רביבו פורש. למי אכפת?

בסופו של דבר, האפיון המדוייק ביותר לחיים רביבו הוא האיש שלא היה שם. לא היה כשהנבחרת נזקקה לו (באמת), לא היה בפרשת נערות הליווי, לא היה תותח אמיתי באירופה (באמת), לא היה באליפות של בני יהודה, לא היה במכבי חיפה בעונה הגדולה של 1993, לא היה בהפועל ת"א, לא היה אפילו בעירוני אשדוד. כלומר, היה, אבל לא ממש. כלומר, היה ממש, אבל לא לקח מעולם אליפות בישראל, עד כמה שהדבר יישמע מפתיע ומוזר. למעשה, האליפות היחידה של רביבו היא במדי פנרבחצ'ה הטורקית. החותם היחיד שהטביע רביבו על הקבוצות הללו הוא החותם של עצמו לובש את מדיהן. עושה את הדבר שלו, אדון לעצמו ולעצמו בלבד.

צריך להיות הוגנים: אליפות בליגת העל אינה חזות הכל. שחקנים גרועים בהרבה ומשמעותיים באופן ניכר פחות מרביבו זכו לקפץ על כתפי אינדיאנים צוהלים עטופים בצעיפי הקבוצה האהודה עליהם, באיזו חגיגת אליפות ברברית מתחלפת. איש לא יזכור אותם. אפילו קורות השערים שנעקרו בבלומפילד הם אימאג' ספורט ישראלי מהדהד יותר מיעקב הילל, אלוף האליפויות, כעת - במבט לאחור.

ובכל זאת, למרות הקריירה המפוארת, המתוקשרת, הממותגת והמפורגנת תדיר (הלב לא ישכח לעולם את תמונת הזוג רביבו, שגית וחיים, פרושה על שער "לאשה", בכתבת קמפיין פוציניו מוציניו לאופנת המשביר לצרכן); למרות ההצלחה המסתמנת בתחום העסקים, למרות אזרחות הכבוד המובטחת בעיר אשדוד (אם כי חריקות המרמור של חיים בעניין מחויבותה של עיר הנמל לבנה הבכור, מרמזות כי לא לעולם חוסן וכי אם ימשיכו פרנסי העיר להקל ראש בכבוד שנפל בחלקם, אפשר שייוותרו ורק דויד רביבו בידיהם), למרות הקמפיין הידידותי למשפחה לחטיף הטוגנים הפריך "תפוצ'יפס", למרות יחסי השנאה-אהבה/לכלך עליי-תעלה אותי בהרכב עם שלמה שרף, למרות ההופעות האורח בחולצות רשת שחורות אצל יאיר לפיד, חיים רביבו לא באמת היה שם.

כמו צל הוא חלף בחיינו, כמו איוושת רוח שהייתה-לא הייתה הוא עבר בשדותינו, הרטיט את שיבולינו בשער מרהיב, ממש מלאכת אמנות, במסירת עקב וירטואוזית אך מחושבת ובסלטה לאחור א-לה הוגו סאנצ'ז. כמו שמועה על אגדה כדורגלנית שהייתה יכולה להתממש אלו רק הייתה שקועה פחות באגדתיותה שלה. כמו הזייה שהזה הכדורגל הישראלי על פולחן אחר הצהריים של יום ראשון, מול ערוץ חמש, כשחיים מחליף דאבל פאסים עם מוסטובוי, צ'פחות עם מיצ'ל סאלגאדו ודיבורים צפופים עם דוטרואל. כמו סכסוך שדמיינו את עצמנו שותפים לו, מתדיינים בינינו לבינינו מי "טוב" יותר: רביבו או ברקוביץ, סיני או מלמיליאן, שפיגל או שפיגלר, מוצי ליאון או צביקה רוזן. כמו באזז שניסינו בכל כוח להיות שותפים לו: רביבו פורש! בכל זאת, רביבו תולה את הנעליים! צריך להודות בהגינות: למי אכפת?

למי אכפת מרביבו, שנדמה היה כמי שתמיד התעניין רק בעצמו? למי אכפת מהאדם שלעולם נדמה כמי שעסוק באדם אחד בלבד: חיים רביבו? שהרי, גם כששמחנו בשמחתו והרענו לו כשהבקיע את השער הבלתי נשכח ההוא באנפילד, גם כשפיללנו בכל מאודנו שילבש את המדים הסגולים של בארסה, גם כשהאמנו לספקולציות המופרעות בדבר אפשרות השתלבותו בהרכבה של ריאל מדריד, ייחלנו להצלחתו מאותו מקום פרובנציאלי בנפש כל ישראלי – המקום שרוצה לראות "אחד משלנו" "משחק אותה", מראה לגויים "מה זה", מזין את האשלייה שאנו מדמים לעצמנו כי אמנם צימחנו בקרבנו שחקן "בעל שיעור קומה בינלאומי". ובמשחקי הנבחרת מול ספרד, כשסיפר בזחיחות מבטלת כי מבחינתו מדובר ב"מפגש בין חברים" - צוחקים, מדברים, מחליפים חוויות, מחליפים חולצות, קינאנו בו ובהווי החלומי שהוא מכנה "קריירה ספורטיבית". הוא הגשים את כל חלומותינו, אבל למי אכפת ממנו, למי אכפת מהחלומות שלו?

ועכשיו ספר – תיעוד מודפס, כרוניקה של דברי ימים שאין מן הנמנע שתאלץ את המתלבטים בכך להרהר בכובד ראש: אולי אחרי הכל, הוא כן חשוב? אולי, למרות הכל, אמנם מדובר באגדת כדורגל? אולי, אף על פי כן, אכן מדובר בדמות ציבורית ישראלית שצריכה להיכנס למאגר הזיכרונות הלאומי שלנו? שהרי, בכל זאת, בכל זאת, ספר!

אולם נדמה שלא. נדמה כי הספר של רביבו, יותר מאשר ביוגרפיה ספורטיבית מחכימה, פריט שכל חובב כדורגל מוכרח להחזיק בארון, היא טקסט נוסף מאין ספור מסמכי הגלוריפיקציה העצמית שפיזר רביבו סביבו בכל אשר פנה. הרבה יותר מאשר מוצר צריכה להמונים, נדמה כי רביבו, האיש והספר, גם הוא מסמך שמיועד לקהל של קורא אחד בלבד: רביבו עצמו. וכאקט של סגירת מעגל: גם ספר זה לא ינכיח את רביבו בתודעה. דקה לאחר שיבלע בשאון עסקאות הנדל"ן, יחזור למקומו הטבעי – האיש שלא היה שם. אולי גם לא היה קיים בכלל.