סוף למחול המוות

יש אנשים בספרד שאומרים שבעוד שהרכבות והאוטובוסים עשויים להתעכב - מלחמת השוורים תמיד מתחילה בזמן. מלחמת השוורים ("קורידה" בספרדית) מתחילה באופן מסורתי בשעה חמש אחר הצהריים עם צליל תרועות החצוצרות.

בשעה זו חום השמש עדיין מעיק והצופים צריכים לבחור בין מושב יקר בצל או מושב זול בשמש לפני שהם מתיישבים ליהנות מהמחזה. אבל מה הם בדיוק באו לראות? מחול מוות יפהפה שמעמת את האדם מול החיה או טבח שהפך לטקס קבוע?

אפילו בספרד הנושא מעורר מחלוקת. תומכי ומתנגדי ענף ה"ספורט" הזה נמצאים משני עברי הדיון על התעללות בחיות. שלשום החליטה מועצת העיר של ברצלונה על הוצאת מלחמת השוורים מחוץ לחוק. ההחלטה הגיעה לאחר שהוגשה עצומה עליה חתמו 245 אלף בני אדם. סגן ראש העיר ברצלונה, ג'ורדי פורטבלה, שתמך בקמפיין נגד מלחמות השוורים, אמר: "בירת קטלוניה חייבת להיות החלוצה בביטול מלחמות השוורים. זו לא שאלה של מחלוקת בין ספרד לקטלוניה, אלא כיבוד זכויותיהם של בעלי החיים".

מלחמות שוורים בהחלט אינן דבר חדש; בארמון קנוסוס שבכרתים, שנבנה בתקופת התרבות המינואית העתיקה, מצויים ציורי קיר מלפני 4,000 שנה, שבהם מופיעים גברים ונשים שמתעמתים ומדלגים מעל שוורים. הרומאים הפכו את הלחימה בחיות למקור מרכזי של בידור ציבורי: לנוכח קהל צופים גדול זרם דם רב באמפיתאטראות.

ואולם, השוורים גם מילאו תפקיד חשוב בטקסים הדתיים של השבטים האיברים שהתגוררו בספרד בתקופות הפרה-היסטוריות. חוקרים מאמינים שבמקדשים הקלטים-איבריים, שבהם נערכו טקסים אלו, בישרו על הופעת זירות מלחמות השוורים שמוכרות לנו כיום.

ב-710 לספירה כבשו המורים את ספרד. האריסטוקרטיה - שהיתה נחושה להציג לראווה את כישורי הרכיבה המעולים שלה - שינתה תוך זמן קצר את מלחמת השוורים מעימות מהיר ואכזרי שאותו העדיפו הויזיגוטים לתחרות המעוצבת יותר בין הלוחם הרכוב והשור.

במשך מאות שנים נותרה מלחמת השוורים נחלת האצולה. בידור שהיה פתוח רק לאלה שידעו לרכב ולאלף את הסוסים המיומנים. האריסטוקרטיה אף היתה אחראית על גידול השוורים מזן ה"טורו בראבו" - צאצאו של גזע עתיק שנשמר באדיקות בספרד.

במאה ה-18 שוב השתנתה המסורת כשהאוכלוסייה הענייה יותר המציאה את מלחמת השוורים הרגלית. המטדורים החדשים הפכו לדמויות המפתח בזירה: הם השתמשו בשכמיותיהם בכדי למשוך את השוורים לעמדות פגיעה טובות יותר.

בסביבות 1726 חיזק פרנסיסקו רומרו מהעיר רונדה את מעמדם של לוחמי השוורים על ידי קביעת חוקי הספורט החדש. רומרו הציג את החרב והשכמייה הקטנה שבה משתמשים לוחמי השוורים בחלק האחרון של הקרב. הספורט צבר תאוצה אחרי הסדרתו בחוק ומינויו של פרדו רומרו, המטדור הגדול ביותר באותה תקופה, לראש "אסקואלה דה טאורומקיה דה סוויליה" - בית הספר הראשון במדינה ללוחמי שוורים.

בעבר נהרגו מטדורים בזירה, בהם מאנולטה, לוחם השוורים המפורסם ביותר, שנהרג ב-1947. ואולם, המתנגדים לספורט טוענים שהסיכויים נוטים באופן משמעותי נגד השוורים, שסובלים עינויים שלא לצורך. יש דיווחים לפיהם השוורים מקבלים סמי הרגעה וחומרים משלשלים ומוכים לפני כניסתם לזירה בכדי שיותשו. עיניהם נמשחות בואזלין כדי לטשטש את ראייתם, והם נכלאים במשך שעות במקום חשוך לפני כניסתם לזירה, כדי שאור אחר הצהריים יסנוורם.

הסופר ארנסט המינגוויי כתב על מוסריות מלחמת השוורים בספרו "מוות אחר הצהרים": "אני רק יודע שמה שמוסרי הוא מעשה שאחריו אתה מרגיש טוב ומה שאינו מוסרי הוא מעשה שאחריו אתה מרגיש רע".

לא ברור כמה זמן תשרוד מלחמת השוורים כחלק מרכזי של החיים בספרד. הדבר תלוי ככל הנראה בשאלה אם רוב האוכלוסייה עדיין חשה שספורט זה גורם לה להרגיש טוב.