הפנים, אופיר פינס. אני מאמין שהם עוד יקבלו אזרחות".
בעניין הקבוצה, פרומן דווקא סבור שאולי מוטב היה שישתלבו בקבוצת הכדורסל העירונית. אבל הוא בחר ללכת לפי רצונם. "כבר עכשיו יש לא מעט שכבר משולבים בקבוצות הגילאים השונות של המועדון. אבל ארז נהריה היא בקשה מיוחדת, ובינתיים הם במסגרת חובבנית".
חובבנים? התוכניות של החברים של חנון יותר רציניות. אפילו להשתתף בשיחה הם סירבו, למרות מאמצי השכנוע, כדי לא לומר משהו שעלול לחבל בפרויקט. "הם זהירים כי כל עוד לא התחלנו את העונה, אנחנו חוששים ובישראל לכל מלה יש השפעה", אומר חנון, "כבר שמענו המון הבטחות וכלום לא קרה. הממשלה פירסמה שקיבלה חוק שיעניק לנו אזרחות ומענק של 40 אלף שקל. בפועל עוד לא קיבלנו דבר". למרות הכל, הוא אוהב את המדינה: "בעיקר התפעלתי לגלות שהכול פה מסודר. מדינת חוק". אולם בסתר לבו הוא עדיין חושד במניעיה: "לדעתי, לא באמת רוצים אותנו פה. רוצים לגרום לנו לעזוב לבד. זו הסיבה שכשהגענו לישראל פיזרו משפחות במקומות שונים".
התקווה בנהריה
אחר הצהריים ברחוב ההגנה בנהריה. רוב דיירי הרחוב כיום הם אנשי צד"ל ומשפחותיהם. במרכז המסחרי ניתן להשיג מוצרי מזון לארוחות לבנוניות. קבוצת צעירים מטיילת ברחוב, וחנון מתכונן לצאת לעבודה. משמרת לילה. בינתיים הוא מציע להישאר לארוחה שאמו התקינה לפי תפריט מסורתי: כבש, פיתות עם לבנה וקפה שחור. בדרך הוא מסדר את התמונה של ישו שתלויה בסלון לצד איקונים נוצריים נוספים. את המזוזה הגדולה שמעטרת את משקוף הכניסה לא הסירו. "מאוד חשוב לדעת לכבד את כל הדתות. גם אם זה לא היה בית שכור, לא היינו מוציאים את המזוזה", אומר חנון.
הבשורה שראש העיר אירגן להם את האולם למשחקים עדיין טרייה, וחנון מנצל את הזמן לעדכן את חבריו. הוא מציע לקבוע אימון וכבר מתחיל לחשוב איך למצוא נותן חסות לחולצות. במקרה הגרוע ידפיסו כיתוב על חולצות שירכשו בעצמם. עדיין לא הוחלט על צבען, אולי אדום. בינתיים הוא מבקש מפייר, האח הבכור, להפגין קצת מכישורי הנגינה שלו על האורגן. הוא בוחר לנגן את "התקווה" בעיבוד ערבי. חנון מחייך, ספק שואל ספק קובע, "יפה, לא?"