בעונת 1987-88 נולדה לה קבוצת כדורגל מופלאה. שנה אחרי שהגאונות החד-פעמית של דייגו מראדונה הייתה אמורה ליצור שושלת חדשה בנאפולי הרחוקה, קטעו חבורה של איטלקים, מחוזקים בשלושה הולנדים, את החלום על רנסאנס כדורגל דרומי.
הצגות של 2:3 ו-1:4 על הנאפוליטנוס של מראדונה וקארקה העניקו לאסוסיאציונה קלצ'יסטיקה מילאן (זו משמעות ה-AC, למקרה שתהיתם - אגודת כדורגל) את אליפות איטליה לעונת 1987-88 לאחר תשע שנות יובש.
שנה לאחר מכן לא שיחזרה מילאן את הסקודטו, אולם במקום זאת הסתפקו חוליט, ואן באסטן, רייקארד, דונאדוני, מאלדיני וכל היתר בכיבוש אירופה. הם לא לקחו את גביע האלופות של אותה שנה, הם ניכסו אותו בזרוע נטויה, וחרטו עליו את שמם באותיות גדולות, בצבעים עזים ובתמונות בלתי נשכחות.
אחרי חצי הגמר הראשון, שהסתיים ב-1:1, דיברו על כך שסוף-סוף המכונה החדשה הזו של המאמן הצעיר אריגו סאקי נתקלה ביריב ראוי: ריאל מדריד. אחרי משחק הגומלין, רמיסה גאה שהסתיימה בתוצאה 0:5 לאדומים-שחורים, הוליד העורך של הגאזטה דלו ספורט את הכינוי של אותה שושלת: מילאן האטומית.
גם לפני מילאן היו קבוצות שהיו מסוגלות להלום שלוש פעמים בעשר דקות, אבל מילאן, עם השיטה החדשה של הלחץ האזורי האלכסוני ומלכודת הנבדל האגרסיבית, והסגל המותאם בשלמות לשיטה, היתה מסוגלת להפעיל מכבש של לחץ במשך מחצית שלמה ויותר.
עבור השיטה של אריגו סאקי, היה המשחק ההוא מול ריאל מעין מעמד הר סיני -התגלות: "אנוכי הכדורגל אלוהיך. ככה סוגדים לי. כך תנצח את תועבת הכדורגל הטקטי, המאיימת להשמידני".
מילאן נתנה הדרן כעבור שבועיים עם 0:4 בגמר מול סטיאווה בוקרשט, והכדורגל של שנות האלפיים נולד. בדרך עוד היה מונדיאל הזוועה באיטליה 90', אבל העידן החדש של המשחק הישן כבר הפציע.
שנה לאחר מכן שחזרה מילאן את ההישג הנפלא, אבל שוב לא זכתה הקבוצה המסוכנת והמוכשרת ביותר באירופה באליפות המקומית.
השנה ההיא השאירה טעם רע בלב הרוסונרי, שכן לאחר שדרסה את אירופה, דהרה רוב השנה לטרבל והגדירה מחדש את המונח "קבוצת-על", כשלה מילאן בשלבי הסיום, איבדה את אליפות איטליה וגם את הגביע, והתנחמה - ממש כך - רק בעוד גביע אירופה לאלופות.
כעבור שנתיים זכתה הקבוצה סוף סוף באליפות איטליה, אבל אז היא היתה בדרכה לגלגול פחות נאצל: הקריסה בעונת 89-90 שכנעה את הבוס, סילביו ברלוסקוני (כבר אז קצת קוקו ולא נקי משערוריות, אבל עדיין לא ראש ממשלה) שהדרך היחידה להתחרות על כל שלושת התארים, שנה אחרי שנה, היא להחזיק ספסל באורך של חומת סין ובעומק של ים המלח.
בכך שוב התוותה מילאן את הדרך לעתיד, אבל בדרך מוגזמת ומביכה. מילאן קנתה כל דבר שזז, בין אם הוא התאים לצרכיה הטקטיים באותה שנה או לא (לא, פלורנטינו פרז לא המציא את זה). כשהקבוצה שלך קונה את מלך שערי אירופה רק כדי שיחמם את הספסל, זה מאד לא נעים (אלא אם כן קוראים לך שמעון מזרחי).
משהו כמו חצי שער למשחק
תחת פאביו קאפלו, עוזרו של סאקי האגדי, מילאן לקחה אליפויות, שלוש ברציפות, אבל הסגנון לא היה עניין שמנפח את חזה האוהדים מגאווה. באחת מעונות האליפות הללו התחזתה מילאן להפועל תל אביב. היא מיעטה להבקיע וההגנה, בפיקודו של פרנקו בארזי ובניצוחו של סבסטיאנו רוסי, פשוט שכחה איך סופגים. הקבוצה ספגה משהו כמו חצי שער למשחק. מלאכת מחשבת של טקטיקה, פלא סטטיסטי, אבל לא מילאן האטומית.
לקראת סוף העידן הזה שוב חזרה מילאן לנצח כמו שאוהדיה אוהבים. 0:4 על ברצלונה הגדולה (קומאן, רומאריו וסטויצ'קוב) בגמר אירופי בלתי נשכח החזיר את מילאן לעמדת ה-קבוצה באירופה. שנה לאחר מכן בא הפסד מפתיע לאייאקס בגמר האירופיוהסוף היה באוויר. אליפות מלבבת עם הקוסם הליברי, ג'ורג' וואה, שנה אחת לאחר ההפסד לאייאקס, סגרה את העידן ההוא.
כמה טוב שבאת הביתה?
הקבוצה הנוכחית, שיסודותיה הונחו ערב עונת האליפות המקרית של 99', מתחילה להזכיר את "מילאן האטומית". 30 הדקות הראשונות של המחצית השנייה נגד דפו היו הזרקת כדורגל מעושר, שסיפקה יותר קסם, בשליש משחק, ממשחקים שלמים של קבוצות אחרות באירופה.
למרות המבוכה הקשה שבהתלהבות קולנית מאדם שקורא לעצמו קאקה, היום כבר מותר להודות: הכור הגרעיני בסאן-סירו חזר לפעול. אבל רוסונרי אמיתי לא שוכח את את עונת 89-90, על סיומה המדכא. רק כשנראה הן את הסקודטו והן את גביע אירופה חוזרים למקומם הטבעי, יוכלו כל האנשים, שדמם אדום-שחור, לשחרר אנחת רווחה, להביט כלפי מטה על כל שאר אירופה המשקשקת לקראת הבאות ולהיאנח: "טוב לחזור הביתה".